הממד האנושי של סיפור אורפיאוס ואורידיקה - מוזיקה קלאסית - הארץ

הממד האנושי של סיפור אורפיאוס ואורידיקה

הפקת האופרה הישראלית משלימה מהלך של עדכון הגרסה המיתולוגית. את הכשת הנחש מחליפה התאבדות וגם השאול הוא לא מה שסיפרו לנו

נעם בן זאב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נעם בן זאב

גבר צעיר מקבל הודעה מרה: אהובתו אורידיקה, שזה עתה נישאה לו, הוכשה על ידי נחש בשדה, כנראה תוך כדי מנוסתה מאיש שניסה לאנוס אותה ­ ומתה. קאט. והסיפור מתחיל מחדש: גבר צעיר חוזר הביתה ומוצא בחדר השינה את גופתה של אהובתו אורידיקה, שזה עתה נישאה לו, אחרי שהתאבדה בחיתוך ורידיה ובליעת גלולות.

אחת משתי גרסאות הסיפור היא תמונת הפתיחה של האופרה "אורפיאוס ואורידיקה" מאת המלחין הווינאי כריסטוף ויליבאלד גלוק, שהשנה מציינים 250 שנה להלחנתה (הבכורה: וינה, 1762): באיזו מהן, לדעתכם, מתחילה האופרה המקורית של גלוק, ובאיזו נפתח העיבוד העכשווי שלה, מאת הבמאי הפולני מריוש טרלינסקי, שהערב מוצג בהצגה אחרונה בבית האופרה בתל אביב (תחת השם בגרסתו האיטלקית, 'אורפאו ואאורידיצ'ה")? האם גלוק בחר בגרסת הנחש או בגרסת ההתאבדות?

התשובה כמעט ברורה מאליה: הנחש הוא אחד הסמלים רבי העוצמה בתרבות העתיקה. הוא שליח המוות בגלל ארסו, בגלל הגיחו מהמחילות במחשכים והיותו התגלמות של רוח מת;  אבל הנחש גם מבשר את התחדשות החיים, בגלל השלת עורו ובזכות סגולות המרפא המיתיות שלו. הוא סמל החוכמה וראיית הנולד: הכוהנת פיתיה, האוראקל מדלפי, היא ביתו של פיתון, הנחש-מפלצת האגדי, ובהתאם הנחש הוא שומר המקדש של אפולו שבו היא מתנבאת. בנוסף על אלה, הנחש הוא גם המפתה הערמומי והשפל מכולם, הן הנחש מסיפור בראשית והן זה הכרוך על מטהו של האל הרמס: האל הנבל, השקרן, מוליך השולל והגנב ­ אבל גם ממציא האלף-בית, האסטרונומיה והסולם המוסיקלי. ומעל הל: הנחש הוא סמל פאלי, והכשתו היא כמעשה של ביאה והפריה, והיא נושאת עמה גם פחדים קמאיים מהמיניות והתשוקה, מהארוס.

הצצה לחזרות של "אורפיאוס ואורידיקה" באופרה הישראלית

גרסתו של טרלינסקי, המספרת את סיפור אורפיאוס בלי הנחש, מעקרת ממנו את הגרעין המיתי ומעניקה לגיבוריו ממד אנושי: כאן לא האלים הביאו למותה של אורידיקה באקט טעון סמלים, אלא היא-עצמה, מתוך נטילת גורלה בידיה. לכן היא נהפכת לדמות בשר ודם שיש לה רצונות: אורידיקה בגרסת האופרה הישראלית היא סובייקט ולא מושא אהבה סביל, ייצוג אידיאי של אהבה לא מושגת, כבמקור.

ואורפיאוס ­ הרמז המובלע במיתוס המקורי, כי גם לו חלק במות אשתו-אהובתו וגם הוא נושא באשמה (באמצעות הכשת הנחש, משמע מיניותו הגברית), מקבל כאן משנה תוקף: התאבדותו של אדם אהוב תמיד כרוכה באשמה, וזאת מתבטאת בגירסה זו כבר בתחילת האופרה ונמשכת לכל אורכה.

תמונת הפתיחה הרדיקלית מטילה לפיכך את עלילת האופרה לדרך חדשה, שהולכת ומתרחקת מזו המקורית לבלי חזור. היא ממקמת את האוהבים כאן ועכשיו, בינינו. היא נופחת בהם, ובמיתוס, רוח אנושית.

א. הירידה לשאול

מה עושה אדם שאהובתו מתה? לפי המיתולוגיה היוונית, בגרסה מאוחרת יותר שלה, אורפיאוס לא השלים עם מות אורידיקה. הוא החליט לרדת לשאול, לטרטרוס, שם מולך האל האדס, ולהחזיר אותה בחזרה לחיים ואליו.

אבל איך ניתן להיכנס לשם כלל, ואז להתגבר על אלי הגיהנום והמפלצות הנוראות שרוחשות שם, על המוות עצמו? לזאת מסוגל רק אמן, ורק מוסיקאי: אורפיאוס, אין לשכוח, היה מוסיקאי ומשורר, הגדול מכולם בעולם המיתולוגי היווני. בעזרת קולו הפלאי וכלי הנגינה שלו, הלירה ­ מין נבל אגדי שהומצא ונבנה על ידי האל הרמס, ניתן לו במתנה על ידי אפולו, והמוזות עצמן לימדו אותו לנגן עליו ­ הפעיל את קסמיו על בני אדם, נימפות, ועל הטבע עצמו: "הוא לא רק כישף את חיות היער, אלא הוביל את העצים והסלעים לצלילי המוסיקה שלו, ובתראקיה עד היום ניתן לראות אלוני הרים עתיקים שניצבים בתבנית אחד המחולות שלו, היכן שהשאיר אותם", כותב רוברט גרייבס בספרו על המיתולוגיה היוונית.

מתוך "אורפיאוס ואורידיקה" באופרה הישראליתצילום: יוסי צבקר

לפיכך, אופרה על אורפיאוס היא אופרה על המוסיקה עצמה ועל כוחה, על קסמה ופלאיותה; ובאמת האופרות הראשונות בהיסטוריה, לפני 400 שנה ויותר, נכתבו על אורפיאוס: מאת פרי, קצ'יני ומונטוורדי.

אמן שמשפיע בעוצמה כזאת על בני אדם ועל הטבע, אמרה המיתולוגיה, יכול גם לטרטרוס ­ וכך היה. שומרי השאול ובראשם אלות הזעם ("פוריות") נסוגו מפני צליליו של אורפיאוס ומפני אהבתו, ואלי השאול נעתרו לבקשתו, אבל בתנאי אחד, שהתברר כדרקוני: לאורך הדרך שבה מוביל אורפיאוס את אורידיקה מעלה והחוצה, ממחוזות המוות למחוזות החיים, אסור לו להביט אחורנית, אל פניה. אם יעשה זאת ייענש ­ כאשת לוט שהפנתה מבטה לצפות בהרס סדום ועמורה ­ ואהובתו תמות לעד. אבל אורפיאוס לא עמד בציווי העליון, ורגע לפני שהגיע עם אורידיקה לחוף מבטחים, לארץ החיים, ולקול תחנוניה ובכייה, הפנה מבטו אחורנית והביט בה ­ וכך איבד אותה לבלי שוב.

למה הביט אורפיאוס לאחור? השאלה פתוחה בפני כל אחד. מי שבכל זאת רוצה לעיין בכמה תשובות יכול לעשות זאת בקריאת החיבור המופתי של אריאל הירשפלד, בפרק האחרון בספרו "אתן היודעות" (זמורה ביתן, 1994), בו הוא יורד לעצם סודו של אורפיאוס ומציג את הרבדים האמנותיים והפואטיים, הפסיכולוגיים וההיסטוריים, ובמיוחד האופראיים ­ שבבסיס הפניית הראש החידתית.

ב. עולם בלי אלים

"אורפיאוס ואורידיקה" נחשבת לראשונה בסדרת האופרות שמבשרת על הרפורמה הדרמטית שהנהיג גלוק בז'אנר ­ אבל השקפה זו נכונה רק בחלקה. אמנם גלוק עידן בה את הטקסט בשיתוף הליברטיסט הנועז שלו, רניירו קלזביג'י, וניפה ממנו את הלשון הנמלצת ואת הפאר הבארוקי המלאכותי. וכן נמנע מז'אנר האריה דא קאפו הנוקשה ומהחלוקה לרצ'יטטיבים ואריות, ובמקומם התקין ברוח האופרה הצרפתית ורעיונות ההשכלה מבנה זורם ועגול שבו יש תפקיד חשוב למקהלה תוך נטייה לשירה פשוטה ­ "פשטות אצילית", כדבריו, ותוך סירוב להיכנע לזמרים הידוענים שדרשו כתנאי להשתתפותם אריות וירטואוזיות כדי לפאר את עצמם.

מתוך "אורפיאוס ואורידיקה" באופרה הישראליתצילום: יוסי צבקר

אבל מצד שני, נצמד גלוק לפתיחה המסורתית, כתב את התפקיד הראשי לזמר סריס ("קסטראטו") שהיה הכל חוץ מהגשמת אידיאל ה"חזרה אל הטבע" ­ והשאיר את האופרה במבנה המסורתי של שלוש מערכות, כל אחת ייחודית מבחינת הזמן והמקום.

במקור מתרחשת אפוא המערכה הראשונה בשדה הפתוח, נוכח קברה של אורידיקה; המערכה השנייה ­ בממלכת המתים שאליה חדר אורפיאוס: תחילה באזור דמדומים שם מנסות מפלצות הגיהנום למנוע את כניסתו, ואחר כך במקום שנקרא אליזיום ("השדות האליזיאניים", או בצרפתית "שאנז אליזה") ­ המקביל היווני המיתי לגן עדן, שבו שוכנת נשמת אורידיקה ושם הוא נפגש אתה. המערכה השלישית מתרחשת במעבר החשוך בין ממלכת המתים לארץ החיים, ונגמרת, עם האופרה כולה, במותה ­ הסופי, הפעם ­ של אורידיקה, ובהשתוללות אלות הזעם שחוגגות את ניצחונן ­ אלות שנראות בגרסת הבמאי טרלינסקי בדמותה של אורידיקה, בהברקה בימתית מרהיבה ומטרידה.

המלחין כריסטוף גלוק. לא נכנע ללחצים

אבל בהפקה האופראית המועלית עתה באופרה הישראלית, זו של הבמאי טרלינסקי, מתרחשת העלילה כולה באתר אחד: דירתם של אורפיאוס ואורידיקה, בעיקר בחדר השינה. הגיהנום וגן עדן, המעבר ביניהם, הפניית המבט הגורלית על מפתן הגאולה ­ הכל קורה ונמצא בבית. ובבית אין אלים ואין גורל, ואין נגד מי לקרוא תיגר. יש רק בני זוג. בני זוג שירדו שניהם אל תחתיות השאול, משמע חוו משבר גדול, שלא האלים זימנו להם אותו בגרסה העכשווית הזאת אלא החיים עצמם. לפי המיתולוגיה, שניהם לא עמדו בניסיון: האם בעיבוד המודרני לאופרה של גלוק יימצא להם המוצא?

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ