בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי הוציאה את ריאן גוסלינג מהארון הפמיניסטי?

מה גרם לאשה שחורה להעביר מסרים פמיניסטיים דווקא באמצעות כוכב הוליוודי לבן? עם צאת ספרה "Feminist Ryan Gosling", מספרת דניאל הנדרסון איך בלוג שהחל כבדיחה נהפך לתופעה אינטרנטית

2תגובות

כמה עשרות צעירים ניו-יורקים מעודכנים ששניים מהם לובשים חולצות הנושאות את הכיתוב "אני לא היפסטר" התאספו לפני כשבועיים לערב ההשקה החגיגי של הספר "Feminist Ryan Gosling" בחנות הספרים הקהילתית "Housing Works" בסוהו. אם זה היה משחק ניחושים סביר להניח שאיש מהנוכחים לא היה מצליח לזהות את הכותבת המסתורית של הבלוג הפופולרי שמשדך בין השחקן המצליח ריאן גוסלינג ("בלו ולנטיין", "דרייב") לתיאוריות פמיניסטיות מורכבות.

הבלוג, שנפתח באוקטובר 2011 בפלטפורמת הבלוגים והרשת החברתית טמבלר, צבר מאז קהל של כשלושה מיליון קוראים בחודש וכעת הוא נהפך לספר בכריכה קשה שמצטרף לטרנד החדש יחסית של ספרים המבוססים על תופעות אינטרנט מצליחות (ראו מסגרת). אבל למרות ההצלחה המפתיעה של הבלוג, השם שעומד מאחוריו ­ דניאל הנדרסון ­ לא אומר דבר למיליוני הגולשים שנתקלו בתמונות המשעשעות בשיטוט מקרי בטמבלר או בפייסבוק.

הנדרסון באה לאירוע בסוהו כדי לספר על מקורות ההשראה שלה, ואחרי איחור אופנתי של כשעה המוסיקה נחלשה והצעירים התבקשו להניח לרגע את הבירות שלהם ולהקדיש את תשומת לבם לבלוגרית האנונימית. כפי שהנדרסון עצמה היטיבה לתאר יום למחרת בבלוג שלה: "הקהל היה מופתע מאוד לגלות שני דברים ­ אני ממש גבוהה, ואני אשה שחורה. אני אמנם חיה כבר 35 שנים עם הנתונים האלה, אבל תרגישו חופשי לקחת לעצמכם דקה להתרגל".

ואכן, בשבועות הראשונים של "Feminist Ryan Gosling" נדמה היה שמי שעומד מאחורי הרעיון המבריק להפוך את השחקן הלבן ושובר הלבבות לסמל האולטימטיבי של פמיניזם במאה ה‑21 היא נערה מתבגרת שהזילה ריר על "המחברת" (2004), דרמה רומנטית שסייעה לגוסלינג לפרוץ לתודעה, או תלמידת קולג' אמריקאית שבכתה כשגוסלינג נפרד ממישל ויליאמס ב"בלו ולנטיין" (2010), דרמה קורעת לב שמתארת את התפרקות נישואיהם של זוג צעיר. אבל אז הנדרסון החלה להתראיין בתקשורת האמריקאית והתברר שזאת אשה נשואה בת 35, סטודנטית באוניברסיטת ויסקונסין שבמקביל ללימודיה מרצה על גזע ופמיניזם בתוכנית ללימודי מגדר.

משכפלים את עצמם

בראיון עמה באמצעות דואר אלקטרוני הנדרסון מבקשת להסביר שהבחירה בגבר לבן כנושא דגל שוויון הזכויות המגדרי היא "בסך הכל חלק מהבדיחה". לדבריה, "שואלים אותי כל הזמן למה בתור אשה שחורה בחרתי להעביר מסרים פמיניסטיים דווקא באמצעות כוכב הוליוודי לבן, אבל זה נעשה מתוך מודעות מלאה לאירוניה הזאת וכחלק מהרצון להפוך תיאוריות מורכבות וקשות להבנה למשהו כיפי ומסקרן".

מה גרם לך לפתוח את הבלוג?

"ראיתי את 'דרייב' כשלמדתי לתואר שני בלימודי מגדר באוניברסיטה, ובאותו שבוע נתקלתי בפוסט שבו מישהו לקח תמונה של גוסלינג וכתב מעליה Hey Girl. אני וחברי בדיוק נאבקנו בניסיון להפנים כעשר תיאוריות אקדמיות חדשות מדי שבוע, וחשבתי איך אני יכולה להסביר את התיאוריה של ז'אק לאקאן והגישה הפמינסטית של גלוריה סטיינם לעצמי ­ אבל גם למישהו שמעולם לא למד מגדר. הורדתי כמה תמונות של גוסלינג מהאינטרנט, כתבתי כמה משפטים שהתחילו ב'הי גירל', והעליתי לטמבלר. 24 שעות אחר כך כבר היתה על הבלוג כתבה באתר 'ג'יזבל', ומאז התחלתי לקבל פניות מ'ניוזוויק', 'מארי קלייר', 'טיים' ועיתונים אחרים".

כמה קוראים חשבת שיהיו לך כשהעלת את הפוסט הראשון?

"בדיוק חמישה: אני, בעלי ושלוש חברות שלי מהלימודים שהתמודדו עם אותן תיאוריות. אני עדיין מופתעת מהפופולריות של הבלוג בארצות הברית וגם במקומות אחרים בעולם, והיכולת הדיגיטלית הזאת לשכפול אינסופי בהחלט מעוררת בי השראה".

ההפתעה של הנדרסון מובנת: קשה היה לחזות שדווקא השילוב בין תרבות גבוהה ועשרות מושגים אקדמיים שנשמעים לעתים כמו סינית לבין תרבות הפופ שגוסלינג הוא אחד מנציגיה המוערכים ביותר יזכה לקהל רחב כל כך של אוהדים.

מעבר לכוח המשיכה של גוסלינג, הסיבה להצלחת הבלוג היא כישרון הכתיבה של הנדרסון, כותבת מקצועית שהוציאה ב‑2004 ספר ביכורים "Tales from Fish Camp" וכתבה במשך שנים בלוג פופולרי על התקופה שבה חיה באלסקה. ההומור של הנדרסון מדויק וציני, האנגלית שלה משלבת בין ניים דרופינג פמיניסטי לבקיאות מרשימה בתרבות הפופולרית (מ"בנות גילמור" ועד "בנות הזהב") וכל מונולוג "גוסלינגי" מסתיים בפאנץ'-ליין שהופך את הקערה על פיה.

התוצאה היא משפטי פתיחה שכל מטרוסקסואל מוכרח לשנן לעצמו: "הי גירל, לעתים אני חושב שהתיאוריה הפוקויאנית רואה בנישואים כלי עזר ממשלתי שנועד להנציח זכויות מקרקעין, לנרמל הטרוסקסואליות ולהכפיף את מיניות האשה, והתובנה הזאת גורמת לי לרצות להזיל דמעה על הכתף שלך". או: "הי גירל: תתחילי מהפכה. תפסיקי לשנוא את הגוף שלך", ודוגמה רלוונטית במיוחד לקוראים הישראלים: "הי גירל, האם צפייה בתוכניות ריאליטי רק כדי להצביע על הסאב-טקסט הפטריאכלי והמקומם שלהן יכולה להיחשב כאקטיביזם?"

בנוסף להומור, סיבה נוספת להצלחה המהירה של "Feminist Ryan Gosling" היא האופן שבו "ממים דיגטיליים", ובהם אימג'ים שמשלבים תמונה וטקסט, משכפלים את עצמם שוב ושוב במהירות בלתי נתפשת. מכיוון שכל פוסט בבלוג של הנדרסון היה למעשה "מם" חדש, הקלות שבה אפשר היה להפיץ אותו ברשתות חברתיות ובאתרים אחרים היתה ממכרת: בתוך שניות מיליוני משתמשים העבירו אותו לחבריהם, שהפכו אותו בתורם לתופעת אינטרנט שכבר זכתה לאינספור חיקויים.

כשהיא נשאלת מאיפה נובע הצורך להפוך אסופה משעשעת של ממים אינטרנטיים לספר בכריכה קשה, הנדרסון עונה שהסיבה לפרסום הספר היא פוליטית ­ ולא כלכלית. "הציעו לי למכור מוצרים שמתבססים על הבלוג, אבל בחרתי לא להפוך אותו לעסק", היא אומרת. "הבלוג הזה נועד, בראש וראשונה, לשמש כהסחת דעת משעשעת מהלימודים האינטנסיביים ולגרום לאנשים להתעניין קצת יותר בתיאוריות פמינסטיות. אני חושבת שיש יתרון אדיר לשימוש בממים כי המהירות שבה אפשר לשלב בין תמונה לטקסט מאפשרת לי להגיב בזמן אמת לאירועים אקטואליים כמו האולימפיאדה או הוועידה הרפובליקאית. אבל הרעיון עצמו הוא ספרותי במהותו. רציתי להנציח את הפוסטים בספר כדי לתרום לדיון הנוכחי על פמיניזם באקדמיה: זה עולם מאוד מוגן והוא בדרך כלל לא נגיש למי שלא לומד באוניברסיטה. אני חושבת שהספר מספק גישה מרעננת ודרך חדשה להתחיל ללמוד על פמיניזם".

בחרת לעשות תואר שני 12 שנים אחרי שסיימת את הקולג', וכיום את מרצה בחוג למגדר באוניברסיטת ויסקונסין. מצד שני, מראיונות אתך עולה שאת מאוד אמביוולנטית בנוגע לעולם האקדמי. מה הדבר שהכי מפריע לך באקדמיה?

"אני מאמינה גדולה בחינוך ובהשכלה גבוהה, אבל באותו זמן אני גם מתוסכלת מהנרטיב ששולט בשיח האקדמי, בעיקר בכל הקשור לפמיניזם. השיח הפמיניסטי אמור להתייחס ולהגיב לניסיון החיים שלנו כגברים ונשים, אבל רוב האנשים לא יכולים לרדת לעומקן של התיאוריות הללו בלי לשלם סכומי עתק בשביל שנים ארוכות במוסדות אקדמיים. במקום לקרב בין הקהל הרחב והרעיונות הפמיניסטיים, הוגות פמינסטיות בחרו לאמץ את האליטיזם האקדמי ולהפוך אותו לשיח סגור. החלטתי לחזור ללימודים כדי לראות אם עדיין יש מקום למחקר אקדמי ולהוראה מסוג אחר. כחוקרת חשוב לי להנגיש את התיאוריות האלה, כפמיניסטית חשוב לי לאפשר לקולות חדשים לקחת חלק בדיון האקדמי כדי שלא נקפא על שמרינו".

אפילו לא נמשכת

קטע ביוגרפי קצר שהנדרסון כתבה וקישרה בלינק לעמוד הבית של "Ryan GoslingFeminist" שופך אור על המחויבות המתמשכת שלה למאבקים פוליטיים. באופן המזכיר רשימת מכולת, היא מפרטת את האירועים המרכזיים בסיפור חייה הדרמטי: "נולדתי בוורוויק שבמדינת ניו יורק ונדדתי בין 22 בתים שונים. שרדתי התעללות מתמשכת מצד אבי החורג והמכור לסמים, ילדות בחסות מוסדות הרווחה, דיכאון קליני, ארבעה חורפים באלסקה, לימודים בתיכון, ספריי לשיער, ואת עונת ה'מטס' של 1987".

למה היה לך חשוב לחשוף את עצמך בצורה הזאת לציבור הרחב?

"אני חושבת שאנשים נוטים לקפוץ למסקנות ולשפוט אחרים בלי להכיר אותם. הרבה קוראים פשוט הניחו שאני לומדת באוניברסיטה טובה או שהוצאתי ספר פשוט כי אני בחורה מפונקת שהגיעה ממשפחה אמידה, וזה ממש לא נכון. חשוב לי להיות כנה בנוגע לניסיון החיים שלי והמקום שממנו אני באה שבמידה רבה עיצבו את האישיות שלי והמקום שבו אני כיום".

האם את זוכרת רגע מסוים שבו ניצתה בך התובנה שהחיים כאשה שחורה שונים מהחיים כגבר לבן?

"לא היה אירוע מסוים: אמריקה היא מדינה גזענית, והייתי מוקפת בביטויי גזענות מאז שאני זוכרת את עצמי. אני חושבת שהתחלתי להתמרד נגד זה בגיל ההתבגרות, בעיקר כשהתחלתי לחפש עבודה וגיליתי שאני משתכרת פחות מגברים שעבדו באותו תפקיד, או שיש מעסיקים שפשוט לא רצו להעסיק אותי בגלל צבע העור שלי".

למה החלטת לעבור לאלסקה?

"גרתי בניו יורק ועבדתי בשביל האו"ם בזמן התקפת הטרור של 11 בספטמבר, והרגשתי שהעיר השתנתה לחלוטין מאז. הרגשתי מפוחדת ולא רציתי להישאר שם, ואז נסעתי לאלסקה לבקר חברה והתאהבתי בשקט ובקצב החיים שהוא אנטיתזה לניו יורק. נשארתי שם ארבע שנים שבהן למדתי להיות עצמאית לחלוטין".

מאז שחזרה היא עברה עם בעלה למדיסון שבוויסקונסין, ובשבועיים האחרונים היא מגיחה מדי פעם לחנויות ספרים בארצות הברית כדי לקדם את ספרה. הגרסה הספרותית של הבלוג כוללת 125 שילובים שונים של פניו וגופו של ריאן גוסלינג עם תיאוריות פמיניסטיות על קצה המזלג. על גב הספר נכתב כי "זוהי עבודה הומוריסטית. היא לא נכתבה או אושרה על ידי ריאן גוסלינג או כל אדם אחר מטעמו, והיא אינה משקפת את עמדותיו האמיתיות ­ לפחות למיטב ידיעתנו".

כשהנדרסון נשאלת אם נפגשה או דיברה עם השחקן הקנדי היא עונה בשלילה. לדבריה, "אם להיות כנה, אני אפילו לא ממש נמשכת אליו". גוסלינג, מצדו, דווקא הודה שהוא מכיר את הבלוג ואף הפגין חוש הומור מפותח כשהסכים לקרוא קטעים נבחרים ממנו בראיון לאם-טי-וי.

 

מאז שפתחת את הבלוג העלית כבר מאות פוסטים. מהו הפוסט האהוב עליך?

"קשה לבחור, אבל אני חושבת שזה הפוסט שבו גוסלינג לובש חליפה ומחזיק עניבה ביד וליד הראש שלו כתוב 'הי גירל, מגדר הוא הבניה חברתית, אבל כולם אוהבים להתכרבל".

***

מפייסבוק וטוויטר לכריכה קשה

מי שייכנס בשבועות הקרובים לאחת מהחנויות של רשת האופנה האמריקאית "אורבן אאוטפיטרס" יוכל למצוא, לצד ספרה של דניאל הנדרסון על ריאן גוסלינג, ספרים נוספים שמבקשים לנצל את הפופולריות הגואה של ממים דיגטיליים. בעוד ש"Ryan GoslingFeminist" הוא מתנה מושלמת לצעירות אורבניות שאוהבות לצחוק על עצמן וישמחו לשלם 14 דולר תמורת אסופת תמונות של גוסלינג עם כיתובים סמי-אקדמיים, בני זוגם אולי יתחברו יותר לספר "Shit My Dad Says" המבוסס על חשבון טוויטר פופולרי שנושא את אותו שם. ג'סטין הלפרן, קומיקאי שחי עם הוריו בסן דייגו, נהג לצייץ משפטים משעשעים שאביו היה אומר לו, וב‑2010 אסופה של אותם ציוצים התפרסמה לראשונה כספר (שנמכר גם באמזון, בארנס אנד נובל וחנויות ספרים מקוונות).

ספרו המצליח של הלפרן, שהתברג בראש רשימת רבי המכר של "ניו יורק טיימס" חמישה שבועות בלבד לאחר יציאתו לאור, הוכיח כי לתופעות אינטרנטיות יש פוטנציאל כלכלי אדיר. בתקופה שבה הוצאות ספרים מחפשות בנרות דרכים חדשות לעשות רווחים, האפשרות לפרסם אסופות של ציוצים, סטטוסים בפייסבוק או פוסטים מפתה מתמיד. בשנתיים האחרונות פורסמו בארצות הברית בלבד מאות ספרים המבוססים על בלוגים, ובהם "BookThe Official Chuck Norris Fact" שמכיל אינספור עובדות "מפתיעות" על השחקן צ'אק נוריס, "!Kittenwar: May the Cutest Kitten Win" שאסף עשרות תמונות של חתלתולים מרחבי הרשת ו"Stuff White People Like" שהוגדר בפשטות כ"מדריך האולטימטיבי לטעם הייחודי של מיליוני בני אדם".

העובדה שהספרים הללו זוכים להצלחה כלכלית רחוקה מלהעיד על איכותם. אף ששנתיים בלבד חלפו מאז שהלפרן קיבץ את משפטיו של אביו, עיון קצר בספר מעלה שהוא כבר התיישן, ולמעשה לא ברור מדוע מלכתחילה מיליוני קוראים הסתערו עליו בשקיקה. בהתאם, בעוד שספרה של הנדרסון מספק כמה אבחנות מדויקות ומשעשעות מאוד על התרבות העכשווית

ייתכן מאוד שמי שייתקל בו ב‑2018 ימלמל בתמיהה "פמיניזם זה משהו מהניינטיז, לא? אבל מי זה לעזאזל ריאן גוסלינג?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו