המילכוד בסיפור הסינדרלה של הזמרת המחליפה - מוזיקה קלאסית - הארץ
כרמן במצדה

המילכוד בסיפור הסינדרלה של הזמרת המחליפה

הצלחתה של הזמרת נעמה גולדמן להיכנס בהתראה קצרה לתפקיד הראשי היתה בעת ובעונה אחת טפיחת שכם וסטירת לחי לאופרה הישראלית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נעם בן זאב

ודאי שמתם לב שחבריכם, גם אלה שלא היו מעולם בבית האופרה בתל אביב, לא שמעו מימיהם אופרה ואם במקרה כן, החליפו מייד תחנה, ולא בטוח שהם יודעים להגות נכון את השם "ג'ורג' ביזה" ­ גם הם דיברו בשבוע האחרון על "כרמן למרגלות מצדה". יותר מכך: הם נאנחו באכזבה על שלא ייצא להם לבוא לאופרה, ובקנאה גלויה בכם אם סיפרתם להם שאתם דווקא כן. ואם אתם שייכים לאלפיון העליון ודאי שמתם לב שכל חבריכם, יותר נכון, האנשים השייכים לחוגכם, מתכננים לנסוע ל"כרמן למרגלות מצדה", מי ברכב ומי במסוק.

את ההצלחה הזאת אי אפשר לקחת מהאופרה הישראלית: הסטארט-אפ שלה, שהחל לפני שנתיים עם "נבוקו" מאת ורדי, רק צובר תאוצה; ומה שנראה בתחילה כרעיון הזוי מעט, לשנע הפקה אופראית אדירת ממדים לשומקום באמצע המדבר, ולשכנע אלפי אנשים להשתרך שמה במחירי עתק, מוכיח את עצמו בהצלחה מסחררת. המון האדם בסוף האופרה, כמו ביציאת מצרים, צועד בסך כצונאמי אנושי ליער האוטובוסים ­ המחזה הזה היה מרשים, והזכיר שהאופרה, במהותה, היא ז'אנר עממי. תמיד יתהדרו העשירים שועי הארץ במקום טוב ויקר ביציעים ובכרטיסי הוי-איי-פי שלהם; אבל כמו משחר האופרה הפומבית בוונציה באמצע המאה ה‑17, היוקרה והעושר הם רק צד אחד של המטבע האופראי. הקהל האותנטי של הז'אנר הזה הוא האדם הפשוט.

טפיחת שכם וסטירה

"כרמן" כובשת את הלב מהרגע בו נכנסת לבמה הגיבורה, כרמן הצוענייה מסביליה, ושרה את האריה הראשונה שלה, במקצב המחול הספרדי האבאנרה (Habanera), האריה המפורסמת "האהבה היא ציפור מרדנית". אבל מה זאת? הגבות הורמו נוכח הבחירה במצו-סופרן ננסי פביולה הררה לתפקיד הראשי. לא שזמרות בינוניות וכושלות הן מחזה נדיר כל כך באופרה הישראלית: נפגשים בהן שם די הרבה; אבל כאן, בהפקת דגל שכזאת, אפשר היה לצפות למישהי בעלת שיעור קומה רב יותר, מישהי שתשיר נקי לפחות, שלא תסתבך עם הנשימה, שתהיה שחקנית קצת יותר אמינה. חלק מהחידה נפתר אחרי ההפסקה: הכרוז מיכאל אייזנשטט מהאופרה הודיע שהררה לא חשה בטוב וצריך היה להחליפה, בדיוק כפי שקרה יום קודם לכן, בחזרה הגנרלית; ומי שזינקה לתפקיד במקומה, במין סיפור סינדרלה מקומי, היא המצו הישראלית נעמה גולדמן.

ההצלחה של גולדמן, ששרה נהדר למרות ההיסוס הקל, ושיחקה מצוין, והפגינה אישיות טראגית כיאה לכרמן בחלק השני של האופרה, היתה בעת ובעונה אחת, ברוח "מילכוד 22", טפיחת שכם וסטירת לחי לאופרה הישראלית: מצד אחד, הפגנת מקצועיות עילאית בפתרון יעיל וחלק למשבר שהיה עלול להתפתח לקטסטרופה; מצד שני, חטא הגאווה בשכירת סולנים בינוניים אורחים מחו"ל ­ גם הטנור בתפקיד הראשי מרקו ברטי, שלא היה חולה, שיעמם בשירה ובמשחק שלו ­ במקום להעדיף זמרות כמו גולדמן מלכתחילה. והלוא האופרה היא החלוצה בשימוש בכוח סולני מקומי, כפי שהיא מוכיחה בהצלחה בכל שנה, ולאחרונה ב"אורפיאוס ואאורידיקה" של גלוק.

סתם ולא פירש

נעמה גולדמן בתפקיד כרמן באופרה במצדהצילום: יוסי צבקר

בחבילת "הכל כלול" של האופרות למרגלות המצדה מציעה מדי שנה האופרה הישראלית גם מופע חימום של הנשיא שמעון פרס. לפרס משימה קשה: עליו לייצר איכשהו קשר לוגי תקף בין האופרה שעל הפרק לבין הצוק הדמיוני שמתנשא מאחורי הבמה, עדות אילמת להתאבדות ההמונית של יהודי מצדה. ב"נאבוקו" של ורדי לפני שנתיים זה היה קל, הואיל ועלילת האופרה היא גבורת היהודים בתקופת גירוש בבל: "מצדה היא הסמל של הבחירה היהודית בחופש, אפילו במחיר החיים", ליהטט אז פרס, מעלה את השאלה הפילוסופית-מטפיסית האם ניתן להבין את המושג "חופש" גם בהיעדר חיים. אבל הפעם -­ איך קושרים בין מצדה ורומי העתיקה לבין סטריאוטיפ הצוענייה חמת המזג, האוריינטליסטית-שחורה, והמוסיקה האופראית במאה ה‑19? פרס לא התבלבל: כמו שכרמן לא נכנעה, והיתה נאמנה לאהבתה עד מוות, כך אמר, כך גם היהודים לא נכנעו ונשארו נאמנים לעצמם גם במחיר החיים. על כך הוא הוסיף משפט שוודאי עוד ידובר בו, בין אם בלימודי מגדר או בפילוסופיה: "כל אישה היא ציוויליזציה בפני עצמה". סתם ולא פירש.

בוז ל"פרימה דונה"

באופרות הראשונות, בתקופת הבארוק, נהג הקהל להשתתף באופן פעיל בהצגה ­ בעיקר בתשואות סוערות לזמרים והזמרות החביבים עליו, ובשריקות בוז ומחאות קולניות ל"פרימה דונה" או ה"פרימו אואומו", הסופרן והטנור בתפקידים הראשיים. מהמסורת הזאת לא נותר למרבה הצער דבר, ובישראל רק מוחאים כפיים לא שורקים בוז אף פעם; לכן היה מרנין לשמוע את המסורת חוזרת: כשהוזכר שמה של האורחת החשובה, שרת התרבות לימור לבנת, עלתה נהמה כבירה ביציעים, והקהל ­ קשה לדעת אם במאותיו או באלפיו, אבל בסאונד עצום ­ צעק בוז ושרק במלוא שפתיו.

מי שחשב שנפלה כאן טעות קיבל אישור שלא כך: גם במניית אורחי הכבוד בשפה האנגלית נשמעו קריאות הבוז והשריקות כשהוכרז שמה של לבנת. למען האמת, זה היה מוזר: במה מקוממת לימור לבנת את הקהל כך? בתפקודה כקברניטת התרבות כאן? באישיותה? בהשקפותיה הפוליטיות? כך או כך, לקהל אופראי אהבות ושנאות משלו, ועדות חיה לכך ניתנה בהתרפקותו האוהבת על ה"פרימו אואומו" האמיתי של הערב, הנשיא פרס, במחיאות כפיים סוערות וקריאות "בראבו". טנור הוא לא, אבל לסחוט דמעה באריות פוליטיות רומנטיות הוא יודע.

לבנת

לא שומעים

עשרים הדקות הראשונות של "כרמן" היו כייפיות באמת: חום מדברי ושמיים זרועי כוכבים, אווירה עממית נרגשת, מוסיקה שהיא היופי בהתגלמותו. אבל אחר כך התחיל האסימון לרדת: לפנינו, מסתבר, ארבע שעות ויותר של עמידה בניסיון. משקל מערכת ההגברה, כך אמרו, מגיע ל‑40 טון ­ שוב המספר המיסטי הזה ­ אבל אם כך, למה המקהלה נשמעה כמו שלושה אנשים בלבד; למה הצליל לכל זמר בנפרד היה אמנם מלא וצלול אבל כשהיה מדובר באנסמבל ­ המקהלה, ובמיוחד התזמורת, היה באלאנס כל כך פגום, והצליל מת? ולמה הכל היה אטי כל כך, ארכני כל כך?

אחרי שעתיים החום התיש, אחרי ארבע הגב כבר היה הרוס; וכל זה, נדמה, לא היה קורה אילו הביצוע והסאונד היו טובים יותר. האופרה לא צריכה לתקן הרבה: הבימוי של כרמן עבד יפה ואיש לא מצפה לדקויות יתר ולעידון כשמדובר בהפקה תחת כיפת השמיים. הסוסים עלו וירדו מאחורי ההתרחשות אבל גם זה לא הפריע יותר מדי. המחוללות, קהל הילדים, התפאורה, הסצינות ההמוניות ­ אלה עינגו פעמים רבות את העין. אבל תנו לשמוע מוסיקה כמו שצריך!

להרוג את המפלצת

בסוף, כרמן מתה. אין זו הפתעה: בהיותן נשים, רוב גיבורות האופרות במאה ה‑19 מתות. סופה עם זאת שונה מזה של גיבורות אחרות, הואיל והיא נרצחת: על ידי גבר קנאי, דון ז'וזה שהיה אהובה, במה שהמוסיקולוגית הפמיניסטית סוזן מקלארי רואה כ"הפי אנד"; כי כמו בסרטי מפלצות ­ כמו קינג קונג או פרנקנשטיין ­ בהן על המפלצת למות כדי להחזיר לאנושות את היציבות והביטחון, ולהשיב את הסדר החברתי על כנו, כך גם על כרמן למות. וכמו שבסרטים אלה אנחנו משתוקקים למות המפלצת, כך גם קהל האופרה רוצה במות כרמן, ומקבל ממנו את סיפוקו.

כרמן היא כל-כולה סכנה: היא בעלת קול מצו-סופרן עמוק ונמוך, ארצי. האריות שבפיה, מחולות ה"האבנרה" וה"סגווילידה", מרקידות מייד את הגוף. המלודיות שהלחין לה ביזה רצופות כרומטיקה שמערערת את הסדר והאיזון ההרמוני והטונאלי, וכולן מתח ועושר תיזמורי צבעוני; והיא בוחרת גברים בהטלת פרח לעברם: "מתי אוהב אותך? מי יודע", היא מתגרה, "אולי מחר, אולי לעולם לא; אבל מה שבטוח ­ לא היום". המתח האירוטי שהיא יוצרת בתודעה הגברית הולך ומתגבר ככל שהעלילה מתקדמת. והוא חייב להיפתר.

כרמן החופשייה מבחינה מינית היא גם סמל "האחר": היא לא לבנה ולא נוצרייה כמו הגיבור דון ז'וזה החייל ואהובתו החסודה מיכאלה, המביאה לו דרישת שלום מאמא שלו. היא צוענייה, שייכת למעמד התחתון, והמוסיקה שבפיה ­ ריקודית, חושנית, מפתה ­ שייכת לעולם האפל של הגוף ולא לעולם הבהיר של המחשבה הנאורה. הקולוניאליזם הצרפתי עצמו עומד למבחן ב"כרמן", וכך גם בעוד אופרות מהתקופה שנמשכות אל האוריינטלי ("שמשון ודלילה" הערבית-כביכול של סן סאנס, או "מאדאמה בטרפליי" הפסוודו-יפאנית של פוצ'יני). וכרמן היא זו שמגלמת את האיום על הכובש הגבר הלבן הנוצרי, בן תרבות-העלית, המוסרני, הנאמן לצבאו ולמדינתו, ששירתו לירית ונשגבת כמוהו.

נסי פביולה הררה בתפקיד כרמן באופרה במצדהצילום: יוסי צבקר

לכן חייב דון ז'וזה, הגבר שנלכד בקסמי האשה ­ ויותר מכך, בקסמי האוריינט ובכבלי הכרומטיקה והמחול והערעור הטונאלי והתיזמור העשיר ­ ובגד בנאמנותו לארצו ולצבאו והלך אחרי כרמן כעריק עלוב, להיות חלק מכנופיית שודדים, לכן הוא חייב לשקם את גאוות המולדת בפני הקהל של "כרמן" במאה ה‑19. זה חשוב אפילו יותר מאשר שיקום גאוות גבריותו שלו, זו שהושפלה אחרי שכרמן זרקה אותו לטובת גבר אחר, מעולמה-שלה: אסקמיליו לוחם השוורים.

הסכין שנועץ דון ז'וזה בלבה של כרמן מחזיר אפוא את הסדר הפוליטי-גברי על כנו. ולקול שאגות ה"אולה" עת אסקמיליו מחסל את השור-מפלצת בזירה, הורג ז'וזה את האשה-מפלצת מחוצה לה. רק כהד קלוש אפשר להיזכר שבמהותו, בסתר לבו, בפינה הטהורה של נפשו, משתוקק ז'וזה, ככולנו, לאלטרנטיבה שמציעה כרמן: אהבה אמיתית של אשה משוחררת.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ