בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסלול ההמראה של הבמאי כפיר אזולאי

על החוויה המסרסת שעבר בבית הספר, על המשיכה למוסיקה ועל הקושי להתמודד עם מחזה של איבסן. כפיר אזולאי, במאי ההצגה המצליחה "נורה" בתיאטרון באר שבע, מתאר את המסלול הלא שגרתי שלו בג'ונגל המכונה התיאטרון הישראלי

12תגובות

השאלה שחזרה על עצמה בסיום ההצגה היתה מי הוא הבימאי? היה נדמה שהקהל כולו, שמילא את אולם בית ציוני אמריקה בשבוע שעבר בהצגה "נורה", עבר חוויה מרתקת. רק למתי מעט אמר השם כפיר אזולאי משהו. מי שהתעקש ללחוץ את ידו מצא אותו מחוץ לאולם, צעיר צנום במראה סטודנטיאלי, מעשן בשרשרת, נרגש מאוד, נבוך מעט מתגובת הקהל הנלהב.

פגשתי אותו לפני זמן מה במקום אחר לגמרי, באולם בית הספר שז"ר בבת ים, כשתלמידי מגמת התיאטרון העלו את "מנין נשים" של נעמי רגן בבימויו, כהפקת סיום לבגרות. כבר אז הרשימה יכולתו לביים עם תלמידי תיכון הצגה מרגשת.

ההצגה שביים כעת, "נורה", לתיאטרון באר שבע מסמנת אותו כאחד הכישרונות הצעירים הבולטים של התיאטרון הישראלי. הצעיר המוכשר הזה הצליח לחבר את כל מרכיבי ההצגה לשלמות אחת, שמעניקה לצופה חווית תיאטרון יוצאת דופן.

דודו בכר

עצם הבחירה במחזה כמו "נורה" היא אמיצה. לא רק משום שהמחזה נכתב בידי הנריק איבסן ב‑1879 והוא עלול לאבד את הרלוונטיות שלו, אלא ובעיקר משום שזכה לאינספור פרשנויות בימתיות בארץ ובעולם (חלקם בזכות העיבוד שעשה למחזה אינגמר ברגמן).

נורה גיבורת המחזה היא אשה בובה, צייתנית להפליא, לפחות בתחילת דרכה, והיא מנהלת את חייה מתוך בית יפה, מצועצע וחונק, הוא בית הבובות שלה, שהקימה עם בעלה טורוולד הלמר. אלא שבתוך העולם האידילי שלה לכאורה מתרחשות הרבה סערות, סערות מושתקות. נורה מסתירה סוד גדול שגילויו עלול להרוס את חייה: הסוד הנורא הזה הוא הלוואה שלקחה ללא רשותו וידיעתו של טורוולד בעלה, וזאת כדי להציל את חייו. כשהדבר מתגלה הוא מגיב בזעם, בהתנשאות, ובחוסר התחשבות ברגשותיה. הדבר מביא את נורה למהפך תודעתי והיא עוזבת את הבית, את הבעל והילדים, בטריקת דלת, וטריקת הדלת ממשיכה להדהד. האשה הבובה המפוחדת נהפכה למורדת, אולי היא הפמיניסטית הראשונה.

את המחזה הזה, הנחשב למחזה הריאליסטי הראשון בדרמה המודרנית, אזולאי לא חשש לסגנן והוא מדבר בשפת דימויים. לבמה הביא משהו חדש ורענן, יפה ומזוויע כאחד. אצלו משטח המחייה של נורה (בביצוע של אביטל פסטרנק המצוינת) הוא לבן (עיצוב במה: ערן עצמו), כך גם בגדיה (תלבושות: יהודית אהרון), והיא נעה בתוך המשטח הלבן שלה שהוא מוגדר ומופרד מסביבתו. הדמויות בחייה הלבושות שחור, כאילו כדי להבליט את הניגוד בינן לבינה, צופות בה כל הזמן ומגיבות מתוך המשטח השחור הממוקם סביבה. כמה סצינות שהעמיד הן בלתי נשכחות, למשל, כשהדמויות עוטות מסכות של עורבים כדימוי לאיום הקרב ובא, או לתחושת הסכנה שחשה נורה; או כשהן ממלמלות טקסט, שגם הוא נשמע מאיים, ומצביע על הדעה הרווחת של הסביבה על מי שחורגת מהמוסכמות.

"ניגשתי לטקסט כאל משהו בתולי ועם הרבה יראת כבוד", מספר אזולאי, "'נורה' הוא מחזה מאוד מוגדר: הוא ריאליסטי, בנוי היטב, ואני רציתי לשבור את השפה הזו, להכניס עוד ממד. . מכאן בא, למשל, הדימוי של מסכות העורבים".

יוסי צבקר

למה בחרת דווקא ב"נורה", מחזה שזכה לפרשנויות כה רבות?

"זה מחזה שנמצא אצלי בראש מאז שהייתי סטודנט, אבל לא העזתי להתמודד אתו, כי היה נראה לי רף גבוה להתמודד עם איבסן. רפי ניב, המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע, הציע לי את המחזה ונסך בי ביטחון, ואני קפצתי על ההצעה לעשות מחזה בתיאטרון רפרטוארי. יש תעוזה מצד התיאטרון להחליט לעלות מחזה כזה, כי יש בחירות יותר ברורות, יותר קלות".

יש הטוענים שהמחזה כבר אינו רלוונטי ואקטואלי לימינו.

"אני לא חושב שזה נכון, כי עובדה שהקהל מגיב להצגה וחווה חוויה. זה עדיין סיפור מתח טוב, שמוביל לרגע השיא שבו בעלה של נורה, טורוולד, אמור לקבל מכתב שיגלה את האמת על נורה, והקהל רוצה לדעת מה יעשה כשיגלה את המכתב. המתח בין המסגרת האידילית הלבנה שנורה חיה בה ונמצאת עליה, לבין המסגרת החיצונית השחורה שסוגרת עליה ולא ממש מוגדרת, נותן תחושה של עולם גברי מסרס. מבחינה זו היא אשה שנמצאת תחת דיכוי, שהוא חמור ומורכב כי הוא נורא עדין, הדיכוי הוא דרך ניואנסים נורא קטנים. זה מאפיין גם את החברה שלנו. למרות הפתיחות, מתרחשים ניואנסים של דיכוי בין גברים לנשים, ניואנסים של דיכוי במערכת החינוך, ואני אומר את זה בתור אחד שעבר סוג של חוויה מסרסת שם, ואני רואה איך מערכות מצליחות להכניע אותך מבלי שאתה אפילו לא שם לב".

באחת הסצינות נחשפים על הבמה שדיה של נורה, רגע שנראה קצת מיותר ולא בהכרח אינטגרלי למחזה ­ האם גם אתה נפלת בפח הרייטינג?

"הסצינה הזו מתרחשת כשבעלה של נורה כופה עליה אקט מיני, והאקט הזה הוא מבחינתי כמעט אונס, כי הוא מתייחס אליה כאל בובת מין. היא אומרת לו: 'אני לא רוצה עכשיו', והוא משיב בזעזוע: 'מה זאת אומרת, אני בעלך!' ואז עצם חשיפת החזה נועדה לחדד את הכפייה, את הברוטאליות שלו. אחרי הסצינה הזו היא מגיעה לאיזו מודעות. זה אינטגרלי להתרחשות במחזה".

המורה התייאש

כפיר אזולאי נולד בבית שאן לפני 35 שנה. הוא היה תלמיד גרוע שעשה הרבה "צרות" להוריו ומוריו. אילו היו אומרים לאחד מהם שהילד הזה ייהפך לבימאי תיאטרון רב השראה ודאי היה חושב שמדובר בבדיחה עלובה. "הייתי תלמיד באמת גרוע, עד כדי כך שהזמינו את אימא לשיחה ואמרו לה שאני צריך בית ספר מיוחד, לתלמידים קשיי למידה, כי אני לא מצליח ללמוד כלום".

כשהיה בן שבע עברה משפחתו לבת ים. "כשאמא הלכה לראות בית ספר מיוחד בעבורי היא חזרה הביתה עם דמעות, העדיפה שאישאר בבית ולא אלמד. בהמלצת בית הספר נשלחתי לאבחון והתברר שהדברים לא כך בכלל. המאבחן אפילו אמר שאולי צריך לפטר את המורה ששלחה אותי לבית ספר מיוחד. נשארתי בבית הספר הרגיל, ושרדתי אותו, אבל לא נהפכתי לתלמיד טוב".

איך התגלגלת לתיאטרון?

"בתיכון שז"ר בבת ים למדתי במגמת תיאטרון, כך נחשפתי להמון הצגות בתיאטרון הרפרטוארי, כי לקחו אותנו לשם וגם להצגות פרינג'. היינו צריכים לשחק ולביים ונחשפתי לעולם הזה. תמיד היתה לי נטייה חזקה לאמנות. התעניינתי במוסיקה, באמנות פלסטית ­ דרכן ראיתי את העולם וזה ריתק אותי. בבית לא נחשפתי לכלום. התחביב שלי, תיאטרון, היה מוזר לסביבה שלי. עם זאת גדלתי במעין פתיחות גדולה. הורי לא התערבו במה שאני עושה. ההתעסקות שלי במוסיקה הלכה וגברה וכתבתי מוסיקה למחזה של חנוך לוין, 'יסורי איוב', והפכנו את זה לאופרת רוק".

דודו בכר

אתה קורא תווים?

"לא, כתבתי מוסיקה מבלי לדעת תווים. לקחתי שיעורים פרטיים לגיטרה, אבל המורה שלי התייאש ממני".

לאחר השירות הצבאי המשיך לעסוק במוסיקה: הוא כתב את המוסיקה להצגה "אסקוריאל" בתיאטרון הסימטה, להצגה "שיקול מוטעה" בתיאטרון קריאה בבית לסין ולסרט תיעודי. הוא גם ניגן בלהקה, הוציא דיסק, "אבל שום דבר לא ממש התפתח".

ואז חל מפנה. מסלול חייו קיבל כיוון חדש, מבלי שאיש תיכנן, ודאי לא אזולאי. "יום אחד, חברה הזמינה אותי לשמוע הרצאה באוניברסיטת תל אביב", הוא מספר, "דיברו שם על אמנות וקולנוע והיה לי מקסים, מרתק. החלטתי להירשם לאוניברסיטה. לפני זה השלמתי בגרויות בכמה בתי ספר ללימודים אקסטרניים.

"נרשמתי לחוג לתיאטרון למגמת בימוי. הם ביקשו שאביים סצינה והתקבלתי. אני מודה שלא היה תכנון מוקדם או מחשבה מוקדמת להיות בימאי, חשבתי שהלימודים האלה יהיו להעשרה בלבד. ואז גיליתי שהלימודים מאוד תובעניים וקשים. בכל שנה אמרתי שבשנה הבאה אעזוב, אבל זה לא קרה. לאט לאט התחלתי ליהנות מזה. הכרתי מחזאים, עבדתי עם שחקנים. נשאבתי לעולם הזה לגמרי. סיימתי מגמת בימוי בתואר ראשון והתקבלתי לתואר שני, שאותו סיימתי עם הצטיינות על הישגים, אבל עוד לא הגשתי תיזה".

ממה התפרנסת בכל תקופת הלימודים?

"בעיקר ניגנתי. הייתי גם עובד במה של מופעי רוק, איש סאונד".

תיבת פנדורה

על אף המראה הסטודנטיאלי שלו, אזולאי הוא אב לשניים, סול בת הארבע ואלישע בן השנה וחצי, והוא מתגורר עם בת זוגו לחיים יעל וילר, שהיא נספחת התרבות של שוויץ בישראל. הם הכירו לפני עשור, באוניברסיטת תל אביב, בחוג לתיאטרון ומאז הם יחד. מתגוררים עם ילדיהם בצפון העיר, ברחוב בארי.

כיום יש לך השגות לגבי על מערכת החינוך בארץ?

"מערכת החינוך בישראל, כמו כל ממסד גדול, מחפשת אנשים שיותר נוחים לה, ולכן יש כאלה שנעלמים, שחומקים מתחת לרדאר שלה. ובעצם, צריך הרבה מזל כדי לשרוד את זה. במקרה שלי יש אשמה גם בי, כי אני משתעמם נורא מהר, אבל כשמשהו מסקרן אותי אני מקשיב לו. אני בטוח שאם מערכת החינוך היתה יותר ספציפית וקשובה ומתעקשת על ילדים עם בעיות ­ זה היה עוזר לפתח חינוך יותר טוב. אבל זו מערכת שמפספסת פרטים בדרך.

מאז שסיים לימודיו באוניברסיטת תל אביב ב‑2007, ביים אזולאי לתיאטרון הצגות במידה של הצלחה כזו או אחרת: את "מימונה" לתיאטרון בית לסין, את "הכיתה שלנו" לפסטיבל התיאטרון הפולני שאירגן תיאטרון הבימה, את "קן הקוקיה" לתיאטרון באר שבע" ­ אך רק כעת, עם "נורה", הצליח לעורר תשומת לב, של הקהל, של הביקורת המקצועית, ושל המילייה התיאטרוני בכלל.

יוסי צבקר

אתה מצליח להתפרנס מבימוי?

"כן, אבל עלי לעשות דברים במקביל. אני מתפרנס מבימוי בתיאטרון ובכמה בבתי ספר למשחק. ואני גם מלמד. זה לא קל".

הוא מלמד ומביים בבית ספר למשחק בבאר שבע, אצל יורם לווינשטיין, במגמת התיאטרון בתיכון שז"ר בבת ים, שם למד. "אני אוהב לעבוד בבתי ספר למשחק, כי שם יש לי הזדמנות לעשות דברים ניסיוניים", הוא אומר, "שם יש עלי פחות לחץ של שיקולי קהל. בבתי הספר למשחק אני יותר משוחרר, ולכן אני אוהב ללמד. אני לא איש חינוך, אבל כשאני מלמד תיאטרון הגישה שלי פרסונלית, אישית, חשוב לי להתעקש על אנשים".

קשה לחדור ולעבוד בתיאטרון הרפרטוארי?

"בעבורי זה לא היה קשה ולא קל. למזלי, עוד כשהייתי סטודנט פגשתי את רפי ניב, שהיה אז אחד הבוחנים בקרן שרת, ואני הצגתי שם סצינה כדי לקבל מלגה. הוא התעניין בסצינה ובי ובא לראות הצגה שעשיתי אז באוניברסיטה, 'פדרה מאוהבת' מאת שרה קיין, בכיכובו של דן שפירא. רפי הציע לי לבוא לעבוד בבית חדש למשחק בבאר שבע. שם החל הקשר שלנו, שנמשך עד היום, כחמש שנים. בית הספר למשחק בבאר שבע היה אז בחיתוליו, ושם הכרתי את שמוליק יפרח, שהיה מנהל בית הספר, ורפי שהיה המנהל האמנותי. לפני שנתיים הם עברו לנהל את תיאטרון באר שבע וקיבלתי הזדמנות לביים את 'קן הקוקיה' ואת 'נורה'".

את ההשראה שלו הוא שואב מהקולנוע, מתערוכות והופעות מוסיקה, ולאו דווקא מהתיאטרון. עם זאת, הוא אינו רואה עצמו משתלב בתעשיית הקולנוע. "זו טכניקה שאיני מכיר", הוא אומר. "אני מאוד מושפע מיוצרים כמו סטנלי קובריק, פליני, ברטולוצ'י, לארס פון טרייר, סם מנדס, פזוליני. מה שאני אוהב אצלם, במיוחד אצל ברטולוצ'י וקובריק, הוא שהסרטים מזעזעים באותה מידה שהם יפים מבחינה ויזואלית, הם פסיכולוגיים ונוגעים בקצוות הנפש. הם חודרים לעומקים ומעיזים לעשות דברים שהיום לא עושים".

איזה תיאטרון מעניין אותך לעשות בעתיד?

"כיוון שאני לא בא מבית שהיה ספוג תרבות ואמנות ­ הכל בשבילי הוא בתולי וחדש. בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה הכרתי אנשים שידעו מה הם רוצים ומה הם יביימו. הרבה פעמים שמעתי שצ'כוב עושים ככה ואיבסן עושים ככה. כאילו יש דרך אחת ידועה לביים אותם. ואני באתי בתחושה של 'בוא נראה מה יהיה'. היה פער ענק בינינו. אחר כך הבנתי שלא כל כך חשוב לדעת ולפעמים זה אפילו יתרון, כי לומדים דברים חדשים. מחזה נראה לי כמו איזו תיבת קסמים או תיבת פנדורה שאם אתה פותח אתה יכול לגלול המון דברים. זה התיאטרון שמעניין אותי, תיאטרון שאתה יכול להוציא ממנו רעיונות שלא חשבת עליהם קודם בקריאה ראשונה".

כיוון שכך, במה החינוך האקדמי קידם אותך כבימאי?

"זו היתה תקופה חשובה בחיי, במיוחד כשאחד המורים שלך נותן לך את התחושה שאתה בכיוון הנכון. זה קרה לי עם פרופסור יוסי יזרעאלי. הוא סיקרן אותי נורא ולמזלי הוא היה גם החונך שלי, זאת אומרת, ליווה חלק מעבודות הבימוי שלי כשהייתי סטודנט. גם פרופסור גד קינר היה דמות דומיננטית בזמן לימודי. למרות הביקורת שיש על חלק מהמסגרת האקדמית, מצאתי שאני נורא אוהב ללמוד כשאני מסוקרן, וחלק מלימודי באוניברסיטה בהחלט היו כאלה".

מהי דרך העבודה שלך עם השחקנים?

"לחדר החזרות אני מגיע מאוד מוכן, כדי שאוכל להתלבט עם השחקנים. אני מצפה מהם שיביאו לחזרות את עולמם. עם אביטל פסטרנק, שמגלמת את נורה, נפגשתי לפני החזרות. היו לנו דיונים ושיחות והיא לימדה אותי דברים על נשים וזוגיות, ורציתי שתביא לתפקיד את ניסיונה. בחזרות עם שאר השחקנים ­ אמיר קריאף, מיכל וינברג, זוהר שטראוס וולדימיר פרידמן ­ נהגתי לשרטט את הסצינה שעמדנו לעבוד עליה והסברתי מה אני רוצה, ובתוך המסגרת הזו היה עליהם לעבוד. זה נותן המון חופש לפענח את הסצינה והדמות".

הופתעת מהתגובות ל"נורה"?

"כשלקחתי את המחזה הזה לידי, הציפיות היו רגועות. חשבתי שההצגה תועלה לקהל שלנו בבאר שבע, אך לצד זה גם חששתי, כי מדובר באיבסן, ועוד איבסן בביצוע לא ריאליסטי, מה שמוסיף צרה על צרה. אבל קהל מנויי התיאטרון, שגדל מאוד בתיאטרון באר שבע, היה מרותק להצגה. מאוד הופתענו מההתקבלות. עכשיו נראה שיש דרישה ממפעלי המנויים ברחבי הארץ, וגם זה מפתיע אותי. מתברר שגם חומר קלאסי, עם במה לא פשוטה ורעיונות מורכבים, נוגע באנשים".

מה הלאה?

"עכשיו אני עובד על הקמת קבוצת צעירים בתיאטרון באר שבע ­ פרויקט שהתחלנו אותו המנכ"ל שמוליק יפרח ואני ­ לפני שנה. אז הציעו לי להקים קבוצה צעירה לתיאטרון, ששחקניה יהיו בוגרי בית הספר למשחק. אני אחד הבימאים. בתכנון שני פרויקטים: 'משחיז הסכינים הסיני' שדני הורוביץ כתב ואני אביים, ושלושה מחזות של סרוונטס שאיה קפלן תביים. החזרות מתחילות באוגוסט וההצגות יועלו בסוף נובמבר. זה פרויקט חלוצי שדורש הרבה מאמץ ומשאבים. השחקנים יתגוררו בבאר שבע והחזרות יהיו בעיר. אחדים מהשחקנים כבר משולבים בהצגות התיאטרון כמו 'גלילאו', ו'קן הקוקייה'".

איפה נראה אותך בעוד עשור?

"אני מקווה שאמשיך לעשות דברים שאני אוהב, להתפתח ולהסתכן במקומות שנותנים לי חופש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו