בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך מנעו הבעלים של "גלידה מונטנה" את הריסתה

היא פועלת בת"א מאז 1960 ומוגשים בה רק 2 טעמים. ובכל זאת, יש חדש בפינה המיתולוגית: הבעלים נאבקו ובמקום להיסגר, היא תעבור שיפוץ יסודי

88תגובות

הניסיונות לסגור את “גלידה מונטנה” כחלק מהחייאת “יריד המזרח” בנמל תל אביב, וסילוק הבעלים מהשטח, נתקלו בעקשנות ובמתיקות של ישעיהו ליכטנשטיין ויחזקאל בירזון. ליכטנשטיין, בן 84, ובירזון, בן 76, חתמו החודש על הסכם ולפיו הגלידרייה שפתחו ב–1960 תשופץ ותמשיך לפעול.

עד לפני כחודש “גלידה מונטנה” עמדה כמטרה מרכזית לפינוי, לצד עוד 70 נכסים בשטח, מפעלים ומוסכים - מרביתם, כמותה, דיירים מוגנים שמשלמים דמי מפתח. “’גלידה מונטנה’ לא יכולה להישאר”, הצהיר בראיונות איתמר שמעוני, מנכ”ל חברת אתרים לפיתוח אתרי תיירות ומוקדי בילוי ותרבות בתל אביב שמפעילה המדינה. “המראה החדש לא מתאים למבנה כה מיושן. הכל יהיה מוטה־בילוי”, אמר ל”ידיעות אחרונות” לפני שנה וחצי. לאחר מכן התחיל את העבודות בשטח, בעלות של כ–100 מיליון שקלים.

דניאל בר און

חברה ציבורית חזקה, שמקבלת מנדט להפוך את השטח, לרוב לא נותנת לעניינים פעוטים כמו אנשים, היסטוריה או נוסטלגיה לעמוד בדרכה - אבל ב”מונטנה” לא דאגו לרגע. “לא אתן להם לפנות אותי”, אמר ליכטנשטיין לכתבי אוכל מודאגים, “פה זה מקום היסטורי”. הפשרה האחרונה שהוצעה לשניים היתה לעבור למבנה קטן שיוקם במתחם, אבל גם לכך הם לא הסכימו. הם לא מוכנים לזוז מטר או לשנות משהו בסדר היום שלהם: פתיחת דלתות ב–8:00, הגשת גלידה, הפעלת מכונות משחק לילדים ושיחות פרלמנט בענייני דיומא - עד להחלפת המשמרת בחצי היום.

איכשהו הם הצליחו לצאת מהמשא ומתן כשידם על העליונה. “אם היינו רוצים ללכת, היו משלמים לנו הרבה, אבל אנחנו נשארים פה ולא עוברים לשום מקום אחר. מה רע לנו פה? אנחנו לא יכולים לזוז. כולם מכירים אותנו”, הסביר לפני שבוע ליכטנשטיין.
על פי ההסכם שחתמו עם חברת אתרים, הם יישארו בנכס בן ה–500 מ”ר כדיירים מוגנים. המבנה יעבור שיפוץ יסודי. הגלידרייה תמשיך לפעול בו. נתחים אחדים מהשטח יושכרו לעסקים. 70% מדמי השכירות יועברו לליכטנשטיין ובירזון והיתר לאתרים.

עוד כתבות בנושא


הכי לוהטת בתל אביב

נשאלת השאלה, מה נתן ל”מונטנה” יתרון על פני כל המוסכים והעסקים הוותיקים שפונו ונסגרו בשנתיים האחרונות במתחם, כיצד השתכנעו עורכי הדין של אתרים בחשיבות המקום ולא ניתקו אותה ממכונת החמצן.

פינקתם אותם בגלידה?

“לא. מה זה פה, שוחד?”, מתפלא בירזון. “והם גם לא ביקשו”.

ליכטנשטיין לא מופתע מהצלחת המשא ומתן: “יש לנו חוזה. החוזה מעיד על התמדה, ולא מקנה אפשרות לפנות אותנו. אין לנו שום עניין לסגור את ‘מונטנה’, אין מה לדבר על זה, ואם אתה לא יודע, קרא את החוזה שלנו. כל היתר זה שטויות שתספר לילדים שלך. אם לא מוצא חן בעיניך ויש לך כסף לבזבז על בתי משפט, בבקשה, אבל חבל שתבזבז לנו את הזמן. כמו זוג נשוי שיש לו כתובה, אי אפשר להפריד בינינו לבין המקום הזה”.

בירזון: “אנחנו גמרנו אתם. בסופו של דבר הם מסכימים שנישאר ונשארנו אתם ביחסים הכי טובים. החוק לא קוצב את דמי המפתח לתקופה מסוימת. לנו יש תוכניות לטווח ארוך ואנחנו לא ממהרים לשום מקום. פעם היו אומרים עד 120, היום העולם מודרני, אולי נחיה עד 160”.

יש אנשים שיוצאים לגמלאות באיזשהו שלב.


ליכטנשטיין: “50 וכמה שנים אני עובד פה, מה קרה? אני הולך מחר למות? הסבים לא קבעו ביניהם שבגיל מסוים גומרים. אני מכיר הרבה סבים שעובדים”.


בירזון: “מה רע לי פה לעבוד? מה אני אעשה? אחכה למוות בבית? אתפלל בבית כנסת? ככה הזמן עובר לי טוב. פה זה מקום היסטורי. פה היתה ציפי לבני, דודו טופז, משה דיין עם כל החיילות שלו. איציק מרדכי עד היום בא. זוגות שהכירו פה חוזרים עם המשפחות שלהם. צילמו פה שלושה סרטים: ‘ולקחת לך אשה’, ‘אסקימו לימון 2: יוצאים קבוע’ ו’אסקימו לימון 5: רומן זעיר’. כש’אסקימו לימון’ צילמו פה, הם ישנו בחוץ בקונטיינרים, והיו מצלמים פה מהבוקר עד הבוקר. איפה שעומד הדלפק היה חדר ההלבשה שלהם. צחי נוי היה פה לפני ארבעה חודשים במפגש של הצוות של ‘אסקימו לימון’. הם שרו ודיברו”.

על מה?

בירזון: “לא האזנתי להם”.

לא שקלתם לקבל פיצוי יפה, בוכטה נאה, לקחת את הזיכרונות הטובים ולפרוש מתחום הגלידות?

בירזון: “את כנראה לא מנהלת חשבונות. מבוכטה לא נשאר שום דבר. שליש צריך לתת לדמי מפתח, שליש מס הכנסה, מע”מ, אז מה יישאר? שילמנו על המקום לכל החיים שלנו ויש לנו ילדים שרוצים להמשיך את העסק, העברנו כבר מניות ליורשים שלנו. השותף שלי שאל מה יעשה בבית בלי עבודה. הוא צודק, אנחנו רוצים לעבוד”.

ליכטנשטיין: “דווקא אשתי רוצה שאני אבוא הביתה ואעזור לה שם. אבל יש אימרה, ‘בזיעת אפיך תאכל לחם’. כך באמת הלחם יותר טעים. אנחנו אנשים מסוג אחר. אנחנו לא סנילים, אנחנו מבינים בחיים. וכולנו הגענו בעשר אצבעות למצב כזה.
“מה שאני עברתי בחיים... גדלתי בפולין. נשלחתי עם משפחתי אל המחנות מטהאוזן ואושוויץ - שם הוריי נשרפו. אחי הקטן, שכל כך קינאתי בו כל החיים, נשרף”. הוא מציג את המספר שהנאצים קיעקעו על זרועו ומוסיף: “אני אדם חשוב, לי יש מספר ולכם אין, אם אני הולך לאיבוד ימצאו אותי. באתי לישראל רק עם זוג מכנסיים. הייתי בקיבוץ חניתה שנתיים, רק אז למדתי לכתוב ולקרוא עברית. בפולין השלמתי רק ארבע כיתות בבית ספר עממי, אבל אני יודע כלכלה די יפה. היום לא חסר לי כלום, יש לי מספיק גם אם אחיה עוד 50 או 100 שנה. השקענו כסף בנכסים שייתנו לנו תמורה: מפעל גלידה בפתח תקוה ושתי גלידריות בבאר שבע. אני חי בבית יפה עם אשתי, אבל אני עובד כי אני רוצה תעסוקה ואין לי שום עניין לא לעבוד”.

גטו, גולאג, גלידה

גם לבירזון, יליד פולין אף הוא, היו חיים קשים עד שהצטרף ל”גלידה מונטנה”. “לפני השואה ז’בוטינסקי עבר כפר־כפר ואמר: ‘יהודים, תעלו לארץ, תברחו’. אבל לנו היה משק, לא היה חסר שום דבר. נשלחנו לגטו גלובוק, וכשחיסלו את הגטו ברחנו לפרטיזנים. אחר כך נשלחתי לבית סוהר בסיביר בגלל שעשיתי ביזנס. אצל הסובייטים אין ביזנס. קיבלתי 23 שנים בית סוהר. בסופו של דבר ישבתי בסיביר שלוש וחצי שנים, ועליתי לארץ ב–1960. חיפשתי תעסוקה והצטרפתי לגלידרייה”.

איך שני עולים חסרי כל נהפכו לשותפים בגלידרייה הכי לוהטת בתל אביב?

בירזון: “כשהגענו לראשונה לנמל, היה פה רק חושך. אחרי יריד המזרח עמדו פה כמה בתי חרושת של בדים וקרמיקה. כשפתחנו, העסק היחיד באזור היה חנות צעצועים. כולם התחננו שהאמריקאי מאמריקה, אברהם פוגל ממונטנה, יפתח פה את הגלידה שלו. כל הארץ הכירה אותו. הוא הפך אותנו ואת ישראל מגדי המנוח לשותפים ולימד אותנו כיצד לייצר גלידה. פוגל מת בשנות ה–70”.

מה סוד הגלידה שלכם?

בירזון: “זאת גלידה טבעית, ולא כימית. ילדים אוהבים צבעים ולא מבינים שהם אוכלים תמציות מסרטנות. פה זה גלידה מחלב טבעי, שמנת טבעית, אגוזים, דובדבנים ותות שדה שאנחנו קונים מחקלאים ומבשלים ממנו קונפיטורה”.

אתם עדיין אוכלים גלידה?

בירזון: “בטח”.

מה הרופא אומר?

בירזון: “זאת גלידה טבעית, מותר לאכול, מה זה פה?”.

טעמתם גלידה במקומות החדשים בנמל, וניליה? אייסברג וולקנו?

ליכטנשטיין: “אייס מי?”

בירזון: “יש לנו גלידה שלנו. למה לאכול גלידה במקום אחר?”.

שמתם לב שבקיץ האחרון צצו המון מכונות של גלידה אמריקאית בישראל?

ליכטנשטיין: “זה לא חדש, תמיד יש”.

בירזון: “אצלנו לא מוכרים גלידה אמריקאית. מקדונלדס מוכר את הגלידה שלו ב–3.90 שקל. איך אפשר למכור במחיר כזה גלידה? אנחנו מכירים את מחירי החלב. השמנת והאגוזים יקרים מאוד וגם הפירות. רוצה לטעום גלידה?”.

הוא מזדרז לדלפק ומזליף לי גלידה. לוקח כפית ומצרף את כל התוספות האפשריות. “נתת לגברת את הגלידה המיוחדת?”, צוחק ליכטנשטיין ומסביר: “אין לנו גלידה מיוחדת. רק או וניל או שוקולד, גם אם תבוא מלכת היופי, זה מה יש”.

בירזון מגיש לי את הגלידה ומנקה את ידו: “אם באה הנה אשה צעירה, אנחנו משתדלים למצוא חן בעיניה”.


ליכטנשטיין: “אני בן 84, התחתנתי לפני יותר מ–60 שנה. אני לא מבין אחרת. אין אחרת. זאת אשתי הראשונה והאחרונה”.

רק שאלה לפני שמתיישבים לאכול: הגלידה מרזה?

בירזון: “לא מרזה ולא ממש משמינה. טעימה”.

חשבתם להשיק טעם שלישי, לחגוג את המילניום?

ליכטנשטיין: “הגלידה שלנו הכי טובה. לא מתעסקים. אני אוכל פעם בכמה שנים גלידה, אבל רק וניל”.

איך הייתם מתייחסים אלי אם הייתי פותחת גלידרייה ביריד המזרח החדש?

ליכטנשטיין: “לא הייתי מתעסק אתך, ולא הייתי מספק לך גלידה. יש לי מספיק בשבילנו, שאנחנו מייצרים במפעל. לפעמים אפילו יותר זול היה לי לקנות. אני לא רוצה לעבוד בשביל אחרים”.

רוחות השינוי שנושבות בכיכר פלומר משמחות אתכם?

בירזון: “זה טוב שמשפצים. מה שיותר ביזנס בחוץ, יותר יבואו אלינו וכך תהיה יותר פרנסה. יגיעו לפה אוטובוסים של תיירים לראות את המקום”.

זה לא היה תיק רגיל

עו”ד נעמה זר־כבוד, שותפה מנהלת במשרד גדעון פישר ושות’, שייצגו את חברת אתרים, אומרת ש”זה לא היה תיק רגיל”. “לפנות דייר מוגן זה לא דבר קל בישראל, אבל במקרה הזה מדובר בצורך ציבורי, לטובת התיירות, לא גחמה פרטית של מישהו שמתכנן לעשות משהו אחר בשטח.

“היינו יכולים להיות דרקוניים, אבל במקום זה ניסינו לראות איך לאור הנסיבות, בניגוד למוסך, הם יכולים להתאים מבחינת התמהיל ליריד המזרח המתחדש. אני שמחה שבסופו של דבר התוצאה טובה לשני הצדדים, הם נשארים שם בכבוד, ישודרגו עם שיפוץ ויהיו חלק מהפרויקט התיירותי הזה. זו התוצאה הכי טובה שיכולנו להגיע אליה מבלי להיכנס לערכאות משפטיות. ההסכם הזה הושג עם הרבה כבוד של הצדדים אחד לשני”.

איתמר שמעוני, מנכ”ל חברת אתרים, היית משוכנע לפני שנה וחצי שיש לסגור את "גלידה מונטנה” כחלק מחידוש יריד המזרח. מה השתנה?

“אני לא רואה בשינוי דעה בושה. כשבאנו לפנות את הדיירים המוגנים, הבנתי שמדובר באנשים עם רגשות שהקימו את העסקים האלה במו ידיהם והפעילו אותם עשרות שנים, חלקם עברו מאבות לבנים. לבוא כמו גולית אל דוד, לגרש אותם, עם כל זה שהחוק הוא אתנו ואנחנו חברה גדולה עם עורכי דין, לא נראה לנו נכון. מצאנו פתרון אנושי שישאיר אותם שם”.

“במו”מ לא שכחנו לרגע שיושב מולנו צמד מכובד, בא בימים, של ניצולי שואה. זה לא דבר פשוט. חוויית הגירוש, הבידוד, הפגיעה הזאת, שרוצים להוציא אותם מאיזה מקום, חקוקה בהם. לכן העניין נוהל בהרבה סבלנות ורגישות. ב–90% מהמו”מ דיברנו על אושוויץ, ב–10% ניסינו לפתור את הבעיה”.

היית ב”מונטנה” בימיה היפים?
“לא, אבל הייתי בה לאחרונה. אין למקום ביקוש כמו בימים הטובים שלו, אבל יש לגלידה טעם מיוחד. הרבה אנשים ביקשו שנתייחס אל הגלידריה כסמל של המתחם הזה וכך יהיה”.

מה ישתנה בגלידרייה?

“נצא למכרז עם אופציות מסחריות לעשות במקום בתיאום אתם. אנחנו במו”מ לחבר את ‘מונטנה’ עם עוד כמה מבנים ולנסות להפעיל יריד מקורה לאופנה עיצוב ואוכל על כל המתחם הזה, שימשוך המון קהל בכל הגילים. בסופו של דבר יישאר ל’מונטנה’ שטח מצומצם יותר במבנה שלהם שבו יוכלו להגיש גלידה, עם כיסאות ושולחנות, על פי דרישתם ודרישת משפחותיהם. מי שיזכה במכרז וישתלב במתחם ישלם סכום לא מבוטל והם יקבלו 70% מההכנסות, כך שהם קיבלו עסקה טובה”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו