נועם דביר
נועם דביר

המכנה המשותף לגלי המחאה החברתית שפקדו את העולם בשנה החולפת ­ מכיכר תחריר בקהיר וכיכר המרטירים בטריפולי דרך פארק זוקוטי בניו יורק ועד לשדרות רוטשילד בתל אביב ­ הוא קיומו של מרחב ציבורי גדול ואיכותי, המאפשר להמוני אזרחים להתכנס, להפגין ולהביע את דעותיהם. המחאה היא ביטוי מובהק לרצונו של הציבור לתבוע מחדש את המרחב הסובב אותו וליצוק לתוכו תכנים עכשוויים.

כמו במהפכות רבות במשך ההיסטוריה, גם בתום העשור הראשון של המאה ה‑21 הרגישו אזרחים באפריקה, אסיה, אירופה ואמריקה כי השינוי בשלטון או במערכת הכלכלית, ראשיתו בכיכר וברחוב. אין מחאה ללא מרחב ציבורי, ובה בעת, איכותו של מרחב ציבורי נשפטת בין היתר לפי יכולתו להכיל מחאה. כך, למשל, הצליחה שדרה תל-אביבית ירוקה להיהפך לעיר של אוהלים בתוך ימים ספורים, וכעבור כשלושה חודשים לשוב אל חייה השלווים.

בצד ההשפעה הדרמטית של המחאה, לטוב ולרע, לראשונה זה זמן רב נפתחה לפני אדריכלים ומתכננים אפשרות לשוב ולהוביל את המרחב הציבורי. חלק מתהליך זה עשוי להיות בחינה מחדש של תפקידיהם של מוסדות ציבור ושל מהות הבניינים שהם שוכנים בהם. בנייני ציבור ­ בתי ספר, מרפאות, מוסדות דת, בנייני שלטון ­ הם הנכס הגדול ביותר של הציבור בעיר. בה בעת, הגופים השוכנים בהם סופגים לא פעם את ביקורתם של תושבי העיר.

כחלק מפרויקט מיוחד למוסף "גלריה" ביקשנו משישה משרדים של אדריכלים צעירים לבחור מבנה ציבור איקוני ולתכנן בו שינוי שיקנה לו תפקיד מחודש או ירחיב את השימוש הקיים בו. המטרה היתה לאתגר את התפקיד המסורתי של בנייני הציבור ולבחון אם הם יכולים לקבל עליהם תפקידים חברתיים, תרבותיים ואמנותיים לתועלת הציבור המשתמש בהם. השינוי היה אמור להיות בעל זיקה למחאה החברתית. הוא יכול להתבטא בהחסרה, הוספה, שינוי ייעוד וכל פעולה אחרת שהאדריכלים מצאו לנכון לעשותה.

כמה מהאדריכלים בחרו לקרוא תיגר על בנייני ממשל ידועים, אחרים התייחסו לתפקיד החברתי של בתי הספר או בחרו לבחון את מקומה של הדת בחברה העירונית. תוכניותיהם אמנם מייצגות אוטופיה המשלבת אידיאולוגיה ואדריכלות, אבל ייתכן שבשינויים המתאימים הן יכולות להתממש יום אחד.

ד"ש מהברווז

עיריית תל אביב | אהד יחיאלי (סטודיו OYA, בשיתוף לימור יוסיפון, גלי ויזל ורונית יזרעלי)

"אין סמל מובהק יותר למערכת ישראלית עירונית מאשר הבניין של עיריית תל אביב-יפו", אומר האדריכל אהד יחיאלי. "מצד אחד הוא מייצג את האטימות והכוח של מנגנוני הביורוקרטיה ומצד שני הוא מייצג החמצה של בניין שהיה יכול להיהפך לסמל אזרחי ומעולם לא הצליח".

יחיאלי, שמחלק את זמנו בין פרויקטים במשרדו לבין הוראה בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, מתגורר באחד מהבתים הצרים ביותר בתל אביב (רוחבו רק כשלושה מטרים וחצי), שתיכנן לפני כמה שנים בשכונה צפונית בעיר. כמו רבים מהמורים בבתי הספר לאדריכלות הוא עסק השנה במחאה החברתית ובהשלכותיה במסגרת הלימודים.

הדמיית הבניין המשופץצילום: עיבוד: אהד יחיאלי אדריכלים לימור יוסיפון ורונית יזרעאלי

בפי יחיאלי ביקורת נוקבת על הדרך שבה בניין עיריית תל אביב, שתיכנן האדריכל מנחם כהן בשנות ה‑60, מתייחס כיום לסביבתו. לדבריו, הרחבה הייצוגית המוגבהת של העירייה אינה משמשת כיום את הציבור ובמשך תקופות ארוכות בשנה היא אף מגודרת וחסומה לחלוטין. "העירייה בחרה להפוך את הכניסה הרשמית שלה לפשפש צדדי ומאולץ שמזכיר כניסה לתחנת מטרו במקרה הטוב", הוא מעיר.

בנוסף לכך הוא מותח ביקורת על השיפוץ הנוכחי של החזית, שבמסגרתו מוחלפים החלונות המקוריים בחזיתות אטומות יותר כלפי חוץ. "האם בנין עיריית תל אביב-יפו של שנת 2012 הוא באמת מבנה ציבור?" שואל יחיאלי. "מה הן הפעילויות הציבוריות שמתרחשות בין כתליו? הרי ישיבות מועצת העיר נדדו למרכז ענב הסמוך, מרבית ענייני קבלת הקהל מטופלים בטלפון או באינטרנט, ענייני החניה נפתרים באגף שממוקם בדרום העיר וענייני ההנדסה מטופלים בבניין אחר בשדרות בן גוריון".

עיריית ת"אצילום: אביעד בר נס

יחיאלי מציע להשיב את המבנה לידי הציבור; להפוך אותו למקום שבו משתמשים ומבלים כל יום ולא רק באים לסידורים. את גג העירייה, למשל, הוא מציע להפוך לגינה שאפשר להשקיף ממנה על כל תל אביב. לצדה יוקמו מגרש כדורסל, קולנוע פתוח לשמים ואף אולם שקוף למועצת העיר, כך שהתושבים יוכלו להשתתף בדיונים ולראות את נבחריהם בפעולה.

"ואם כבר גן, אז אולי כדאי לנגוס 'ביס' בכל אחת מהקומות וליצור שרשרת של חללים חיצוניים מגוננים שמקשרים בין הגג לכיכר", מוסיף יחיאלי. "הגינות האלה יהיו פתוחות לקהל הרחב ולעובדי העירייה. אולי הם יוכלו לפגוש את הקהל באווירה אחרת".

אהד יחיאליצילום: שי אפשטיין

בהשראה ההומוריסטית של הברווז של האמן דודו גבע, שהוצב על העירייה למשך כמה חודשים, יחיאלי אף מציע להפוך את הירידה מהגג אל הכיכר לחוויה, בעזרת סדרה של מגלשות צהובות.

ברחבת הכניסה הלא-מנוצלת הוא מציע להתקין בריכת שחייה ציבורית (לפני הקמת הבניין פעלה שם בריכה כזאת) וכן פינות ישיבה שישמשו לפעילויות ומפגשים יום-יומיים. "ביום מן הימים יתקיימו כאן, בבניין הזה, חתונות", הוא חוזה. "על מרפסת לשכת ראש העיר יעמדו כלות וחתנים מכל המינים, כל הצבעים, כל הסוגים, כל העמים, וינופפו לשלום. אפשר לקרוא לזה חלום. אפשר בפשטות לקרוא לזה נורמליות".

שקיעה, זריחה

בית הכנסת הגדול בתל אביב | אביטל גורארי ונתנאל אלפסי (משרד +AN)

בית הכנסת הגדול של תל אביב, שניצב בפינת הרחובות אלנבי ואחד העם, נהפך במפתיע למוקד לוהט של חיי לילה בשנה האחרונה. בבניינים המקיפים אותו נפתחו כמה מהברים הטרנדיים ביותר בעיר וכל ערב מתמלאת הרחבה שמסביבו במאות בליינים.

בית הכנסת עצמו, לעומת זאת, מושך קהל מתפללים מצומצם. מרבית פעילותו (וגם חלק מהכנסתו) נובעת מאירוח חתונות. החזיתות שלו אטומות כלפי הרחובות הסובבים אותו, וקומת הקרקע תחומה בחומה גבוהה. אם לא די בכך, הפיאצה היפה שמקיפה את בית הכנסת משמשת כחניון.

הדמיית בית הכנסת הגדול המשופץצילום: אביטל גורארי, נתנאל אלפסי, גבריאל תמוז

האדריכלים אביטל גורארי ונתנאל אלפסי ­ זוג במשרד ובחיים ­ ביקשו להפוך את בית הכנסת לחלק מהעיר. כל זאת תוך קריאת תיגר על מערכת היחסים המתוחה שבין חיי הקודש שבפנים לבין חיי היום-יום בחוץ.

לשם כך הם החליטו להחליף את החזיתות של הבניין בקירות מסך שקופים. כמו כן הם מבקשים להרוס את החומה שמקיפה את קומת הקרקע ולשלב בה שימושים מסחריים. בדרך זו, הם אומרים, לציבור תהיה שוב גישה ישירה למבנה.

"כשמדברים על בניין שקוף, יש לכך ביטוי לא רק ביכולת להביט לתוכו או דרכו, אלא גם ביכולת שלו להיפתח כלפי החוץ", אומר אלפסי. "אנחנו מציעים דרך חדשה לארגן את המרחב מסביב לבית הכנסת הגדול: לעשות בו שימוש לטובת כל הציבור ולבטל את התיחום בין החוץ לפנים, בין הציבורי לפרטי ובין קודש לחול".

בית הכנסת הגדול בתל אביבצילום: אביעד בר נס

לבית הכנסת הגדול יש היסטוריה אדריכלית מפותלת שכרוכה בתולדות תל אביב. התוכניות הראשונות להקמתו גובשו כבר בעשור הראשון של המאה ה‑20, אבל קשיים תקציביים וחילוקי דעות בהנהלת העיר דחו שוב ושוב את הבנייה. לבסוף הוקם הבניין ב‑1925, בסגנון אקלקטי מפואר, לפי תוכנית של האדריכלים יהודה מגידוביץ' ופ' שרניפולסקי. במשך השנים הוא עבר כמה שיפוצים ושינויים וב‑1969 אף הוצמדו לו סדרה של קשתות ענק (בתכנון של האדריכל אריה אלחנני) כדי לשוות לו מראה מודרני.

את הבינוי של המבנים הסובבים, שמתאפיינים באכסדרות מהודרות עם קשתות, גיבש האדריכל זאב רכטר בשנות ה‑30 בהשראת פיאצות של ערים איטלקיות. זהו אחד מהמתחמים האדריכליים האיכותיים ביותר, אך בה בעת המוחמצים ביותר, בתל אביב. "אף שבית הכנסת מנותק למעשה ממה שקורה מסביבו, האופי המונומנטלי שלו וחזית העמודים המרשימה שמקיפה אותו עדיין גורמים לעוברים ושבים להרים את הראש", מציינת גורארי.

גורארי ואלפסי עובדים בשנה האחרונה על תכנון של פרויקטים פרטיים בתל אביב וסביבתה. לפני כן הם עבדו במשרדים בחו"ל ­ גורארי בטוקיו, במשרדם של זוכי פרס פריצקר קזויו סג'ימה וריו נישיזאווה, ואלפסי במשרדו של פרנסואה רוש בפאריס. במשרדיהם הקודמים עסקו שניהם במרחב העירוני העכשווי, והם סבורים שבית הכנסת צריך לאמץ גישה פתוחה השואפת להשתתף במרחב במקום להיבדל ממנו.

גורארי (מימין) ואלפסי. "המקום יכול לשנות את אופיו לאורך היממה"צילום: אביעד בר נס

"זה מקום שיכול להשתנות ולשנות את אופיו לאורך היממה. תפילה בבוקר, פעילות תרבותית וחברתית שמשתלבת במסחר במשך היום", מדמיין אלפסי, "וכשהיום יורד ­ תפילת ערבית המסתיימת בפתיחה של הברים מסביב. ואלה בתורם ייסגרו בשעת הזריחה והקריאה לתפילה. השימוש המעורב הזה יבטא את הגיוון ואת הסובלנות שהעיר הגדולה יכולה וצריכה להעניק לתושביה בבנייני הציבור ובמרחבים המקיפים אותם".

ביחד על הגג

עיריית בת ים | מתניה ז"ק ואורי רייכר (משרד ז"ק ורייכר)

צמד האדריכלים מתניה ז"ק ואורי רייכר פעלו בשנים האחרונות בבת ים במסגרת הביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני. הם הקימו על חוף הים מיצב שזכה להצלחה רבה, "ירוק לכחול" שמו, שבמרכזו תופי דרבוקה רובוטיים-אלחוטיים המופעלים באנרגיה סולרית.

ההיכרות עם העיר היתה הבסיס לבחירת היעד שלהם ­ הבניין האוונגרדי של עיריית בת ים, שתוכנן על ידי אלפרד נוימן, צבי הקר ואלדר שרון ונחנך ב‑1963.

הדמיית בניין עירית בת ים המשופץצילום: מתניה ז"ק ואורי רייכר

"אף שמדובר באחת מיצירות האדריכלות הנועזות ביותר בישראל, בניין העירייה אף פעם לא תיפקד כמו שצריך", טוען רייכר. "הרעיונות היצירתיים של האדריכלים על התאורה והאוורור לא עבדו שם אף פעם, וכבניין שצריך בסופו של דבר לשרת קהל הוא לא היה מוצלח. אנחנו חושבים שלבנייני עירייה יש תפקיד חשוב בהשתנות של המערכים הכלכליים והפוליטיים שמתרחשת מסביב. לישות העירונית צריך להיות תפקיד חשוב במרחב הציבורי העתידי".

ז"ק ורייכר מכנים את הפרויקט שלהם "פירמידה הפוכה", ברמיזה לצורתו היוצאת דופן של הבניין מצד אחד ולפירמידות הפיננסיות ששולטות במשק הישראלי מצד שני. הם החליטו ליצור פרויקט אוטופי שבו בניין העירייה משמש כר צמיחה לקהילה אלטרנטיבית: כזאת המבוססת על מודל כלכלי של עסקים קטנים ובינוניים יצרניים, במקום עסקים פיננסיים, שתופסים חלק מרכזי ­ יש שיגידו מרכזי מדי ­ בכלכלה הישראלית.

עיריית בת יםצילום: אביעד בר נס

"הכלכלות של גרמניה, אוסטריה ושווייץ נשענות על עסקים בגודל קטן ובינוני, חלק גדול מהם מנוהלים על ידי משפחות", אומרת ז"ק. "אלה עסקים שפועלים על בסיס ידע שנצבר במשך דורות ובאוריינציה להיי-טק וליצוא. בכל העולם מדברים היום על כך שהכלכלה צריכה להתבסס פחות על פיננסים ויותר על ייצור".

עיריית בת ים מתכננת בימים אלה מעבר לבניין חדש באזור התעשייה של העיר, שהתרוקן ממפעלים. עם זאת, בשל הזינוק בעלויות השכר בסין ובמדינות יצרניות אחרות, ז"ק ורייכר צופים כי ישראל תצטרך בסופו של דבר לחזור לתעשיות מסורתיות. "אם העירייה עוברת לאזור תעשייה, אולי בעתיד התעשייה תוכל להתמקם בבניין העירייה", מוסיף רייכר בחיוך.

אורי רייכר. "בניין העירייה אף פעם לא תפקד כמו שצריך"

שני האדריכלים תיכננו על גג העירייה כמה מבנים ובהם יחידות מגורים, סדנאות לתעשייה ואתרים ציבוריים כגון גן ילדים ובריכת שחייה. ממעוף הציפור התוכנית שלהם עשויה להזכיר עיר צפופה מימי הביניים. הקהילה שתתגורר שם תעסוק בייצור ­ אם זו תעשייה זעירה ואם חממות עסקיות למיניהן, ובמרחבים הציבוריים ייפגשו התושבים ויוכלו להחליף ביניהם רעיונות. "המרחב הציבורי העתידי צריך לנבוע מתוך מקום העבודה ולאו דווקא ממבני הציבור", אומר רייכר. "כלומר, לא מעצבים בארץ ומייצרים בסין, אלא העיצוב והייצור מתרחשים ביחד, במרחבים המשלבים פנאי ובדגש על יצוא. זו הכלכלה הגלובלית העתידית".

בחזרה אל הגימנסיה

הגימנסיה הרצליה בתל אביב | אורי שלום, (משרד Stability, בשיתוף ולד ברש, ארתור וירניק ודבי אדלר)

בתי ספר הם מהמוסדות הבזבזניים ביותר בשטחים בתחומי העיר. בית ספר יסודי ממוצע משתרע על פני חמישה דונמים ואילו שטחן של קריות חינוך רב-שכבתיות עשוי להתפרש על 15 דונמים ויותר. במקרים רבים חלק ניכר מהשטח כלל אינו מנוצל, בשל עלויות גבוהות של פיתוח ותחזוקה לרשויות המקומיות. מתקנים בית-ספריים אחרים, כמו אודיטוריום או כיתות מחשבים, מצויים בשימוש רק למשך שעות ספורות ביום.

אורי שלום, אדריכל תל-אביבי ומנחה במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, בחר לבחון את האתגר המרחבי שמציבים בתי הספר לעיר הישראלית דרך התערבות בבניין של הגימנסיה הרצליה בתל אביב.

הדמיית גימנסיה הרצליה בת"א המשופצתצילום: Stability Studio

הגימנסיה היא אחד ממוסדות החינוך הבולטים והמפורסמים בישראל. היא הוקמה ב‑1905 כבית הספר התיכון העברי הראשון בעולם ופעלה בבניין איקוני בקצה רחוב הרצל, שתיכנן האדריכל יוסף ברסקי בשיתוף בוריס ש"ץ, מייסד בצלאל. ב‑1962 היא עברה למשכנה הנוכחי ברחוב ז'בוטינסקי בצפון הישן של תל אביב.

זהו בניין מודרניסטי פונקציונלי, בתכנונם של ביקל-גינצבורג אדריכלים, השוכן במרכז מגרש של 21 דונמים בלב אחד מהאזורים המבוקשים ביותר בעיר. "הגימנסיה היא לא בניין איקוני במיוחד אלא להיפך, מעין בניין סתמי כזה שכמעט לא מרגישים בו שהולכים ברחוב", מסביר שלום. "מנגד, הוא יושב על מגרש ענק בעל פוטנציאל אדיר של פיתוח. אני חושב שבמצב שהקרקע נגמרת אין לנו ברירה אלא להצטופף. בפועל, בידי העיריות נמצאים שטחים נרחבים אשר אינם ממצים את פוטנציאל הפעילות שלהם לטובת הציבור".

הגימנסיה בת"אצילום: אודי אזקיאל

שלום החליט לבחון כיצד אפשר להעניק תפקידים נוספים לבניין הגימנסיה. הוא תיכנן מעליו מתחם ציבורי רב-שימושי: ספרייה ציבורית, מתחם ספורט עם בריכת שחייה, מגרשי ספורט על הגגות, מעונות לתלמידים, יחידות של דיור בר-השגה וכן גינות לטובת כלל האוכלוסייה. חלק מהאתרים החדשים ממוקמים על הבניין עצמו, אחרים ­ בבניינים נוספים מצדדיו. לכל אחד מהם יש דרכי גישות עצמאיות שאינן מתנגשות זו בזו. בדרך זו אפשר להפעיל את השטח של בית הספר במשך מרבית שעות היממה ולהגדיל במידה ניכרת את ניצול הקרקע שלו.

שלום גם החליט להסיר את הגדר שמקיפה היום את בית הספר ולאפשר לתושבי הסביבה ליהנות מהשטחים הנרחבים של המתחם. גדרות ומעקות הפכו להיות מרכיב בולט, לעתים הבולט ביותר, באדריכלות של בתי הספר ברחבי הארץ. בהחלטה להוריד אותם יש ניסיון לחבר את בית הספר בחזרה אל הרחוב.

בתל אביב פועלים כיום כ‑150 מוסדות חינוך המחזיקים יותר מ‑500 דונמים. תקנות התכנון הקיימות בארץ אינן מאפשרות לשלב בהם שימושים נוספים ועל כן נגזר עליהם להתקיים בסוג של בדידות ציבורית. לדעתו של שלום, ראוי לבחון מחדש את התקנות ולאפשר לבתי ספר להתפתח ולהרחיב את פעילותם. "בפורמט כלכלי נכון בתי הספר יכולים להרים פרויקטים מדהימים של בינוי ללא אגורה של השקעה מצד הרשויות", הוא אומר. "אבל החזון שאני מציע לגימנסיה אינו אפשרי כיום, מפני שאנחנו עובדים במערכת קשיחה מאוד של תוכניות מתאר. המחשבה על העיר התקדמה, אבל כלי התכנון לא התקדמו עמה".

בשנים האחרונות עוסק שלום בתכנון של פרויקטים פרטיים וציבוריים ברחבי הארץ, בהם מלונות, בנייני מגורים ותכנון של שימוש מחודש בשתי טחנות קמח תל-אביביות. לדבריו, הרשויות מתעלמות מהפוטנציאל של השטחים שברשותן ומחפשות פתרונות לפיתוח בשוליים או בפרברים. "אומרים כל הזמן שאין שטח לבנייה למגורים, אבל בעיר יש הרבה שטחים ציבוריים שלא מנוצלים נכון. אני חושב שיש לנו יכולת לספק הרבה מהצרכים של הציבור בתוך הערים בלי פיסה חדשה אחת של קרקע".

אופק חדש

בניין לב-רם של משרד החינוך בירושלים | יואב מולכו ושלי גוגנהיים

בדומה לתוכנית שהוצעה לבניין הגימנסיה הרצליה בתל אביב, גם האדריכלים יואב מולכו ושלי גוגנהיים ביקשו לאתגר את תפקידיהם המסורתיים של מוסדות חינוכיים עירוניים. לשם כך הם בחרו אתר מסקרן ואיקוני ­ בניין לב-רם ברחוב הנביאים בירושלים, המשמש כיום את מטה ההנהלה של משרד החינוך.

הבניין הוקם בשנות ה‑70 כבית מלון יוקרתי לאוכלוסייה דתית וחרדית. היזמים ביקשו להקים שם בניין בגובה 11 קומות, אולם רשויות התכנון חששו כי הוא עשוי לגמד את המבנה הסמוך של בית החולים האיטלקי (שגם הוא משמש את משרדי משרד החינוך) והורו להנמיכו במידה ניכרת.

הדמיית בניין לב-רם המשופץצילום: אביטל גורארי, נתנאל אלפסי, גבריאל תמז

הבניין, שתוכנן בסגנון מודרניסטי על ידי דרור חרובי ויצחק בלט, מציג חזית ממלכתית סדורה ומהוגנת. הוא כולל שש קומות מעל חניון תת-קרקעי ובינו לבין בית החולים מפרידה כיכר גדולה ושוממת. בשנות ה‑80 נקלעו היזמים לקשיים כלכליים והבנייה נתקעה. משרד החינוך שכר מהם את הנכס ושוכן בו מאז 1990.

מולכו וגוגנהיים החליטו להפוך את המתחם כולו ­ על בניין לב-רם, בית החולים האיטלקי והכיכר הציבורית ­ לבית ספר פתוח. מטה משרד החינוך יעבור מבחינתם למקום אחר. הפתיחות של בית הספר באה לידי ביטוי בשלוש דרכים: פתיחות כלפי הרחוב המאפשרת פעילות חינוכית במרחב חיצוני, ללא גבולות מובהקים וללא גדרות ושערים; פתיחות כלפי הציבור, המתבטאת בפעילויות לכל אורך שעות היום ולקהלים שונים; פתיחות מחשבתית שמשקפת מרחב חינוכי הכולל דרכי למידה חדשות, מגרות ויצירתיות.

בניין לב-רם בירושליםצילום: אביעד בר נס

"בית החולים האיטלקי ובניין לב-רם תוחמים כיכר רחבת ידיים, ריקה, מבוזבזת, מנוכרת ושוממה במרכז ירושלים", מסבירה גוגנהיים. "אנחנו ראינו הזדמנות לחולל שינוי במתחם, ובכלים אדריכליים פשוטים להחיות אותו".

גוגנהיים ומולכו בחרו לצקת תכנים חדשים למתחם תוך פירוק החזיתות הקשיחות של בניין לב-רם. בקומת הקרקע ועל הגג הם הציבו גינה ובה מתקנים שונים שמעודדים משחקים ומפגש. הם פרצו את קומת הקרקע ­ שכיום מאכלסת פקידים של משרד החינוך ­ והמשיכו את הכיכר לתוכה. בבניין עצמו תיכננו הקמה של בריכת שחייה ואודיטוריום קטן. על גבי החזית הראשית הם תלו מרפסות המעודדות קשר בין הלומדים בתוך בית הספר העתידי לבין השוהים בכיכר.

"כיכר משרד החינוך, אולי בדומה למערכת החינוך כולה, מלאה פוטנציאל לא ממומש", מוסיף מולכו. "במשך השנים הושקעו במערכת משאבים אדירים, נכתבו תוכניות חינוך חדשות, הונהגו רפורמות ופותחו אינספור רעיונות חדשים לקידום התלמידים בישראל, אבל המערכת רק הולכת ומידרדרת וההישגים נשחקים. אנחנו מאמינים כי הקריאה לחינוך איכותי, יצירתי וחדשני, שהיתה חלק מרכזי במחאה החברתית של הקיץ האחרון, נותרה ללא מענה. בכלים פשוטים אבל מובהקים וחדים אפשר להשיב את מתחם משרד החינוך לחיק הציבור, להפוך את עורו ולעשותו פעיל ורלוונטי לא רק לקומץ פקידים אלא לכל תושבי העיר".

אבא'לה בוא ללונה-בנק

בנק ישראל בקריית הלאום בירושלים | עמית מנדלקרן ועומר בר (סטודיו o2a)

האדריכלים התל-אביבים עמית מנדלקרן ועומר בר בחרו להתמקד בבניין האיקוני של בנק ישראל בקריית הלאום בירושלים, שתוכנן על ידי האדריכל אלדר שרון ונחנך בראשית שנות ה‑80. לפרויקט שלהם הם בחרו את הכותרת: "לונה-בנק".

הדמיית בניין בנק ישראלצילום: סטודיו O2A

"ההחלטות שמתקבלות במסדרונות של בנק ישראל משפיעות על חיינו באופן מכריע, אבל הבניין שמאכלס אותו אטום ואינו נגיש למי שאינו כלכלן או מקורב לממשלה", מסביר בר. מנדלקרן מוסיף, כי "הכלכלה נתפשת אצל רובנו כסוג של משחק שאיננו מבינים את כלליו. אין לנו הידע או היכולת להבין כיצד שינויים של עשירית האחוז בריבית משפיעים על המחירים בסופרמרקט או על המשכורת שלנו".

בנק ישראל בירושליםצילום: אביעד בר נס

הרעיון בפרויקט "לונה-בנק" הוא להסב את הגג של בנק ישראל לשימוש הציבור וליצור בו מעין גן משחקים. מנדלקרן ובר שואבים השראה מעבודתו של האדריכל הבריטי סדריק פרייס. בשנות ה‑60 הוא הגה פרויקט דמיוני, "Fun Palace", שהורכב מקונסטרוקציית פלדה ענקית ובה חללים גמישים למחול, תיאטרון ומוסיקה.

לפני שמנדלקרן ובר הקימו את הסטודיו שלהם בתל אביב הם למדו ועבדו תקופה ארוכה בארצות הברית. כיום הם עוסקים בתכנון של כמה פרויקטים פרטיים בתל אביב וסביבתה ובירושלים. לדעתם, בנק ישראל עשוי להפיק תועלת מהנגשת הפעילות שלו לציבור ומתפישה עצמית משוחררת יותר, לא-מעונבת, הומוריסטית. "אזרחי ישראל יוכלו לעלות לגג הבניין וליהנות מהנוף הנשקף ממנו, ובחזית יוצבו מגלשות שיציגו את גרף האינפלציה השנתית בישראל", אומר בר בחיוך. "כך יוכלו המבקרים לחוות את שינויי האינפלציה על בשרם ולא רק דרך הקניות בסופרמרקט. אני צופה שהמגלשות הפופולריות ביותר יהיו אלה של שנות ה‑80, עם השיפועים החדים ביותר".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ