שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

לפני ארבע שנים, בכניסה למתחם של "חוצמזה", פסטיבל האינדי הצפוני שלא היה לו המשך, נשמעו מכיוון הבמה צלילים מוכרים, מפתיעים ואהובים עד בלי די. הלהקה שהופיעה באותו זמן דווקא לא היתה מוכרת. קראו לה "צ'יינה מונדוג". אבל השיר שהיא ניגנה באותו רגע לא היה שיר מקורי. זה היה קאוור לשיר של הלהקה האמריקאית "The Gun Club", והשמחה הגדולה שהוא עורר נבעה משני טעמים.

ראשית, כמעט כל שיר של "גאן קלאב" הוא שיר נפלא. זאת אחת מאותן להקות אדירות שגם השירים הפחות טובים שלהן הם שירים מצוינים. הסיבה השנייה לשמחה היתה שחרף היותה של "גאן קלאב" אחת מלהקות הרוק הכי טובות של תקופתה (היא פעלה מתחילת שנות ה‑80 ועד אמצע שנות ה‑90, עידן שהיו בו כידוע כמה להקות רוק לא רעות), היא נותרה נחלתם של מעטים יחסית, בעולם וגם בישראל.

השגרירה הרשמית של "גאן קלאב" בישראל היתה השדרנית מיכל ניב. היא אהבה את הלהקה אהבת נפש והשמיעה אותה אינספור פעמים. אבל ניב היתה רק אשת רדיו אחת, וכוחה היה מוגבל, והיא כבר מזמן לא אתנו. הבשורה על פי ג'פרי לי פירס, הסולן וכותב השירים של "גאן קלאב" שמת ב‑1996, לא הידהדה במקומות אחרים בסצינת הרוק שלנו. להקות פחותות מ"גאן קלאב" זכו כאן למעמד הרבה יותר איקוני. הקאוור הבודד בפסטיבל "חוצמזה" לא שינה כהוא זה את המציאות הזאת, אבל הוא לפחות אותת שיש מי שזוכר את פירס ואת המוסיקה האדירה שלו.

מי שזוכר היטב את פירס הם עמיתיו: זמרים ונגנים שהסתובבו באותם מועדונים, אולפני הקלטה ודירות רוויות סמים ואלכוהול, ובשנים האחרונות מחיים את מורשתו של יו"ר מועדון האקדח בשורה של אלבומי מחווה יוצאי דופן. יש ביניהם כמה מוסיקאים מוכרים מאוד (ניק קייב וחברי ה"בד סידס", דבי הארי וחברי "בלונדי", מארק לאנגן ואיזובל קמפבל) ולצדם מספר גדול של מוסיקאים ששמם לא יגיד דבר לחובב המוסיקה המעודכן.

אחד מהם, סייפרס גרוב, שהיה חברו הקרוב של פירס, מצא אחרי מותו של פירס קלטות ובהן עשרות סקיצות לשירים חדשים, ובהתבסס על הסקיצות האלה, שפירס לא זכה להשלים, יוצא כעת "The Journey is Long", האלבום השני בסדרת "Lee Pierce Sessions Jeffrey" (האלבום הראשון, "We Are Only Riders", יצא ב‑2010).

המסע ארוך ואנחנו רק רוכבים. פירס אהב את המיתולוגיה האמריקאית השרוטה הזאת וביטא אותה גם במלותיו, גם בהופעתו (מגבעת הלא-בדיוק-קאובוי-אבל-משהו-באזור שלו מונצחת בחוברת הדיסק החדש), וגם במוסיקה שלו. אחד הדברים הכי יפים במוסיקה של "גאן קלאב" היה הקצב שלה. לשום להקת גיטרות אחרת לא היה קצב כזה, שהיה נטוע בפאנק ובקאנטרי בעת ובעונה אחת. במלה אחת: דהרה. המוסיקה של ג'פרי לי פירס דהרה. לפעמים בצורה מתונה, אבל רוב הזמן כמו משוגעת. לא היה סוס פראי ממנה באורווה של הרוק האמריקאי.

ג'פרי לי פריס. יללה נרעדת וחודרת לב

אפשר לקרוא למוסיקה של פירס פאנק-בלוז, ואפשר גם לא. ממילא לא היו די להקות שהסתערו על השילוב הזה כדי שיתעורר הצורך לכנות אותו בשם. מוסיקלית, זה שילוב טבעי. הרי הבלוז הוליד את הרוקנרול המוקדם והרוקנרול המוקדם הוליד את הפאנק, שלא לדבר על הפשטות והחספוס וגישת "עשה זאת בעצמך" המשותפות לשני הסגנונות. אבל מבחינות אחרות, מבחינה גזעית למשל, זה היה כביכול שילוב לא טבעי: הרי הבלוז הוא "שחור" והפאנק הוא "לבן".

כל תו שפירס ניגן היה קריאת תיגר נגד החלוקה המלאכותית הזאת. הוא היה רוקר, פאנקיסט ובלוזיסט מהמעלה הראשונה, והוא גם היה זמר אדיר (שהפיק מגרונו יללה נרעדת וחודרת לב), גיטריסט מעולה וכותב שירים ענק. הוא הספיק להוציא שבעה אלבומים עם "גאן קלאב" ואלבומי סולו ספורים, ומת ב‑1996 בשעה שביקר את אביו בבית חולים. הוא היה בסך הכל בן 37.

האלבום החדש כולל יותר מעשרה שירים "חדשים" של פירס, שעובדו (ולעתים אף הושלמו) בידי האמנים שמופיעים ב"The Journey is Long". שירים אחדים כוללים חלקים מהסקיצות המקוריות, וכך אפשר לשמוע את הגיטרה של פירס (היו לו פראזות ייחודיות שניתן לזהות בנקל) בין יתר הכלים, שהוקלטו בשנתיים האחרונות.

זה כמובן תענוג להתוודע לכמות גדולה של שירים "חדשים" פרי עטו של פירס, ובכל זאת ההאזנות הראשונות "The Journey is Long" עוררו רושם חצוי. שיריו של פירס קשורים בזיכרון בצורה כל כך הדוקה לשירה ולנגינה שלו, שהיה קשה בתחילה להפריד בין הדברים. האוזן ביקשה לשמוע את היללה הרועדת, את המקצב הדוהר, את השילוב החד-פעמי בין חולשה לעוצמה ובין הגשה פראית לבין שיר גזור לעילא.

בשיר אחד, "The Jungle Book", האוזן קיבלה את מבוקשה, פשוט משום שהסולן של להקת "Amber Lights" התחפש מבחינה ווקאלית לפירס. אבל כשזה לא קרה בשירים האחרים, הורגשה מדי פעם אכזבה קלה.

בהאזנה השלישית ההסתייגויות החלו להתפוגג. טוב מאוד שיתר המשתתפים באלבום לא ניסו להתחפש לפירס. הם לא היו מגיעים רחוק. הם ביטאו נאמנות כלפיו בכך שנותרו נאמנים לעצמם. ומאחר שרוב המשתתפים באלבום הם בני המחזור של פירס, כלומר בסביבות גיל 50, הם כבר לא דוהרים. הם הולכים ליד הסוס שלהם ושרים בקול מחוספס ולפעמים שבור.

בעצם, כשחושבים על זה, גם פירס בשנותיו האחרונות לא תמיד דהר. מצבו הבריאותי הידרדר, והוא שקע יותר ויותר עמוק לתוך הבלוז. לא מפתיע לשמוע את השירים המצוינים שמבצעים לידיה לאנץ', מיק הארווי, בארי אדמסון וכמובן ניק קייב (אם כי קייב הוא הפחות בולט מבין הארבעה), אבל הרגעים הטובים ביותר באלבום שייכים לאמנים פחות מוכרים או כלל לא מוכרים: הוגו רייס, ברטראן קנטה ופסקל הומברט, סייפרס גרוב, טקס פרקינס, ג'ים ג'ונס, סטיב וין. ארבעת הראשונים שרים בסגנון בלוזי וחרוך, שלושת האחרונים דוהרים בתנופה רוקנרולית, וכולם עושים הרבה כבוד לפירס.

הקטעים המיותרים היחידים הם שני הביצועים ל"The Breaking Hands", שיר מוכר של "גאן קלאב" (מתוך האלבום האדיר "Mother Juno"). מלכתחילה לא היה סיכוי להשתוות לביצוע הנפלא של "גאן קלאב", שלא לדבר על כך שקולה של דבי הארי, ששרה ביחד עם קייב, הוא לא מה שהיה פעם.

פירס היה בצעירותו, לפני שהקים את "גאן קלאב", נשיא מועדון המעריצים של "בלונדי" בארצות הברית. הבלונד הלא טבעי של שיערו היה ככל הנראה מחווה לאלילת הפופ, שגם שרה קולות רקע באלבומה הנהדר של "גאן קלאב" "מיאמי". הזיקה הזאת מזכה את הארי במקום של כבוד בסיפורו של פירס, אבל מבחינה מוסיקלית טהורה אולי עדיף היה לוותר הפעם על שירותיה.

"The journey is Long ­ The Jeffrey Lee Pierce Sessions Project". Glitterhouse Records. יבוא: קמ"ע

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ