בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רופרט אוורט כועס על כולם

עם צאת ספר אוטוביוגרפי חדש שלו, חוזר השחקן הבריטי אל ימי הזוהר שלו בהוליווד ומסביר למה הוא מתנגד לחתונות של הומואים

10תגובות

רופרט אוורט המסכן היה משוכנע שעשה כל מאמץ להימנע בספרו האוטוביוגרפי הראשון מכל אזכור שעלול לפגוע בידידתו מדונה. אבל כשהספר ראה אור היא נפגעה וניתקה אתו כל קשר. ספרו החדש נוטה פחות לתוכן רכילותי שערורייתי, ולכן היה אפשר לצפות שהפעם לא יגרור סכסוכים - אבל עוד בטרם הגיע לחנויות השבוע, כבר נקלע מחברו לצרות. אוורט לא מבין על מה המהומה.

"מה קרה להומור? אנחנו נעשים דומים לאמריקאים. כולם מתרגזים בלי שום סיבה". אני לא יודעת עד כמה באמת זה מפריע לו, ולדעתי צריך להיות חסר הומור עוד יותר ממדונה כדי לנטור לו איבה. כשגמרתי לקרוא את הספר החדש, "Vanished Years", לא זו בלבד שרציתי לקנות אותו, אלא רציתי גם לחטוף את מחברו ולבלות אתו ברחבי העיר לנצח.

הספר הוא מעין מכתב אהבה מאוורט לעבר האבוד, ולאו דווקא וידוי עסיסי רכילותי. הוא
מתגעגע לעולם שבו כוכבים גדולים היו בעלי אישיות גדולה. הוא סנוב איום ונורא, אבל
סנוב מהסוג ההרפתקני, שנמשך אל האזורים המסוכנים של החיים, משועבד לקיצוניות
ומשתעמם עד מוות מבינוניות. אוורט, כיום בן 53, הוא עדיין גבר יפה, אך יופיו אינו
מהמם כפי שהיה בצעירותו. הכתיבה שלו היא תערובת נדירה של קינה מלאת געגועים,
הבחנות קומיות ושובבות דעתנית - ובפגישה פנים אל פנים מתברר שבמציאות גם הוא עצמו כזה.

אי-פי

בפתח הספר מספר אוורט על הופעתו האומללה בתוכנית הריאליטי הבריטית "Apprentice Comic Relief Does the", שהוא הסכים להשתתף בה אף שלא צפה בה מעולם. אוורט הזדעזע לגלות את עצמו בתוך חבורה נוטפת טסטוסטרון ובראשה העיתונאי פירס מורגן, בפיקוח אדם שהוא חשב בטעות שהוא סיד ג'יימס, אבל התברר שזהו אלן שוגר - וחטף התקף חרדה, נמלט דרך יציאת החירום ורץ אל מלון ריץ. צוות ההפקה רדף אחריו, והוא רכב על אופניים לקינגס קרוס וברח ברכבת לנורפולק. לא בטוח שהוא התאושש לחלוטין.

"לראות את מורגן ואת אלסטייר (קמפבל) ואת רוס קמפ היה בשבילי תזכורת למה ניתקתי את עצמי מהמיינסטרים של החיים בשלב כל כך מוקדם בחיי. הרגשתי אאוטסיידר בקבוצות הספורטאים בבית הספר. פירס מורגן הזכיר לי בדיוק את האנשים שהפחידו אותי עד מוות בבית הספר. אני לא אוהב אותו; ראיתי אותו בכמה תוכניות דומות והוא מתייחס לזה ברצינות גדולה מדי. הוא קילר. הוא פתולוגי.

"אבל מצד שני", נזכר אוורט ונראה פתאום שהוא מתרשם למדי, "אני חושב איך הוא המציא את עצמו מחדש וסידר לעצמו קריירה חדשה ¬ אני אוהב אנשים שמצליחים להגיע להישגים. זה בהחלט נזקף לזכותו. הוא גם מזכיר לי את אוסקר ויילד, מבחינה מסוימת. אם היו שמים עליו פיאה ארוכה הוא היה יכול לגלם את אוסקר ויילד ¬ הוא כזה גדול ומגושם. אבל אני לא יכול לדמיין אותו עם סיליה וולדן המסכנה (אשתו של מורגן). היא יפהפייה ומצחיקה מאוד".

התמוטטות מעקיצת יתוש

בגלל האמביוולנטיות הזאת, כשלא ברור אם הוא משלהם או משלנו, אוורט הוא מתעד
מוצלח כל כך של עולם הסלבריטאים. "טוב להעלות את הדברים על הכתב, כי כולם משתפים פעולה ומציגים חזות שקרית של עסקי השעשועים ¬ גם מהצד שלנו וגם מהצד שלכם. אנחנו שואלים זה את זה ועונים זה לזה את השאלות הלא נכונות, תמיד. והבולשיט עובר הלוך ושוב. זה כל כך משעמם. אז כולנו משתפים פעולה ויוצרים תדמית שקרית לעולם מעניין למדי".

או לפחות עולם שהיה פעם מעניין למדי. "היחס שלי כלפי העבר הוא רומנטי מאוד. לכן
אני חושב שזה ספר של גיל העמידה. גיל העמידה הוא... מן הסתם, כל דור מרגיש שהעולם עומד להסתיים, בגיל הזה - וזה אכן ככה. כל דור קצת מסתיים. אבל ניו יורק השתנתה באמת. היא השתנתה ממש, זה לא רק קיטורים של גיל העמידה ¬ ניו יורק הישנה של שנות ה-70 כבר לא קיימת. כל המקומות נראים אותו דבר; הכל נהפך לרחוב מתוך סרט של דיסני. אם תסתכלי בספרים על בתים בהוליווד בשנות ה 70, מדהים לראות כמה צנועים הם היו; כמו בקתות חוף קטנות, עם רהיטים יד שנייה. עכשיו המפיק הכי קטן בהוליווד חי בארמון בסגנון 'אדמה רוח ואש'. חוסר טעם אחד גדול".

אוורט מדבר בקדרות מצחיקה על הסטריליזציה של עסקי השעשועים -  לוח הזמנים הכמו
צבאי של שעת שינה מוקדמת והתנהגות סגפנית בפיקוחם של יחצנים חמורי סבר, והמסיבות "החלולות, השבריריות" שגורמות לו להתגעגע לקרנבלים המטורפים של "סטודיו 54". עם זאת, הוא עצמו אימץ לו הרגלים סגפניים; לפני כמה שנים הבחין שהחשק המיני שלו נעלם, והפסיק להשתמש בסמים ברגע שהמחשבה עלתה במוחו, "אלוהים, כל כך לא הייתי רוצה לחטוף שבץ באמצע הסנפת קוקאין". אז לא תמיד ברור אם הוא מתאבל על עולם שנעלם, או על נעוריו היוקרתיים.

הוא היה בן 21 בלבד כשתפקידו ב"בארץ אחרת" פתח קריירה סוערת של ניצחונות
וכישלונות מסחררים. הוא ברח, פחות או יותר, מהפנימייה הקתולית שבה למד בנעוריו
כדי ללמוד בבית ספר למשחק בלונדון, והתפרנס מעבודה כנער ליווי עד שסולק מבית הספר בשל בעיות משמעת. בעקבות הסרט "בארץ אחרת" נסע להוליווד בהזמנת אורסון ולס, שפרש עליו את חסותו, אך אחרי הצלחת "לרקוד עם זר", הועם זוהרו המוקדם. לאחר כמה סרטים זניחים וניסיון משונה ליהפך לכוכב פופ, אוורט התחיל לעבוד בטלוויזיה ברוסיה, הסתובב בעצלתיים באירופה, כתב שני ספרים, דיגמן קצת והחל שוב למשוך לאטו את תשומת הלב של הוליווד בתפקידים קומיים ב"טירופו של המלך ג'ורג'" וב"משהו ללבוש".

http://www.youtube.com/watch?v=SYXwBaxQ240

ב-1997 כיכב לצד ג'וליה רוברטס ב"החתונה של החבר שלי", וחזר שוב להיות שחקן מבוקש, שהקסים את כולם ב"שייקספיר מאוהב" וב"בעל אידיאלי" עד שקומדיה מתוקשרת עד זרא מ-1999 לצד מדונה, "הדבר הטוב הבא", נחלה כישלון כה חרוץ עד שהקיץ הקץ לנצח על הקריירות של שניהם בהוליווד.

מאז עשה לו אוורט שם כשחקן תיאטרון ותיק בלתי צפוי אך רב השראה, וב 2006 הפתיע את כולם שוב בספרו האוטוביוגרפי הפרוע וחסר הדיסקרטיות, "and Other Banana Skins Red Carpets ". אין מי שמפליא לתאר כישלון כמו אוורט. החיסרון היחיד בעניין היה שהוא נאלץ לחוות אותו על בשרו.

"זה נורא", הוא אומר. "אתה מתפתה לחשוב שאתה אדם חשוב בתחום - והתחום שלנו מבוסס כולו על מעמד - וכשאתה מצליח, על כל רעיון שצץ לך בראש כולם אומרים לך, 'זה רעיון נהדר, רופרט, בוא נקבע לך פגישה בעניין'. אתה חושב שזה קורה כי זה באמת רעיון פנטסטי, אבל אתה חושב על אותו רעיון כעבור שנה ואף אחד לא מקשיב לך. ככה הורסים אישיות. אתה מוכרח למות - זו גסיסה. האסון הוא להיאחז בעבר. אתה ממשיך להתנהג כמו שהתנהגת קודם, אבל אנשים אומרים לך, 'אתה כבר לא האדם הזה'. ואז אתה באמת נעשה בזוי. זה מה שקורה בדרך כלל".

אוורט תמיד תלה את הקולר בכל כישלונותיו בדעה הקדומה של הוליווד נגד הומו מוצהר
בתפקיד ראשי. כל רמז לכך שגם ליצר ההרס העצמי שלו היתה יד בדבר עורר בעבר את
חמתו, אבל כיום, כשאני מעירה שבשיא תור הזהב המחודש של "החתונה של החבר שלי" הוא סיפר לצהובון על ימיו כנער ליווי וזיעזע את אמריקה, הוא פשוט פולט צחוק קצר מלא
אשמה. "באמת? אה".

הוא מודה שהתנהג בצורה מזעזעת אל במאי "לרקוד עם זר", ועשה זאת בזמן שעדיין היה הרבה יותר מדי צעיר מכדי שיוכל לצפות ברצינות שיסלחו לו. ואיך עלה בדעתו שמדונה לא תיעלב כשהוא קורא לה "מלצרית ברים זקנה ורוטנת" שהשתעשעה באיבר המין של החבר שלה בציבור? למרות השאפתנות המוצהרת של אוורט, אני לא משוכנעת שהוא רצה באמת את ההצלחה שאליה חשב שהוא משתוקק.

"זה מוזר, כי אני משחק בימים אלה את אוסקר ויילד (ב"The Judas Kiss"), ואומרים
עליו שהיה לו יצר הרס עצמי גדול. אני לא בטוח שאדם יכול לזהות את זה על עצמו.
כלומר, ברור שזה נכון, אבל השאלה היא אם זה נובע מטיפשות סתם או משום שאתה באמת רוצה להרוס לעצמך". מה התשובה במקרה שלו? "שתי התשובות נכונות, כנראה".

הוא סבור שהעובדה שהתנהג כמו דיווה בתחילת דרכו קשורה מאוד לאיידס. "הייתי כל כך
חופשי ופרוע בשנות ה 70, וכשהגיע האיידס חייתי בפחד מוחלט במשך שש שנים". עקיצת יתוש באתר הצילומים יום אחד גרמה לו להתמוטטות עצבים, כשחשב בטעות שסימן העקיצה האדום הוא פצע אופייני לחולי איידס. "זה היה חלק מהנוף שלי אז, פחד שלא עזב אותי. כמעט כל מי ששכבתי אתו גסס, רק ב-1986 אפשר היה להיבדק, וזאת היתה התקופה הגדולה של חיי. כל ההומואים שחיו ככה קודם עברו את זה ¬ כולם שכבו עם כולם כעניין שגרתי, ואני חושב שזאת הסיבה לכך שהדברים התחילו אצלי ברגל שמאל. הפחד גורם לך להתנהג בצורה מוזרה מאוד. אנשים שכחו את זה. זה היה מפחיד. כשאתה חי ככה, מספיק שמשהו קטן מטריד אותך ואתה מתפוצץ, וקשה מאוד להיות לידך".

אני שואלת אם היה אי פעם בטיפול והוא נראה מזועזע. "לא!" אבל הוא עבר טיפול
בהיפנוזה - "כדי שאוכל לבוא לעבודה בגישה עליזה יותר" - ולהפתעתו זה עבד. הוא
חושב שייאלץ לבקר אצל המהפנטת שוב. "קשה להביס הרגלים ישנים".

הוא מספק הבחנות מצחיקות ומבריקות על התקפי זעם של סלבריטאים - "הם צורחים
וזורקים חפצים ומשגעים את העוזרים שלהם ומתלוננים על לוח הזמנים של הסרט הבא שלהם באוזני פקידים במשרדים שעדיין פתוחים בחוף המערבי" - ולכן אני מספרת לו שאני לא מבינה איך הוא יכול לכתוב ככה ועדיין להמשיך להתנהג ככה בעצמו. "כי אני מתנהג כמו דיווה כשאני עייף. למשל, בשבוע שעבר הייתי ממש מגעיל למלבישה בהצגה החדשה שלי כשהיא חבשה לי את הפיאה החדשה - הייתי איום ונורא כלפיה. התנהגתי נורא, כי הייתי עצבני מאוד והאשה הנחמדה שבדרך כלל לא מתעסקת עם פיאות היתה עצבנית מאוד, והרגשתי חוסר ביטחון. שנאתי את הפיאה, והתוצאה היתה צונאמי מארץ הדיוות".

והאם באותו רגע היתה לו תחושה שזה מוצדק? "בטח, לגמרי, כן. עמד לקרות שם סירוס
נשי". ואחר כך איך הרגיש? "איום ונורא". אבל לא גרוע עד כדי כך שזה לא יקרה שוב?
הוא מסתפק במשיכת כתפיים קטנה של הודאה באשמה. "אבל דברים כאלה קורים, לא?" הוא מצחקק, ואחר כך נאנח. "דברים קורים".

הבעיה שלו, לדעתו, היא אולי התפישה שפיתח בשנות ה 70 בנוגע לכוכבות ומה שכרוך בה, החובות והזכויות. "באותה תקופה כוכבות כמו אליזבת טיילור אמרו בדיוק מה שחשבו, ואני חשבתי שיש רק דרך אחת שווה להיות כוכב - אם אתה מתנהג כמו שאתה מרגיש באמת. לא הפאטה מורגנה הזאת - דמויות צללים, בלתי מושגות, שלא מרשות לעצמן לעשות כלום".

אני תוהה אם יכול להיות שהוא פשוט היה קצת יותר מדי חכם. "מכדי להיות שחקן? כן,
בטח. אני הרבה יותר מדי אינטליגנטי. במשחק הכי טוב להיות אידיוט ¬ זה נראה הכי
טוב על המסך. כן, אני חושב שבהחלט יש יתרון לאידיוטים. כי אז, מספיק שתגיד 'מו',
וכולם יגידו, 'או מיי גוד, איזה עומק מסתתר בבחור הזה' כי הם יוכלו לפרש את ה'מו'
הזה בכל צורה שירצו".

ערכים מיושנים

מבחינות רבות אוורט הוא הגרסה הקרובה ביותר לאוסקר ויילד של המאה ה 21. הוא
מעריך בכנות כמעט כל פעילות אם היא נעשית בכישרון; תכסיסי הצהובונים הם
"גאוניים", הפרסום הוא "גאוני", וכשאני מעירה שגם על הרייך השלישי היה אפשר להגיד
"גאוני", הוא נראה מופתע לטובה. "זה דבר שאני הייתי יכול להגיד". אבל הוא רציני
לא פחות בנוגע לארגוני הצדקה שהוא תומך בהם והוא מתרגז מכל דבר, החל בעוני בעולם וכלה בחוק המונע מג'מייקנים להיכנס לבריטניה ללא אשרת כניסה. "רק משום שאולי כמה סוחרי סמים יבואו? אנחנו זקוקים לסוחרים. האנגלים הם שמעוניינים בסמים. זה כל כך לא הוגן".

הוא מעריץ את הערכים המיושנים של השמרנים, המחשבה והכבוד, ובה בעת
מדבר בשבחי סוג של ליברטיאניזם קר - "אנשים יכולים לעשות על מה שמתחשק להם, מצדי" - וכל דבר נראה לו מצחיק מאוד או רציני מאוד, לפעמים בעת ובעונה אחת. סביב צווארו תלוי לו צלב ענקי משובץ יהלומים, אבל לפני שאנחנו נפרדים הוא פוצח בנאום חוצב להבות נגד הכנסיות.

"למה הומואים רוצים להתחתן בכנסיות? ברור שהכנסייה האנגליקנית הישנה והפתטית ¬
הכנסייה שהיא הבדיחה הגדולה ביותר מכל הכנסיות ¬ ברור שהם לא רוצים שהומואים
יתחתנו אצלם. וזה די מובן; הם הרי יצורים מאובנים וזקנים. אבל למה אנחנו רוצים
להתחתן בכנסיות? אני לא מבין את זה. אני שונא חתונות הטרוסקסואליות; אני לא מוכן
להשתתף בחתונות. אני שונא את הפרחים. אני שונא את שמלת הכלולות המזוינת, את הכתר הקטן על הראש. זה גרוטסקי. זה פשוט מגוחך. עוגת החתונה, המסיבה, השמפניה, הגירושים הבלתי נמנעים אחרי שנתיים. זה פשוט בזבוז זמן בעולם ההטרוסקסואלי, ובעולם ההומוסקסואלי זה יותר מטרגי, שאנחנו רוצים לחקות את המוסד הזה, שכל כך ברור שהוא אסון".

לא ממש הופתעתי אפוא כשכעבור כמה ימים הוא נקלע לצרות. זו היתה הערת אגב למוסף של סוף השבוע - "אין גרוע יותר מלגדול אצל שני אבות הומואים" ¬ התקשורת העולמית הוצפה בתוך שעות במכתבים מאבות הומואים שכינו את אוורט 'דינוזאור'. כמו כל שערורייה שנקלע אליה אי פעם, הוא כנראה הופתע, משום שהוא התקשר והזמין אותי
לארוחת צהריים, כדי להסביר למה התכוון.

"בעיני, להיות גיי זה לרצות לעשות בדיוק ההיפך ממה שעושה העולם הסטרייטי, ואני
חושב שמזה נובעת ההסתייגות שלי מהעניין. הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות הוא לערבב את הזרע שלי עם הזרע של החבר שלי ולמצוא איזה זוג עגום מאוהיו, שחיים חיים נטולי גלוטן, ולשלם לו 75 אלף דולר כדי שיעשה לי ילד. בעיני זה פשוט מגוחך. אבל זה רק אני. אני לא בא בטענות לזוגות הומואים שעושים את זה. אני חושב שאם אלטון ג'ון
ודייוויד פרניש רוצים לגדל ילדים, זה נהדר. אני חושב שכולנו צריכים לעשות מה
שאנחנו רוצים לעשות".

"אין דרך ביניים, שתוכל פשוט להגיד, 'זה לא מתאים לי, אבל לא חשוב?' אבל לא, כל
דבר הופכים פה לאל-קאעדה. אני בטוח שמישהו הולך להרוג אותי בפצצת מסמרים. דייוויד פרניש בטח ישלח פצצה בשקית של (בית האופנה) פטריק קוקס ויפוצץ את התיאטרון".

מאחורי הבעת התמימות המיוסרת הוא נראה דווקא מדושן עונג.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו