בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מורגן פרימן, אביר אפל - וכועס

הוא שונא את הצירוף אפריקאי-אמריקאי וכועס על יחסו הימין האמריקאי לאובמה, אבל למרות הזעם הכבוש בקולו למורגן פרימן יש נוכחות מרגיעה

12תגובות

אם אתם שמחים כמוני לשמוע גינוי מלא להט של ההתנגדות הרפובליקאית העיקשת לברק אובמה בשלוש השנים האחרונות, בוודאי הייתם נהנים לשמוע את הנאום חוצב הלהבות שנשא באוזני מורגן פרימן בקול הבריטון החם והסמכותי שלו.

"מהרגע שאובמה הגיע לבית הלבן, הימין הפוליטי (כלומר הסנאטור מיץ' מקונל) פשוט אמר בקול רם: 'הפרויקט מספר אחת של המפלגה הוא לדאוג שהאיש הזה - האיש הזה! - לא יישאר בשלטון יותר מקדנציה אחת'. איך מבטיחים דבר כזה? לא נותנים לו לעשות שום דבר טוב או בעל ערך. חוסמים אותו בכל הזדמנות, וזה מה שהם עשו. ועכשיו הם יכולים להגיד: 'הוא נכשל, הוא לא מצליח לעשות שום דבר'. אם הוא יפסיד, זה פשוט יוכיח את מה שתמיד חששנו ממנו, שאת הדמוקרטיה אפשר לקנות, ושהמדינה נמצאת בבעלות העשירים. ואם יקנו את הכל איך נצליח אי פעם להשיג את המדינה שלנו בחזרה?" למרות הזעם הכבוש בקולו, לפרימן, כצפוי, יש נוכחות קרת מזג ומרגיעה בתוך המולת מסע הפרסום והסיקור התקשורתי של "עלייתו של האביר האפל". בפעם האחרונה שנפגשנו הוא קם על רגליו והצוואר שלי נתפס כשחיכיתי עד שיגיע למלוא קומתו. עכשיו הוא יושב בשקט, זרועותיו הדקות והארוכות נשענות על משענות הכורסה, גבו זקוף וברכיו כפופות. הוא מזכיר נחש מתפתל, כמו צעצוע הקפיץ שיורד מאליו במדרגות.

כשני קודמיו, "עלייתו של האביר האפל" מכיל הדים פוליטיים לרוח הזמן. "ליגת הצללים" הזכירה את אל-קאעדה בתשוקתה להרוס את גותאם, שבעיניהם נחשבה למושחתת מן היסוד, ואילו הג'וקר של "האביר האפל" היה התגלמות הכאוס, שפרימן מכנה "תכונה שאני מקשר לימין". העובדה שלנבל ב"עלייתו של האביר האפל" ולקבוצת ההשקעות הידועה לשמצה של מיט רומני בבחירות הנוכחיות יש שם משותף - ביין קפיטל - נראית מוצלחת למדי, בייחוד מאחר שביין גם שוטח טיעונים דמגוגיים מאוד באוזני אוכלוסיית גותאם, המקוטבת ברוח מסיבת התה ותנועת המחאה, בה בשעה שהוא מכשיר את הקרקע להשמדת עירם. אבל לא ממש הצלחתי להבין את ציר הזמן של האירועים: הצילומים הרי הסתיימו לפני שתנועת המחאה החלה להמריא. פרימן מסביר: "מישהו הציג לכריסטופר נולאן (במאי הסרט) את השאלה הזאת אתמול, והוא אמר שלא חשב בכוונה על משהו פוליטי בהתפתחויות הסיפור. אני חושב שההיבט הפוליטי כאן, אם יש בכלל היבט כזה, כמו אמנות או יופי, הוא במידה רבה בעיני המתבונן".

רויטרס

עוד כתבות בנושא

בתוך כל אלה ניצבים אבותיו האפוטרופוסים של ברוס ויין, אלפרד של מייקל קיין, המזכיר דוד טוב, ולושוס פוקס של פרימן, מנכ"ל תאגיד ויין וספק הנשק האישי של באטמן, הלהוט תמיד להתפאר בצעצועיו החדשים, שהפעם כוללים את "העטלף", מסוק אישי מאובזר היטב, כמובן בצבע שחור. כשאני מזכיר לפרימן שנולאן הביע עניין בבימוי סרט מסדרת ג'יימס בונד, הוא פורץ בצחוק גדול כשהוא מדמיין איזו מהומה יחולל הבמאי בסרט כזה. "מה שמצחיק הוא שבגישה שלו ללושוס פוקס, נולאן כבר בחצי הדרך לבונד ¬ אחרי הכל, לושוס הוא המדען 'קיו' של באטמן".

התקופה המאושרת ביותר

אם הוא אביו המאמץ של באטמן ואם לא, הקריירה של פרימן, בן 75, לובשת ללא ספק גוונים של בין ערביים בסתיו. לא מכבר הוא כיכב בנבחרת החלומות הקשישה ב"רד", וגם ב"מתים על החיים", "חלום שהתגשם לעבוד עם ג'ק" (ניקולסון), קומדיה על ההתמודדות בכבוד עם המוות הקרב, בלוויית כוס ויסקי גדולה ומצנח. בסרטו הבא, "לאס וגאס", יופיע פרימן לצד עמיתיו הפנסיונרים רוברט דה נירו, כריסטופר ווקן ומייקל דגלאס בסוף שבוע של רווקים זקנים בעיר החטאים. "נחש מי מאתנו הוא רודף השמלות ההולל?" הוא שואל, ואנחנו נהנים מצחוק מלוכלך על חשבון דגלאס.

רבים מהכוכבים בני גילו נעלמים אל השקיעה, לרבות ג'ין הקמן, שעינה את פרימן ב"הבלתי נסלח". "ג'ין ואני עובדים עם אותו סוכן, והוא פרש לחלוטין מעסקי הקולנוע. הוא אומר, עזוב, אני רוצה לשבת בבית, לכתוב ספרים ולצייר". אמנם במאי "הבלתי נסלח", קלינט איסטווד, פרש גם הוא בעיקרון ממשחק, אבל פרימן אומר: "הוא ימשיך לביים עד יומו האחרון. העבודה אתו היתה התקופה המאושרת ביותר שלי בקולנוע, וזה קרה שלוש פעמים. הוא פועל בגישה של ג'ון יוסטון: 'הסוד של אמנות הבימוי טמון בעיקר בליהוק; אחרי שליהקת מישהו, פנה לו את הדרך ואל תפריע'. אני אוהב את הגישה הזאת. וגם יוסטון המשיך לביים ממש עד יומו האחרון".

מה גורם לפרימן להמשיך לעבוד, אף על פי שהונו מוערך ב 70 מיליון דולר והוא יכול להפליג בשקט במפרשית הגדולה שלו בים הקאריבי, במקום לעבוד קשה בראיונות לתקשורת? "מה גורם לאנשים להמשיך לעבוד? יש לי עבודה. יש לי דברים לעשות. אני מעדיף לעבוד מאשר להתבטל. ואני אוהב את העבודה שלי. יש לי מזל. אני לא עובד כי אני מוכרח לעבוד; אני עובד כי אני אוהב לעבוד".

הוא אהב במיוחד לגלם את נלסון מנדלה ב"אינוויקטוס" של איסטווד. הוא מכיר את מנדלה שנים. "מצחיק איך נפגשנו הוא בעצם זימן אותי כמו למשפט. כשפירסם את 'לוחם חירות: אוטוביוגרפיה של נלסון מנדלה" (תורגם לעברית בהוצאת כתר), שאלו אותו: מי היית רוצה שיגלם אותך בסרט? והוא אמר: 'מורגן פרימן'. זה היה יפה מצדו, אני חושב. נפגשתי אתו בביתו ביוהנסבורג. אמרתי: 'אם נעשה את זה, אצטרך להיות חופשי לפנות אליך, להיות קרוב די הצורך להחזיק לך את היד'. כל פעם שהיינו באותו אזור או שהיתה לי הזדמנות לשהות במחיצתו זמן מה, היינו נפגשים. "איזה אדם הוא?" ממרחק, הוא מוקף הילה, מין איכות אגדית כזאת. מקרוב, מה שמרגיע הוא שהוא כאחד האדם".

ואיך דרום אפריקה? "בפעם הראשונה הייתי מבועת, ב- 1992 נדמה לי. מנדלה יצא מהכלא, אבל הוא עדיין לא היה הנשיא. בני הזולו והמפלגה הלאומית התאחדו כי הם ידעו שלקונגרס הלאומי יש תמיכה גדולה. פרצו מהומות בכל המדינה. באנו לשם לעשות סרט ושמו 'בופה', הסרט הראשון בבימויו, בכיכובו של דני גלובר, שיצא 1992). הסרט עסק בשוטר שחור, אדם שהקהילה שלו רואה בו נציג האפרטהייד ומנדה אותו, ואילו הוא למעשה פשוט מנסה למנוע תוהו ובוהו. ביקשנו אישור לצלם בסווטו, היינו צריכים לצלם שתי מהומות, וחשבנו, נתחיל במהומה אחת ליום", ואז הוא פורץ בצחוק לנוכח הטמטום ההתאבדותי של הרעיון. "עשינו את זה בסוף במקום אחר".

אבל היום הוא מזהה בדרום אפריקה חוסר תפקוד פוליטי הולך וגדל. "עכשיו", הוא אומר בקול מלא אכזבה, "הקונגרס שולט לחלוטין בפוליטיקה. הם יכולים פשוט לקנות את הנשיאות. הייתי שם בבחירות של ג'ייקוב זומה והם שלחו לכל המחוזות אנשים שיקנו את הקולות של האנשים בחבילות מזון. הם עושים את זה כאן, הם עושים את זה שם..."

מבשר תרבותי

ההבנה הפוליטית של פרימן, חוסר הנכונות שלו למתוח גבולות אנטגוניסטיים בין שחור ולבן, משקפים את ילדותו במיסיסיפי המופרדת של שנות ה-40, ובעיירות גטו קודרות בצפון כגון גארי שבאינדיאנה וסאות סייד שבשיקגו. בתחילת שנות העשרים לחייו שהה בבסיס חיל האוויר האמריקאי שבוטלה בו ההפרדה רק זמן קצר קודם לכן. בניו יורק של שנות ה-60 הוא שיחק בתיאטרון עד שקיבל תפקיד בתוכנית שהקדימה את "רחוב סומסום", "The Electric Company", ועבד בה מ 1970 עד 1977. הוא הופיע בתפקידים קטנים רבים בסרטים, עד שדמות הסרסור המרושע שגילם במותחן "עיתונות שחורה" מ-1987 זיכתה אותו במועמדות לאוסקר. מרגע זה ואילך החלה שורת הסרטים המזוהים עמו - "הנהג של מיס דייזי", "גלורי", "חומות של תקווה", "שבעה חטאים", "חתום בנשיקה", ובעקבותיהם הגיעו תפקידים כגון הנשיא טום בק ב"פגיעה קטלנית", שהפך אותו לדמות הקולנועית המובילה באמריקה בכל הנוגע לרוגע, שלווה ויציבות. לא פחות חשוב תפקידו כמבשר התרבותי של הנשיא אובמה.

לא תמיד היה אדם מרגיע ורגוע כל כך. הוא מתח ביקורת נוקבת ומכוונת היטב על השימוש התקין פוליטית במלים מכובסות - "אני שונא את הצירוף 'אפריקאי-אמריקאי", הוא אומר, "כי 'שחור' זה יפה. זו הברה אחת לעומת שבע (באנגלית)" ¬ ושחט פרות קדושות אחרות כגון "חודש ההיסטוריה השחורה", שבעיניו הוא מעין הפרדה זמנית, שהשחורים סגורים בו בגטו במשך חודש פברואר. "כבר אמרתי פעם שההיסטוריה של השחורים היא ההיסטוריה האמריקאית, הן שזורות זו בזו לחלוטין".

אנחנו גומרים בנושא שבו התחלנו, אובמה: "מה שמכעיס אותי ממש הוא התמקדות הימין בכך שהוא שחור - אף פעם לא מזכירים את אמו הלבנה. אפילו היום, זה מזכיר לנו שאדם שנולד להורים מעורבים, מתברר מיד שהמחצית הלבנה שלו לא חשובה בעיני איש פרט לו עצמו. שלא יעז לחשוב שהוא לבן, כי אף אחד לא ייתן לו לשכוח שהוא שחור. זה לא עובד". בקול הבריטון היפהפה הזה גם נאום תוכחה קשה נעשה קל לעיכול.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו