ראיון

אלטון ג'ון סוף סוף מצליח להנות מהקריירה

במקום לכעוס הוא מקריא לבנו הפעוט סיפורים, במקום להשתמש בסמים הוא משתף פעולה עם מוסיקאים צעירים. רק ליידי גאגא קצת מדאיגה אותו

אלכסיס פטרידיס, גרדיאן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלכסיס פטרידיס, גרדיאן

בשער המגזין החינמי המונח בחדר במלון שבלאס וגאס מופיעה תמונתו של אלטון ג'ון. בתוך המגזין, בכתבה העוסקת בזמר, נכתב כי בהופעתו הנוכחית בסיזר'ס פאלאס שבעיר, ששמה "The Million Dollar Piano" (פסנתר מיליון הדולר), ניכרת גישה של חזרה ליסודות.

ככל הנראה אפשר ללמוד מהטענה הזאת על לאס וגאס יותר מאשר על המופע של אלטון ג'ון. אחרי הכל, המופע נפתח בתרועה מתוך הפואמה הסימפונית "כה אמר זרתוסטרא" של ריכרד שטראוס, על הבמה ניצב פסנתר מיליון הדולר מכוסה ב‑68 צגי Ledהנדלקים לסירוגין, ובחנות המתנות הסמוכה נמכרים צעיפי "נחש נוצות" צבעוניים ונרות ריחניים של אלטון ג'ון, וגם תחתונים שלרוחב המפשעה שלהם מודפסת הכתובת "Still Standingm'I" (אני עדיין עומד, כשם אחד משיריו).

מאחורי הקלעים יש לאלטון ג'ון חדר הלבשה בגודל של דירה קטנה. יש שם עשרות מדפים המציגים לראווה את אוסף פסלוני הדמויות העצום שלו, וגם מבחר בקבוקי אפטרשייב ובושם שכל חנות כל-בו תחוויר לעומתו. בשירותים יש מכל קרמי לסבון נוזלי בצורת פין גדול. בתוך כל אלה יושב אלטון ג'ון בכבודו ובעצמו ואוחז בידו כוס של קפה מהביל. מתברר שהוא צנוע ופשוט ככל שיכול להיות אדם שנועל נעלי גולף משובצות יהלומים ססגוניים.

אלטון ג'ון. ינותח בקרובצילום: אי-פי

צנוע, כמובן, אינו שם התואר הנקשר לעתים קרובות לסר אלטון ג'ון. הדימוי הציבורי שלו עדיין מושפע מהסרט התיעודי המצוין שעשה עליו ב‑1997 בן זוגו דייוויד פרניש, "Tantrums and Tiaras" (התקפי זעם וכתרי יהלומים), ובו הוצג כאדם שהפיוז שלו לא קצר אלא מיקרוסקופי: ברגע בלתי נשכח הוא איים לנטוש סיבוב הופעות וללכת הביתה משום שאחד ממעריציו צעק לו "יו-הו!" כששיחק טניס.

אך עכשיו הוא התגלמות הקסם: ידידותי, מצחיק עד דמעות, מעורב ומרתק. הוא חביב עד כדי כך שקל לי מאוד, מוזר ככל שזה נשמע, לשכוח עם מי אני מדבר ­ לפחות עד שהוא אומר משהו שמזכיר כי מדובר באדם שתקליטיו נמכרו ב‑250 מיליון עותקים. למשל, כשהוא מציין כבדרך אגב שברשותו אוסף התצלומים הפרטי הגדול ביותר בעולם. הוא קונה "לפחות" תצלום אחד בשבוע, הוא אומר ומוסיף בשמחה: "אבל אפשר להשיג תצלום ב‑600 דולר".

בין ג'יי-זי לראש לימבו

אלטון ג'ון נראה מצוין אם מביאים בחשבון שהוא בן 65, מופיע 120 פעמים בשנה, ופרט לחופשת קיץ שנתית של חודש הוא "עובד ברציפות". כשאינו מופיע על הבמה, הוא מקליט. כשהוא לא מקליט, הוא כותב מוסיקה למחזות זמר או מנהל את סוכנות האמנים שלו; זו מתהדרת ברשימה המונה, בין השאר, את לילי אלן, אד שירן, ג'יימס בלנט ולהקת ההיפסטרים החמה מברוקלין "Friends". הוא אינו מהסס להתקשר לחברת תקליטים, נניח, ולומר לאנשיה "להוציא את האצבע המזוינת שלהם מהתחת" (ביטוי סלנג שפירושו להזדרז) כשהוא סבור שאמניו אינם זוכים לקידום המתאים.

יש לו גם חברה להפקת סרטי קולנוע ­ הוא מתכנן סרט על חייו, על פי תסריט של לי הול ("בילי אליוט"), וייתכן שג'סטין טימברלייק יככב בו. והוא גם עומד בראש קרן האיידס על שם אלטון ג'ון.

יום לפני פגישתנו הוא התקשר לראפר ג'יי-זי להודות לו על תמיכתו בנישואים חד-מיניים. לעומת זאת, ידידותו המפתיעה עם ראש לימבו ­ מנחה תוכניות האירוח והפובליציסט השמרני-הקיצוני, שבחתונתו גם הופיע ­ התקררה כנראה לאחר שזה טען כי הזמר אינו תומך בנישואי גייז. "שלחתי לו אי-מייל חריף כשהוא אמר את זה", מספר ג'ון.

מדי פעם בפעם הקצב הזה גובה ממנו מחיר. כמה ימים לאחר הפגישה עמו אושפז ג'ון בבית החולים בגלל דלקת ריאות ונאלץ לבטל כמה מהופעותיו בלאס וגאס. הוא עצמו מציין אמנם כי הקצב הנוכחי הוא כאין וכאפס לעומת עומס העבודה שלו בתחילת שנות ה‑70, אז הופיע ללא הפסק ברחבי ארצות הברית והוציא שבעה אלבומים בחמש שנים. האלבום הכפול "RoadGoodbye Yellow Brick" (1973), למשל, שנמכר ב‑31 מיליון עותקים, הוקלט בתוך 17 יום בלבד.

אבל בהתחשב בהשפעה שהיתה ללוח הזמנים הצפוף הזה עליו, טוב שהפחית את הקצב: בשיא הצלחתו, ב‑1975, הוא ניסה להתאבד. הוא עשה זאת בסגנון ראוותני הולם ­ נטל מנה גדושה של כדורי וליום והשליך את עצמו לתוך בריכה בצעקה "אני הולך למות".

עכשיו הוא טוען כי תשוקתו לעבודה קשה דווקא הצילה את חייו בשנות ה‑80. בשנים הללו הוא היה מכור לקוקאין וחולה בולימיה, לא ישן ולא התרחץ במשך ימים, האביס את עצמו בצדפות ובגלידה ואחר כך הקיא הכל. "תודה לאל, בשיא תקופת ההתמכרות שלי עדיין המשכתי לעשות תקליטים ולהופיע, אילולא כן כבר הייתי מת", הוא אומר; אבל קשה שלא להסיק כי עומס העבודה הוא שדחף אותו אל ההתמכרות מלכתחילה.

"הייתי הכוכב מספר אחת בעולם באותה תקופה, ובכל זאת הרגשתי מנודה", ממשיך ג'ון. "בגלל זה לקחתי סמים, כי חשבתי שכדאי לי להצטרף לחבר'ה. לא הייתי בחבר'ה בבית הספר, אז כשראיתי שמישהו לוקח סמים, חשבתי, 'אולי אעשה את זה ואתקבל לחברת הגדולים'.

"לא ידעתי מי אני כשלא הייתי על הבמה. על הבמה הרגשתי בטוח מאוד, אבל היה פער גדול בין התדמית של אלטון לאלטון האדם. אמנם היו לי מערכות יחסים וקניתי את הבית המתחייב ודברים כאלה, אבל רק כשנגמלתי הבנתי ­ ואמרו לי ­ שהאיזון שלי כל כך דפוק, שאין לי זמן לאלטון האדם, ואני כועס עליו. אני עדיין עובד המון ­ מופיע 120 פעם בשנה, מקליט הרבה, כותב מיוזיקלס, בלה בלה בלה ­ אבל יש לי חיים פרטיים נפלאים והם מציאותיים ומבוססים".

סיפור לילה לפעוט

כיום מצב רוחו טוב כל כך, שהוא אף מיתן את דעותיו על כמה מיריביו המרים: לא נותר זכר לסכסוך המדובר שלו עם מדונה, והוא אפילו לא חד משמעי בנוגע להשפעה המזיקה של אימפריית הטלוויזיה של סיימון קאוול. לכל היותר הוא אומר שזמר המופיע בתוכנית "Xפקטור" הוא "בדרך לאבדון". והוא מוסיף: "בתקופתי היתה תוכנית בשם 'Seaside Special'. היא היתה חרא, אבל לא גרועה כמו 's Got Talent'Britain'".

זה אמנם נשמע רע, אבל אלו דברים רכים יחסית למה שאמר בפעם האחרונה שמראיין בדק את עמדותיו בנושא: "אני מוכן שכלב אלזסי יתלוש לי את הזין ובלבד שלא לצפות ב'Xפקטור'".

כל מי שיתור אחר הגורמים למצב רוחו הטוב לא ייאלץ לחפש הרבה. אחד מהם נכנס בהמשך בריצה אל תוך חדר ההלבשה, לבוש בחיתול בלבד ומביע מחאה רמה על הכוונה לקחת אותו לאמבטיה: זה זאכרי, הבן של פרניש ושלו, שנולד לאם פונדקאית ב‑25 בדצמבר 2010. "ממזר קטן", אומר עליו אביו בשמחה.

מדונה. הסתכסכוצילום: גטי אימג'ס

נאמר לי שאלטון ג'ון אינו שש לדבר עם עיתונאים על האבהות, אבל עוד לפני שהספקתי להתיישב הוא התחיל להסביר לי את הסדרי הטיפול בילד. נראה שבאופן ייחודי בעולם הרוקנרול, הכנותיו של ג'ון להופעה כוללות מקלחת לפעוט בן השנה וחצי, המגלה עקשנות לעתים, וקריאת סיפור לפני השינה.

ג'ון אף הראה לי תמונות של הילד באייפד שלו. הנה זאכרי בחיקו ליד הפסנתר, זאכרי מנשק את בתה של סוכנת הבית של אבא ("הוא כל כך סטרייט"), זאכרי משחק כדורגל. נראה שהאב מרוצה במיוחד מהכדורגל, כפי שאפשר לצפות מאדם שבשל אהבתו לכדורגל נהפך ליושב ראש ומנהל מועדון הכדורגל ווטפורד רק זמן קצר לאחר שיצא מהארון והכריז שהוא דו-מיני. על כך קצר את התוצאות הבלתי נמנעות: "אלפי אוהדים של קבוצות יריבות שרו, 'אל תשבו כשאלטון בסביבה, כי הוא ידחוף לכם את הזין שלו לתחת'", הוא צוחק.

ג'ון אומר שהוא חושש שמא זאכרי יהיה מפונק. הבעיה אינה בדייוויד ובו, הוא אומר, אלא בהמוני בעלי הכוונות הטובות מרחבי העולם. "בחג המולד, למשל, קנינו לו נדנדה לגינה ומגלשה קטנה, וזו היתה המתנה שלו מאתנו גם לחג וגם ליום ההולדת. אבל הוא קיבל כל כך הרבה מתנות מאנשים מכל העולם. זה אמנם נוגע ללב, אבל בעינינו זו ממש זוועה. אמרתי, 'זה מזעזע. אנחנו פותחים מתנות כבר ארבע שעות'".

בסופו של דבר מסרו את רוב המתנות לצדקה, והם קוראים לאנשים לוותר עליהן ובמקום זאת לתרום כסף לבית יתומים בלסוטו שבאפריקה. "קיבלנו תשע עגלות", הוא נאנח. "זה מטורף".

צילום: גטי אימג'ס

ג'ון ופרניש רוצים מאוד להביא עוד ילדים לעולם. גם משום שג'ון היה בן יחיד בנישואים לא מאושרים ­ "כל הילדות ישבתי בחדר והקשבתי למוסיקה כשהורי התווכחו" ­ וגם בשל האתגרים המיוחדים הניצבים לפני מי שהוא בנו של סר אלטון ג'ון.

"אני חושב שקשה להיות בן יחיד, וקשה יותר להיות בן יחיד של אדם מפורסם", הוא אומר. "אני רוצה שיהיו לו אח או אחות, מישהו להיות אתו. אני יודע שכשילמד בבית ספר יופעל עליו לחץ גדול, ואני יודע שיגידו לו, 'אין לך אמא'. זה יקרה. דיברנו על זה לפני שהוא נולד. אני רוצה שמישהו יהיה לצדו ויתמוך בו. עוד נראה".

היח"צן אלטון ג'ון

הסיבות הנוספות למצב רוחו הטוב של סר אלטון ג'ון יושבות בשקט על הספה בחדר ההלבשה שלו: ניק ליטלמור ופיטר מאייס, הידועים כצמד האלקטרו האוסטרלי "Pnau". השניים הם הנהנים החדשים מכישוריו המהוללים של ג'ון לפטרונות מוסיקלית. הם צדו את תשומת לבו כשהיה בסיבוב הופעות בסידני. הוא שמע אז את אלבומם מ‑2008 (ששמו כשם ההרכב) והכריז באיפוק האופייני לו, שזה התקליט הטוב ביותר ששמע בעשר השנים האחרונות.

מאז ומעולם היה ג'ון אובססיבי בכל הנוגע למוסיקה. בשנות ה‑70 המוקדמות, כשהקריירה שלו נסקה, הוא מצא זמן לעזור לחנות תקליטים בסוהו ביום שבת. הוא אייש את הדלפק כשהמוכרים יצאו להפסקת צהריים ומכר אלבומים של ליאונרד כהן ו"סופט מאשין" לחסידי הרוק המלומדים של לונדון. "יכול להיות שהם זיהו אותי", הוא מקדיר את פניו לשמע השאלה אם הלקוחות המתוחכמים האלה התרגשו למצוא את "קפטן פנטסטיק" מאחורי הקופה, "אבל אני פשוט עשיתי חיים משוגעים".

צילום: גטי אימג'ס

אפילו בתהומות ההתמכרות, הוא אומר, "הייתי מקשיב למוסיקה ובוכה, הייתי כל כך מסומם אבל תמיד הקשבתי למוסיקה".

אבל בשנים האחרונות זה ניכר במיוחד. ג'ון הוא היחיד מבין עמיתיו כוכבי-העל המקדיש לקידום אמנים צעירים לא פחות זמן משהוא מקדיש לקידום תקליטיו שלו. "כשאני מקשיב לאמן צעיר ונפלא", הוא אומר, "זה פשוט מחדיר בי אדרנלין, כמו זה שהיה לי בשיא ההצלחה, בשנות ה‑70".

הוא עדיין מקבל בתחילת כל שבוע רשימה של אלבומים חדשים היוצאים לשוק, והוא קונה ארבעה עותקים מכל אלבום שהסאונד שלו מוצא חן בעיניו: אחד לכל אחד מבתיו. הוא בודק יום-יום את טבלאות המכירות הבריטיות. ומעל לכל, הוא משמש מעין יח"צן לא רשמי של אמנים צעירים ­ היום הוא מפאר ומשבח למשל את האלבום החדש של "Hot Chip" ואת "Alabama Shakes" ­ והוא מקור השראה לכולם, מרופוס ויינרייט ועד ליידי גאגא.

לדבריו, הוא קצת מודאג מגאגא בימים אלה. "אני מסתכל עליה וחושב, 'איך היא עושה את זה?' אני מדבר על זה עם אמא ואבא שלה. הם מודאגים. היא לא חזקה, והיא לא אוכלת כמו שצריך, והיא בחורה, לבחורות קשה יותר. היא עובדת ממש קשה. היא יכולה להופיע בדנמרק ערב אחד ובערב הסעודית למחרת. אני יודע כמה היא קטנטנה ואני חושש לה, כן".

סיוט מחשל

בפעם האחרונה שפגשתי את ג'ון הייתי בחברת מפיק דאנס סקוטי ושמו מיילו, שנראה מוכה הלם כשהזמר הודיע לו בשמחה שרכש יותר מ‑100 עותקים מאלבום הבכורה שהפיק כדי לחלק אותם כמתנות. אך הפעם העניין שלו אינו מסתכם בחלוקת דיסקים של "Pnau" לידידיו (אף שהוא עושה זאת) או בהחתמתם בסוכנות האמנים שלו (אף שגם זאת עשה).

לפני ארבע שנים הוא מסר לצמד את סרטי המאסטר של אלבומיו משנות ה‑70 המוקדמות ואמר להם לעשות בהם כרצונם, מהלך שהצמד עדיין נראה קצת המום ממנו. "קצת נטרפנו באותו רגע", אומר מאייס בשקט. ליטלמור מהנהן: "רק אחרי שמונה-תשעה חודשים גייסנו את האומץ לגעת במשהו בכלל".

ההרכב עשה חיל באוסטרליה, הם מספרים, אבל אחרי שג'ון גילה בהם עניין חלו שינויים דרמטיים. הם עברו ללונדון כפי שהציע. פרויקט שיתוף הפעולה בין ליטלמור ללוק סטיל מלהקת האינדי "The Sleepy Jackson" ­ "Empire of the Sun" ­ סייע לאלבומם "DreamWalking on a" להימכר ביותר ממיליון עותקים. הם עבדו עם רובי ויליאמס, עם אלי גולדינג ועם ה"קילרס".

ליטלמור עובד בימים אלה הן על האלבום החדש של מיקה והן על המופע החדש של "סירק דה סוליי" (קרקס השמש), "Zarakna", שיועלה בלאס וגאס באוגוסט. "השתמשתי בשם של אלטון כדי להשיג את העבודה", הוא מתלוצץ בפנים חתומות.

"טוב, אני רציתי שהוא יעשה את זה", אומר ג'ון, "כי חשבתי שזה יהיה דבר איום ונורא לעשות".

"צדקת", אומר ליטלמור. "צדקת מאוד".

"זה היה סיוט, אבל זה חישל אותך בתור בן אדם והפך אותך לכותב טוב יותר", אומר אלטון נחרצות.

מיליון ליש"ט מה"סאן"

שיתוף הפעולה הוליד את האלבום "Elton John vs. Pnau", הצפוי לצאת בחודש הבא. זו אינה הפעם היחידה בשנים האחרונות שאלטון ג'ון חוזר לשיריו משנות ה‑70. הוא חזר אליהם שוב ושוב, בדרך המרמזת כי הוא רוצה מאוד להזכיר לעולם שמאחורי המשקפיים האקסטרווגנטיים ונעלי הפלטפורמה נמצא זמר ויוצר רציני.

הוא עשה זאת ב‑2006, כשהוציא את "The Captain and the Kid", שהיה תקליט המשך ל"Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy", והוא עשה זאת שוב ב‑2010, כששיתף פעולה עם מקור ההשראה הוותיק שלו, ליאון ראסל, ב"The Union". ועם זאת, שיתוף הפעולה שלו עם "Pnau" הוא מהלך נועז.

ג'ון מצדו ממהר להדגיש שהוא חובב ותיק של מוסיקה אלקטרונית (אובססיה שכנראה התחילה בסוף שנות ה‑70, כשהקשיב לחלוצים הגרמנים "קראפטוורק" תוך כדי עישון של "ג'וינט גדול. חשבתי שמצאתי את אלוהים"). "ראיתי את הכישרון שלהם וחשבתי שהם יכולים לעשות משהו רענן ולהציג את המוסיקה שלי בדרך אחרת", הוא אומר על "Pnau". "זה הרבה יותר משמעותי מאשר שאיזה ילד בן 15 מנוטינגהם יוריד למחשב שלו את התקליטים ויגיד, 'בוא נשמע עוד שיר של אלטון ג'ון'".

הוא אמנם נרתע מעט משיטותיהם של השניים, הכוללות פירוק של עשרות משיריו ועיצוב מחדש של תפקידי השירה והכלים לכדי שירים חדשים: "אני לא מצליח להבין איך הם עשו את זה, זה כמו הקאפלה הסיסטינית בשבילי". אך הוא נהנה מהתוצאות, ואפשר להבין זאת: האלבום נשמע כמו מוסיקה אופורית של האוס, דיסקו, עם רצועה הנקראת "The AfterlifeTelegraph To" ומזכירה את פינק פלויד ("זה כאילו, 'תעביר את הבאנג'", הוא מצחקק). "אני שומע את המוסיקה שלי בדרך אחרת ואני מת על זה. לא הייתי אוהב את זה אילו שמעתי אותה מוסיקה שהיתה קודם, זה היה משעמם אותי עד בכי".

בקיץ הקרוב הם יופיעו יחד באיביזה בהזמנת הדי-ג'יי פיט טונג, ונדמה שג'ון מבועת ומשועשע מהרעיון בעת ובעונה אחת: רגע אחד הוא אומר שהוא "עלול ליפול כמו גוש חרא במפל מים", ובמשנהו שזה יהיה נפלא ושהוא מתכוון ללבוש באירוע שמלת זנב דג.

"אף פעם לא הייתי באיביזה", הוא אומר. "יש לי בית בצרפת, לכן אני לא מבקר במקומות כמו איביזה. ואני גם לא משתמש בסמים, וזה חלק מהתרבות הזאת, לא? צריך ללכת למועדון לילה ולדפוק את הראש. הפעם האחרונה שהלכתי למועדון לילה היתה לפני עשר שנים, והרגשתי כל כך זקן. הרגשתי כאילו הייתי המלכה האם שיורדת במדרגות. רק כוס דובונה-וסודה ביד היתה חסרה לי שם".

ואכן, יש רגעים שבהם אי אפשר שלא להיזכר כי אלטון ג'ון הוא כוכב פופ מעידן אחר. אין לו מחשב או טלפון סלולרי. "ככה לא יפרצו לי למחשב!" הוא צועק בשמחה. "לא, מבחינה מסוימת רציתי שיפרצו לי, כי לעזאזל, אני שונא ­ " ואז הוא חושב שוב על העניין וקולו גווע. "אתה יודע למה אני מתכוון".

האם הוא עוקב אחר ועדת לוויסון (הדנה בשערוריית האזנות הסתר של התקשורת בבריטניה)? "אני מוחא כפיים בשמחה. 'סאן' ניסה להרוס לי את החיים לפני שנים", הוא אומר; כוונתו לכך שהעיתון טען, בין השאר, כי הוא "עמד במוקד שערוריית סמים ושחיתות מזעזעת שכללה נערים ששכר". אלטון ג'ון תבע את "סאן" וב‑1987 זכה בפיצוי של כמיליון ליש"ט. "נלחמתי בהם כי היה לי הכסף לעשות זאת והאמצעים שאיפשרו לי לא להרשות שיציקו לי. זה לקח לי שנה וחצי, וזכיתי בהתנצלות בעמוד הראשון. אני בסדר, אני יכול להרשות לעצמי להשיב מלחמה. הרבה אנשים לא יכולים להרשות לעצמם להילחם".

ואז מצב רוחו מתבהר שוב. עליו לטפל בעניינים דחופים יותר: פסנתר בשווי מיליון דולר לנגן בו, ילד קטן להוביל למקלחת.

ג'ון השלים את העבודה על אלבום נוסף ושמו "The Diving Board" (קרש הקפיצה), שאמור לצאת בתחילת :2013 רק הוא עם בסיסט ופסנתרן. עכשיו הוא מדבר, קצת במהוסס, על האטת הקצב כשזאכרי יגיע לגיל בית הספר. אבל העניין הוא שמעולם לא נהנה מהקריירה שלו כל כך. "אילו הייתי מחוסל והייתי עושה את זה רק כדי להתפרנס, זה היה אחרת. אז הייתי מלא טינה. אבל עכשיו אני הכי נהנה. כשאני יורד מהבמה אני יודע שאני עומד להיות מאושר. אני יכול ללכת לישון. אני לא צריך להישאר ער כל הלילה ולקחת סמים. אני אקום בבוקר ואראה את הילד שלי ואראה את בן הזוג שלי. יש לנו חיים. אתה חושב, 'איך לעזאזל עושים את זה?' אבל האמת היא שעושים את זה. איכשהו עושים את זה".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ