טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כוכבת צדק: ראיון עם אורטל בן דיין

היא הובילה לאיסור על קיום יחסי מין בין מרצים לסטודנטים, המאבק המזרחי שלה מעורר תגובות נזעמות, והיא לא מהססת לתקוף את השמאל הבורגני. אורטל בן דיין לא פוחדת להילחם על הדברים שהיא מאמינה בהם, גם אם לא כולם יאהבו אותה

תגובות

מה לא אמרו עליה. פרחה. אלימה. וגם כינויים קשים עוד יותר. כי אורטל בן דיין הגזימה ­ היא מעזה להיות גם אשה, גם מזרחית, גם פמיניסטית. והיא ממש לא חושבת, אפילו לרגע, לסתום את הפה.

בן דיין, בת 31, אקטיביסטית פוליטית, פמיניסטית מזרחית, סוציולוגית וחוקרת, גדלה בקריית שמונה וגרה כיום בגבעתיים. דמותה מתבלטת לאחרונה יותר ויותר בזירה הציבורית. זה קורה בעיקר בזירות כמו השמאל הישראלי והבלוגוספירה, אבל ההשפעה של הפולמוסים השונים שהיא מעורבת בהם חורגת בהרבה מכך.

בראש וראשונה נזקף לזכותה של בן דיין הישג פמיניסטי חשוב: שינוי ביחס הציבורי בישראל לניצול יחסי מרות, בעקבות פרשת המרצה שניהל עמה קשר אינטימי ולאחר סיומו התנכל לה במשך שנתיים. הפרשה הזאת, על הסתעפויותיה הרבות, הסתיימה לפני כשנה, ובעקבותיה הוטל איסור ברור על יחסי מין בין מרצים לסטודנטים באקדמיה הישראלית.

איליה מלניקוב

אומץ הלב שאיפיין את התנהלותה של בן דיין בסיפור ההוא מלווה גם את התבטאויותיה ופעילותה בחודשים האחרונים. אומץ לב, או תעוזה, שלא פעם מעוררים מחלוקת. כך, למשל, היא נמנתה השנה עם קבוצה של פמיניסטיות מזרחיות שיצאו נגד מארגנות כנס על שם ויקי שירן בבית ברל, שהתוכנית שלו כללה רק נואמות אשכנזיות.

לפני כמה חודשים פתחה בן דיין, עם האקטיביסט אסף קינצר, בלוג ושמו "הצטטת", המביא ציטוטים גזעניים וסקסיסטיים של אישי ציבור ­ ממייסדי הציונות ועד אנשי ממסד ותרבות שעודם חיים ("הם אוהבים שמעבידים אותם בפרך", דברי בן גוריון על העולים המרוקאים ב‑1950, או "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים" מפי מוטה גור ב‑1981 למשל. רק שתי דוגמאות מני רבות). בנוסף לכך היא מפרסמת מפעם לפעם מאמרים מכי הדים באתרים כמו "העוקץ", "ראומה" ו"ארץ האמורי".

גם סטטוס תמים למדי שכתבה בפייסבוק חולל מהומת עולם. "סקר לשבת: מה אשכנזי בעיניך?" כתבה בן דיין לפני כשלושה חודשים ­ שאלה שגררה יותר מ‑17 אלף תגובות עד היום ועוררה שיח מרתק מבחינות רבות.

בסוף השבוע האחרון נולדה לשאלה הזאת אחות. "סקר לשבת :2 מה גברי בעיניך?" כתבה בן דיין על הקיר שלה בפייסבוק ­ ורבים וטובות ידעו מיד שהלך על סוף השבוע שלהן ואף יותר מכך: שוב הן יישבו וישחיתו את זמנן על קריאת התגובות, בהן אלה שיאשימו את בן דיין בסקסיזם נגד גברים, כמו שהואשמה בגזענות נגד אשכנזים. ואחר כך עוד אומרים שלפמיניסטיות אין חוש הומור.

רגע לפני כן עוד געשה סערה אחרת: סכסוך דמים מקוון בין בן דיין ליוסי גורביץ', בלוגר שמאלן ידוע למדי. לאחר המהומה שהיתה לפני כמה שבועות בשכונת התקוה בתל אביב, שבה הסיתו פעילי ימין קיצוני כמה מתושבי השכונה נגד פליטים הגרים בה, כתב גורביץ' פוסט ושמו "והתולעים צועדות" ובו יצא נגד "תושבי דרום תל אביב" וכינה אותם גזענים ו"הקורבנות של הבחירות המטומטמות שהם עושים כבר 30 שנה". בן דיין נכנסה בו בכל הכוח, כמו שהיא יודעת, דיברה בין השאר על הצביעות של השמאל הבורגני האשכנזי, גורביץ' תקף בחזרה, והזירה געשה.

הנכונות של בן דיין לנהל עימותים כאלה, שוב ושוב, מפליאה למדי. איך יש לה כוח לכל זה?

"באיזושהי צורה זה מנהל אותי", היא אומרת. "כלומר, אני רואה משהו מכעיס, שהוא סקסיסטי, שהוא גזעני, שכולו חוסר צדק ­ ואני לא יכולה לא לצאת נגדו. זה גדול ממני. יש בזה משהו די אימפולסיבי, שאני גם משלמת עליו מחיר".

איזה?

"המון משאבי נפש. כשאת נכנסת לעימות, את גם סופגת, את גם נפגעת, ואני לא עשויה מבטון. זה משפיע עלי. זה גם עומד בקונפליקט עם הרצון שיאהבו אותי. אבל בעימותים יש לא רק מחיר, אלא גם רווח. את עושה מהלך של עימות ומרגישה שהוא מחולל שינוי. אפילו מה שקרה עם גורביץ'. אמנם הדברים קורים ברשת, ובכתיבה, אבל זה כבר חלק מהחיים. החיים הווירטואליים הם לא בנפרד".

והיא מוסיפה ומציינת "משפט שאמר מרטין לותר קינג, שאני כל כך אוהבת: שמי שמײנע את הדרך לשוויון זה לא הקו-קלוקס-קלאן, אלא האיש המסור לסדר ולא לצדק".

יש אנשים, גם כאלה שדי מסכימים לדעות שלך, שאומרים: אבל למה היא תוקפנית? למה בבוטות? אם היא היתה פועלת בעדינות רבה יותר, זה היה אפקטיבי יותר.

"בעיני זה מישטור ומישמוע, שקשור גם למיקום שלי כאשה מזרחית. השאלה היא גם מה זה בוטה. האם זה בוטה להגיד דברים שלא נעים לשמוע? האם אפשר לומר על אשכנזים משהו בלי שהם ייפגעו? בלי שהם יחשבו שזה בוטה? לא נראה לי, אני עוד לא נתקלתי כמעט בדבר כזה.

"חברה טובה אמרה לי: 'בזמן שאת מנסה לשכנע גבר לבן, את יכולה לשנות את כל העולם'. אם אני אעשה השאלה מתקרת הזכוכית, אז יש איזו תקרת מודעות, או בלוק מודעות, כלפי טענות מזרחיות; והרבה פעמים גם מול טענות פמיניסטיות. ולפעמים משהו שיש בו פרובוקציה סודק את זה".

את חושבת שיש סיכוי שבעלי הפריבילגיות יכירו בכך שהם כאלה?

"תראי, בשמאל יש עקומת למידה שלילית. השמאלני הטיפוסי, כל הפרויקט שלו הוא להיות לא מדכא. אז הוא פועל נגד השמאל הציוני שהוא הביא מהבית ומביא תיקון אולי לעוולות של ההורים. וגם ההילה הנלווית לפעיל השלום החברתי, הקדוש המעונה, זאת גם פריבילגיה להיות במקום הזה. גם המקום שאני נמצאת בו ­ לא הייתי יכולה לדבר אם נניח לא היו לי תארים אקדמיים. מי היה מקשיב לי? ולא מפני שלא יכולתי להגיד אותם דברים, אלא כי הייתי אשה מזרחית שבאה מהפריפריה ולא עברה את המסלולים הנכונים. לעומת זאת יש אשכנזים שלא צריכים אקדמיה, לא צריכים שום דבר, הם יכולים לבוא בלי לדעת כלום ולומר את דברם".

קארה של פרחות

היא נולדה ב‑1981, בצל ההפגזות על קרית שמונה. כשהיתה בת 12 התגרשו הוריה וכעבור שלוש שנים עברה לגור עם סבתה. אחת האהבות הגדולות שלה, היא מספרת, היו פרחים, היא הכירה רבים מהם בשמותיהם ותכונותיהם ובכלל היתה מעין ילדת טבע. אחרי שירותה הצבאי למדה סוציולוגיה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.

"המודעות המזרחית שלי היא טרום-טרום אוניברסיטה", היא מספרת. "תמיד הייתי שחקנית של צדק. אני זוכרת שבשיעור חברה דיברתי על סטריאוטיפים. בצבא עבדתי כמורה חיילת בשכונות מוחלשות בחצור הגלילית. כשהגעתי לשם רכז הנוער אמר לי, 'איזה יופי, הביאו לנו מישהי שתבין, שמכירה ושיכולה לדבר בשפה, ולא עוד פעם אשכנזייה'.

"הסיפור המזרחי-אשכנזי נטוע בחוויה שלי, כחוויה של גזענות", ממשיכה בן דיין. "כשהייתי בת 15 העיפו אותי מהתיכון בקרית שמונה כי עשיתי צרות והגעתי לבית הספר הקיבוצי. זה היה אחד המרחבים הכי גזעניים שהייתי בתוכם. היתה לי למשל תספורת קארה, אז הם תמיד היו אומרים, 'קארה של פרחות'. אני נקראתי פרחה מקרית שמונה. למדתי במגמה עיונית של פסיכולוגיה ותיאטרון, אבל תמיד שאלו אותי, את לומדת במסלול תפירה ומשק בית?"

כשהמראיינת מודיעה ששערותיה סומרות ­ בין השאר מאחר שכל זה קרה רק לפני 15 שנה, לא 30 ­ אומרת בן דיין: "גם אני ממשיכה להיות מופתעת. וזה הכוח שלי. זה הכוח שמניע אותי".

ניר כפרי

אפילו שמה הוא אישיו. "אורטל זה הפוסט-פרחה", היא אומרת בחיוך. "יש את אורטל ומורטל, הבנות הפרחות של לימור. גם אם אתה ביל גייטס וקראת לבת שלך אורטל, צימצמת את אפשרויות התעסוקה שלה לזבנית בחנות בגדים. כל פעם שאני נכנסת לחנות בגדים, שואלים אם אני יכולה לעזור".

היא פעלה במסגרות של הקשת הדמוקרטית המזרחית ומספרת שספרו של סמי שלום שטרית, "המהפכה האשכנזית", פקח את עיניה, נתן שם לדברים שחשה גם קודם לכן. "זה מה שגרם לי ללכת להשלים את תעודת הבגרות, וגם להחליט שאני לא הולכת למכללה. מהספר של סמי למדתי שזה עוד סוג של הסללה. ואני לא אלך למכללה. אני אלך לאוניברסיטה בירושלים".

ומה קרה כש"הפרחה מקרית שמונה" הגיעה לאוניברסיטה העברית? "כשקיבלתי ציונים טובים וסטודנטים שמעו, תמיד היתה ההפתעה הזאת. את רואה שיש ציפיות נמוכות ממך, וזו ההצטלבות של אשה ומזרחית, וגם אשה נשית. להיות אשה נשית זו ריבית על החוב.

"אני זוכרת מתרגל שראה ציון גבוה מאוד שקיבלתי על מבחן והתפלא. אמרתי לו: למה אתה מופתע? זה שאני צבעונית זה לא אומר שאני לא תלמידה טובה. ואני התכוונתי ללבוש הססגוני שלי. אבל כשירדתי במדרגות אמרתי לעצמי, ל'צבעונית' יש כמה רמות".

בזמן הלימודים לתואר הראשון היה לה קשר קצר עם המרצה ד"ר גדעון ארן. "ברגע שהוא נגמר, התחילה דינמיקה מטרידה, מתמשכת, שהגיעה גם להטרדה מינית ולהתנכלות", היא מספרת, לא לפני שהיא מודיעה שהיא עייפה מהסיפור הזה.

ההטרדה המתמשכת הובילה אותה לכתוב את הפוסט "א' מהחוג לסוציולוגיה", שפורסם באתר "העוקץ" ב‑2008, כשכבר היתה סטודנטית לתואר שני ומתרגלת ­ ונכנס להיסטוריה של הפמיניזם הישראלי. זו היתה ראשיתה של השתלשלות עניינים ארוכה וסבוכה, שבסיומה נחתם הסכם גישור: ארן הודה בביצוע עבירה של התנהגות שאינה הולמת, האוניברסיטה הכירה בנכונות פרטי התלונה שהגישה בן דיין ופיצתה אותה ב‑38 אלף שקל.

אלא שזה לא היה סוף פסוק: בעיני עירית לינור העניין לא מצא חן, ובשידור בגלי צה"ל היא כינתה את בן דיין "זונה" כי "ניהלה רומן עם המרצה הנשוי שלה". ארן דווקא לא היה נשוי, ומכל מקום, הוצאת דיבתה של בן דיין עלתה לתחנה הצבאית 38 אלף שקלים ששולמו לה כפיצוי.

תומר אפלבאום

בן דיין מספרת שאחרי אותה תוכנית רדיו היא שקעה בדיכאון למשך שלושה חודשים. ובכל זאת, היא מוסיפה, "הסיפור אתה (עם לינור, צ"ס) היה אחת הנקודות הכי מעצימות בפרשה הזאת. עם כל הקושי שהייתי בו ­ ללכת ולדרוש עוד פעם כסף על עלבון, על כל המשמעות שאנשים נותנים לכך ­ אמרתי: אני לא מוכנה ולא נותנת שום לגיטימציה, לא שיכפישו אותי, לא שידברו ככה, לא כלפי ולא כלפי אף אשה אחרת. וזה חתם את הסיפור מבחינתי בניצחון מוחלט".

לא בני טובים

כיום בן דיין עובדת בתנועת "אחותי" הפמיניסטית-מזרחית, שם היא מרכזת בין השאר פרויקט נגד גזענות. כמו כן היתה אחת המנחות ב"נשים יוצרות שפה של שלום", פרויקט כתיבה של נשים מקהילות שונות, שבסיומו ראה אור ספר שחיברו; כתבה את דו"ח קואליציית "לבי במזרח" שהתפרסם לאחרונה, והשתתפה בפרויקט "הופכות את היוצרות" המסייע לנשים להיחלץ מזנות. בנוסף לכך היא מרצה מטעם נעמת על נשים בשוק העבודה.

אחד ה"תחביבים" שלה הוא לעמוד עם פעילים נוספים ליד מועדונים או פאבים שלא מכניסים מזרחים או אתיופים ולקרוא לבליינים לא להיכנס אליהם. "אני אומרת: 'אתה נכנס עכשיו למועדון שלא מכניס אתיופים. תחשוב על זה טוב, תחשוב על זה שפעם לא הכניסו יהודים למקומות'. אין לי משהו אחר לזעזע את בני האדם, אני משתמשת בזה. אבל האנשים נכנסים".

אשר לפעילות שלה ברשת היא אומרת שמדובר בסוג של "Blamimg and shamimg". "להרבה אנשים יש בעיה עם הפרקטיקה הזאת", היא אומרת, "אבל מבחינה סוציולוגית, סנקציות הן תמיד בזירה הציבורית. יש אנשים", היא אומרת, "שכותבים לי דברים כמו: 'יש דברים יותר חשובים, יש כיבוש'. מישהו אפילו כתב לי: 'יש התחממות גלובלית ואת רבה עם גורביץ'?"

זה גם תמיד מה שאומרים לפמיניסטיות, שקודם צריך לפתור את "הבעיות הגדולות". סקסיזם זה תמיד פחות חשוב.

"ואלה תמיד גברים אשכנזים. הם עושים לי הסגברה אשכנזית" (הסגברה ­ הסברה גברית).

עמית צינמן

אחד המאפיינים הבולטים של הפעילות של בן דיין הוא הצטלבויות: המאבק הפמיניסטי, והמזרחי והחברתי, על ההיבטים שונים שלהם, לא תמיד מתיישבים אלה עם אלה. דוגמה בולטת לכך ניתנה השנה בסיפור הכנס של התוכנית ללימודי נשים ומגדר בבית ברל: הכנס נקרא על שם ויקי שירן המנוחה, האמא הגדולה של הפמיניזם המזרחי בישראל, שלחמה על ייצוג של נשים מזרחיות וערביות ­ אך למרבה התדהמה אורגן עם נואמות יהודיות אשכנזיות בלבד. בעקבות השערורייה שקמה נעשו ניסיונות לתיקון, שצלחו באופן חלקי מאוד.

"אם בודקים את הפערים, אי אפשר אף פעם להסתכל רק על המגדר", אומרת בן דיין. "אלה תמיד הצטלבויות של כמה קטגוריות; אתניות, מעמד וכן הלאה. השיח הפמיניסטי הליברלי מנסה לנקות את עצמו משאלות של אתניות. עדיין בסיס ההתייחסות הוא האשה הלבנה, והצרכים והיעדים שלה".

לנוכח המאבקים השונים, היא מסבירה, "אנחנו, נשים מזרחיות, מוצאות את עצמנו הרבה פעמים נאבקות לצד אנשים מסוימים בעניין אחד ונגדם בעניין אחר. למשל בעניין הפליטים. את מוצאת את עצמך מצד אחד מחוברת, סולידרית, מעורבת במאבק נגד הפאשיזם, ומצד שני את גם נאבקת בשמאל נגד הגזענות כלפי תושבי השכונות".

בכל מקרה, היא אומרת, "אני לא מאמינה במחאות נחמדות. הייתי בהלם מכך שבצעדה של ה‑400 אלף, בקיץ האחרון, עברו דרך כיכר המדינה ולא ניפצו שם את כל השמשות. ברגע שעברו דרך כיכר המדינה ושום שמשה לא נופצה, זה לא מאיים על שום דבר. אלה אנשים מהמעמד הבינוני, שיש להם מה להפסיד.

"אחת הטענות של מזרחים, אגב, היא שבהפגנות נגד הכיבוש למשל עוצרים אותם, כי הם לא 'בני טובים'. או שאנחנו באים להפגנה נגד הכיבוש, ואז האשכנזים מתבטאים בגזענות כלפי המג"בניקים. אני צריכה לעמוד פה ולראות אתכם מתגזענים על הפועלים המסכנים האלה של הכיבוש? אתם הרי הולכים לסיירות או לטייסת, משמידים בטיל 400 ילדים. וזה בסדר, כי זה נקי. מג"בניקים לא יושבים בבתים ערביים ביפו, כמו השמאלנים שאני מכירה, ואומרים לי, 'תראי איזה תקרות גבוהות, איזה יופי', ולמחרת הולכים להפגין נגד הכיבוש. דודו טופז אמר במערכת הבחירות של 1981 'הם רק שין-גימלים'. ואני אומרת, הלוואי, שין-גימלים לא עושים את העבודה המלוכלכת של הכיבוש. אם כי ראו בזה עלבון, כי יש רצון להיות חלק מהלאום".

הטענה היא שהרצון הזה מוביל ללאומנות נגד ערבים.

"מה זו לאומנות? אחד אומר 'אני שונא ערבים', ואחר מצקצק 'תראו את התרבות הערבית'. זו רטוריקה. אני לא מצדיקה אף אחד מהם, כמובן, אבל מה שמרכזי בעיני זו הגזענות הממוסדת, שתלויה במדיניות, בהקצאת משאבים וכו'. אם משרד החינוך ירצה לטפח אנטי גזענות בשכבות המוחלשות, הוא יחליף את כל תוכנית הלימודים, יפסיק לתקוע לנו במוח מכיתה א' כמה פוגרומים עשו לנו הערבים. אז יש אנשים שמגיעים לאוניברסיטה ומתחילים לפרק את השיח, ויש אנשים שהולכים לעבוד 12 שעות במפעל, לפרנס את המשפחה שלהם ולא עושים דקונסטרוקציות למבנה החברתי".

והיא ממשיכה: "אני חושבת שברגע שהסיפור המזרחי נפתח, הציונות, אם יש לה עוד איזושהי חזקה, מאבדת אותה. זהו. נגמר הסיפור". היא מכוונת את דבריה לפשעים של ראשית ימי המדינה כמו חטיפת ילדי תימן ופרשת הקרנות הגזזת. על אלה, היא אומרת, "לא נסלח. לא נסלח ולא נשכח".

איך מתקנים את העוולות? בלימוד ההיסטוריה, בצדק חלוקתי? "החברה הישראלית כל כך גזענית, שצריך פה מהפך", אומרת בן דיין. "לא רק כלפי מזרחים. הגזענות פה עוברת נורמליזציה, טיבעױת (נטורליזציה). דוגמה מצוינת לפעילות היא הפרויקט של תנועת אחותי, של פמיניזם מזרחי, שהוא מודל רב-תחומי: יש בו גם עבודה של העצמה כלכלית עם נשים, וגם עבודה בשטח השיח ובשטח התרבות, וגם אמנות פמיניסטית. וכל זה עובד בתוך השכונה ועם התושבים".

ישנה הטענה: אבל עלו המון עולים, והמדינה היתה ענייה ולא היו משאבים, אוכלוסייה קטנה קלטה אוכלוסייה גדולה.

"אז למה אין התפלגות נורמלית? למה יש קורלציה בין מעמדות נמוכים לאתניות? למה בן גוריון אמר: 'את הפולנים לא נוכל לשלוח לבדונים וצריפונים, להם אנחנו צריכים שיכון מתקבל על הדעת' (בישיבת הסוכנות ב‑1956 ­ צ"ס)? יש פה החלטה מי ראוי ומי לא. היו משאבים מוגבלים, אז היה צריך לחלק אותם בצורה שוויונית. אבל שמו אוכלוסיות שלמות בפריפריה, ונוצרה שכבה אתנית-מעמדית".

ומה את אומרת על הטענות בנוסח "מה אתם דשים שוב בעניין המזרחים והאשכנזים, לאט אט הפערים ייסגרו, יש נישואים מעורבים".

"שיעור הנישואים המעורבים הוא כ‑20%, וזה כך משנות ה‑70. אגב, יותר מכל יש נישואים מעורבים בין מזרחים לרוסים. בכלל, הנישואים האלה מתקיימים בדרך כלל בין מזרחים חזקים, מבחינת סולמות יוקרה של מעמד, לבין אשכנזיות משכבות חלשות. למשל עיראקים ממעמד כלכלי גבוה ונשים רומניות. זאת אומרת שעדיין הנישואים הם חליפין ­ הגבר המזרחי מביא מעמד, והאשה האשכנזייה, האתניות שלה היא עדיין מטבע. הסוציולוגית פרופ' ברברה אוקון מהאוניברסיטה העברית מראה שכאשר המזרחים החזקים יוצאים מהקבוצה של המזרחים ומתחתנים עם האשכנזיות החלשות, בעצם הקבוצה המזרחית נחלשת והאשכנזית מתחזקת".

אשר לטענה שהעיסוק בנושא רק מנציח את הפערים היא אומרת: "זו אחת הטענות המגוחכות. יש פער, אז רק אם אני אדבר עליו הוא יימשך?

"לפערים האלה", היא מדגישה, "גם מיתוספת אידיאולוגיה ניאו-ליברלית הרסנית, שמשפיעה בראש ובראשונה על נשים בכל העולם, על הנשים החלשות והשחורות והמדוכאות, ואז גם על הגברים השחורים והמדוכאים וכן הלאה. הפערים רק מתרחבים".

יש כאלה ששואלים, אז למה בעצם הרעיונות של הקשת הדמוקרטית, של האינטלקטואלים המזרחים, לא אומצו בידי רוב המזרחים? למה הקשת לא הצליחה?

"מי אמר שהיא לא הצליחה? מה זו הצלחה? בכל מקום בעולם לאומנות וימניות מאפיינות יותר את השכבות המוחלשות, את מעמד הפועלים. ברור שכשרוצים לשסות מיד הולכים לשכבות המוחלשות. אלה נדרשים להוכיח לאומיות כדי להרגיש חלק מהמדינה, תמיד הם כאילו אזרחים סוג ב', אם זה שחורים, אם זה מהגרים. גם עם האתיופים רואים את זה; זה כל כך עצוב, הם אומרים, למה לא מכניסים אותי למועדון, שירתי בצבא.

"לקשת היו כמה מטרות. זה כמו שאני אשאל: 'שלום עכשיו כבר שנים מנסים להפסיק את הכיבוש. אז אולי הם לא רוצים'? איזה מין שאלה זאת? יש כל מיני הישגים בדרך, יש כישלונות. הקשת בהחלט חוללה שינוי, הכניסה את השיח המזרחי לאקדמיה, יצרה את השיח הביקורתי, המודעות לצבע, לאתניות. במחלקות לסוציולוגיה עד שנות ה‑80 עדיין דיברו במונחים של תיאוריות פונקציונליסטיות, מהותניות, דיברו על 'הבעיה המרוקאית'.

"מה מביא מהפכה ושינוי? שינוי בחלוקת המשאבים, לגרום למדינה לאמץ סדר יום אחר. ויש גם מטרות קונקרטיות שהארגון הציב לעצמו, כמו בג"ץ הקרקעות. זה מאבק היסטורי. והוא היסטורי במובנים רחבים, לא רק כלפי מזרחים, אלא כלפי החברה הישראלית, שעמדה לתת את רוב קרקעות המדינה לקבוצה שהיא כ‑3% מהאוכלוסייה. זה היה פוגע בכל האוכלוסייה העירונית, לא רק במזרחים. ו‑70% מהישראלים הם אוכלוסייה עירונית. זאת עתירה שבג"ץ קיבל. זה שהיישום מתעכב, זה נובע מהמדיניות. בכלל, את כבר רואה היום צעירים שדוברים את השיח המזרחי. הוא כבר עובר פופולריזציה".

תפור עליה

בן דיין היא אשה בולטת לא רק בדעות ובפעילות שלה, אלא גם בלבושה. אופנה, היא אומרת, "זאת אהבה גדולה שלי. זה גם האסקפיזם שלי. זה כלי לביטוי יצירתי. כשהייתי ילדה, לא היה הרבה כסף לקנות לי בגדים. זה לא שההורים שלי החסירו ממני משהו, דאגו מאוד ללימודים ולתחביבים שלי, ואם רציתי ספר פרחים אז תמיד היה, אבל ילדים אחרים לבשו מותגים. אמא שלי היתה תופרת, והיא היתה תמיד תופרת לי דברים מאוד מיוחדים.

"גם למדתי לשחק עם הדברים. עיצבתי לי סגנון משלי. יש בזה ניסיון לבדל את עצמך, להגדיר את עצמך, לשלוט באיזושהי צורה בהגדרה שלך. חוץ מזה, קרית שמונה היא עיר מאוד אופנתית, אף על פי שאנשים פה חושבים שתל אביב היא הכי הכי. קרית שמונה היא עיר של טקסטיל ותמיד היתה שם סצינה מאוד מעניינת מבחינה אופנתית".

טלי שני

יש בזה בעינייך גם משהו פוליטי? נאמר, לשבור מוסכמות?

"כן, אני לגמרי משחקת עם זה מתוך מודעות. אבל אני גם מפיקה מזה הנאה יצירתית. אני לא נרתעת מלהיות אופנתית, ליצור אמירה ויזואלית נשית, שיש לה נוכחות במרחב. זה גם כוח".

ומכיוון שהאישי הוא הפוליטי ולהיפך, מעניין גם לשמוע שבן דיין היתה נשואה. "לבחור מקסים. אשכנזי. קיבוצניק מכפר גלעדי", היא מגלה בחיוך, מנסה להתעלם באלגנטיות מכך שהמראיינת כמעט נופלת מהכיסא.

הנישואים נמשכו שנה. "הרגשתי שזה לא אני. שאני נובלת. וזה נגמר יפה. ואז יצאתי לאיזשהו חיפוש. מצד אחד את רוצה ביטחון, מה שאת מדמיינת כקן ובית חם. מצד שני, הצורה קובעת את התוכן. ברגע שזה זוג, את לא יכולה להתחמק ממה שהצורה כופה על התוכן. זוג זה מבנה. כמו שלא משנה כמה תרצי לעשות את החתונה שלך ייחודית, בסוף כל החתונות נראות אותו דבר. גם הרצון להיות ייחודי הופך להיות אותו דבר".

כיום, היא אומרת, "אני מרגישה חלק מהקהילה הקווירית. אני חלק מהקהילה המזרחית והפמיניסטית, וחלק מהקהילה הקווירית, אפילו ללא היררכיה ביניהן". תקופה ארוכה התקשתה למצוא זוגיות, "אני אפילו עדיין לא יודעת כל כך איפה אני עומדת מול זה. אני יוצאת עם מישהו עכשיו, שזה ממש נחמד לי בינתיים". והיא מוסיפה: "את פמיניסטית, את חתרנית, את רדיקלית, את הכל, ופתאום ­ זו הכי קלישאה תל אביבית, אבל את אומרת, רגע, אני בת 30, אני כן רוצה זוגיות, אני כן רוצה בעתיד ילדים. מה לעשות, עם כל הביקורת שלנו, אנחנו גם חלק מהמבנה".

גבר בעינייך יכול להיות פמיניסט?

"פגשתי כמה כאלה. אבל זה תמיד בסימן שאלה. זו לא תעודה לכל החיים", היא אומרת בחיוך. "אני גם חושבת שבדור הצעיר יותר, שגדל לתוך מודעות כזו, רואים את ההבדלים. הם פחות נרתעים מנשים חזקות".

זה כמובן שינוי מבורך. אשר לפעילות למען שינוי נרחב יותר היא אומרת: "ברור שכדי להיות בתוך העשייה את צריכה ממד של אופטימיות. לפעמים את הולכת נניח לעוד הפגנה, כותבת עוד פעם, אומרת שוב משהו שכבר אמרת, ואת בעצם מתנגדת לזה שישנו אותך. כי אם מחר אני אראה משהו שמציק לי ולא אגיב עליו, אז זה הצליח לשנות אותי. אנחנו נלחמות לשינוי אבל אנחנו גם נלחמות שלא ישנו אותנו. ולי יש תמיד התפישה הזאת, שבאמת מכניסה אותי להרבה צרות, שאם אתה רואה, אין מצב להיות ניטרלי. אם אתה ניטרלי, אתה שותף. זה קרה לי הרבה פעמים כשגרתי בירושלים וראיתי שעוצרים ערבי ברחוב, אז הייתי מתערבת. זה בא ממקום של מחויבות עמוקה מאוד. ואני גאה בזה".




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות