הפרידה מלימור לבנת היתה מופע אימים

היה צריך להיות שם, באירוע הפרידה משרת התרבות לימור לבנת, כדי להאמין לאיזו תחתית מסוגלים אמנים לרדת באמנותם. היה צורך גם בקיבה חזקה

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לימור לבנת, נעם סמל ורבקה זוהר, באירוע הפרידה מלבנת בקאמריצילום: מוטי מילרוד
נעם בן זאב

מופע אימים - קשה למצוא הגדרה מתאימה יותר למה שהתחולל על בימת הקאמרי ביום חמישי האחרון. בזה אחר זה עלו בסך אמנים מורעבים, משתכרי משכורות מינימום כעבדים מודרניים, ועשו את מלאכתם האמנותית כמי שכפאם שד, צייתנים ושקופים, במצוות מנהליהם הציניים: נגני תזמורת קלאסית וביג בנד, שחקנים, רקדנים, סטודנטים - כולם, על פי ההודעה לעיתונות, "בהתנדבות", משמע לא רק מקוששי פרוטות לאורך השנה אלא עשוקים גם בערב זה. וזאת רק כדי לשמוע מהדוברים בערב כמה פורחת התרבות בישראל, איזה עושר אמנותי שורר כאן, איזה גן עדן וצמיחה נפלאה מתחוללת בארץ, איך מיליוני צופים בפריפריה - שוב ושוב נזרקה המלה הזאת לחלל המעוז התל אביבי מדושן העונג - זוכים סוף סוף לתרבות, וזאת בזכות אשה אחת ויחידה, כלת השמחה, השרה היוצאת לימור לבנת. הטלוויזיה הסינית בערוץ הבינלאומי שלה לא יכלה להציג זאת טוב יותר.

היה צריך להיות שם כדי להאמין לאיזו תחתית מסוגלים אמנים לרדת באמנותם. למשל אחד מראשוני המופיעים, גיל שוחט, שהרשה לעצמו לנצח ולנגן על קונצ'רטו לפסנתר של מוצרט בהגברה צורמת, חורקת, מכאיבה לאוזניים, שרק הדגישה את הזיופים והפספוסים - תוך העמדת פנים כאילו הוא שרוי בהתעלות רוחנית. או פארסה בדמות הביג בנד חיפה, קורבן לאותה ההגברה, עם מנצח שלא הצליח להביאם לנגן נקי וביחד ובסוף גם הפיל את עמוד התווים שלו. וסטודנטים צעקניים מבית צבי, ושחקנים צעקניים מתיאטרון גשר במה שהוגדר "שיר שנכתב במיוחד ללימור לבנת" והתברר כעיבוד ילדותי לשיר שממש לא הולחן בשבילה ("שיר השיירה", ללחן יווני). כולם מזייפים לא רק את המוזיקה אלא גם את השמחה והעליצות והאהבה והאושר וההנאה שכביכול שרו עליהם. קרעי אמנות שרמזה על ליגה אחרת – כמו ריקוד של להקת "ענבל" ושיר מפי קובי אוז – לא הצליחו להסוות את הפתטיות, את החלטורה. אם זאת האמנות שמייצגת את תקופתה של לבנת, אפשר לברך על הסתלקותה.

גיל שוחט באירוע הפרידה מלבנתצילום: מוטי מילרוד

יותר מכאב האוזניים והעיניים, כאבה הנפש באירוע הזה - בגלל ההתרפסות של האמנים לפני השררה. נכון, האמנות אינה יכולה להתקיים בלי תמיכה; אבל האמנות היא גאוותנית. מטבעה, ממהותה, היא אינה מסוגלת לאהוב את התומכים בה. כדי להיות אמנות, האינסטינקט שלה הוא לנשוך את היד שמאכילה אותה, לא ללקק אותה. ומהו האינסטינקט הזה? אינסטינקט החופש. החופש שהוא נשמתה של האמנות ומהותה. כן, ראוי שהאמנות תקוד קידת תודה קלה על התמיכה שהיא מקבלת - אבל זאת מתוך ידיעה שלא עושים לה טובה, מתוך מודעות לנחיצות החברתית שלה, לכך שבלעדיה חיינו אינם חיים. והיא יודעת שהגביר שתומך בה לא עושה זאת מטוב לבו, אלא מכורח פנימי, מההכרה שלא יוכל להביט בעצמו במראה אם לא יעשה כן. היסטוריה אנושית שלמה משקפת זאת.

ועל אחת כמה וכמה כשהיד שמאכילה את האמנות היא ידו של הציבור. שרת תרבות ודאי לא עושה טובה לאמנים בתמיכה בהם, היא בסך הכל פקידה בשכר שמונתה בין היתר על ידי אותם האמנים עצמם, ותקציבי התמיכה שהיא מחלקת לקוחים גם מכספם שלהם. שרת תרבות היא פונקציה במנגנון, יותר "משרתת" התרבות מ"שרה". האם אומרים תודה לסנדלר שתיקן נעל בעבור שכר טרחה או לחייט שהטליא מכנסיים? כן, יאה להודות לו כחלק מנימוסים בסיסיים בין בני אדם, אבל לא יאה לנשק את ידו, לכרכר סביבו, ולהתפלש על הגב בעפר לרגליו כשארבע הגפיים מתנופפים באוויר. כשנוכחים ביישות כלשהי, בעיקר אנושית, שפועלת כך נגד האינסטינקטים שלה עצמה, זה מפחיד.

יש האומרים שלימור לבנת היתה שרת תרבות טובה. נדמה שבהקשר המבהיל של שרי חוץ ואוצר בממשלות ששירתה בהן, שרי ביטחון, כלכלה וחינוך, שרת התרבות לבנת נתפשה אכן כפרח במדבר. אחת התובנות הכי מדכאות מהמסיבה לכבודה היא שעוד נתגעגע אליה. שמכישלונה להגדיל את תקציב התרבות לאחוז אחד מתקציב המדינה נזכור את מחצית הכוס המלאה: היא לפחות שמרה שהוא לא יירד, ואף העלתה אותו במעט. שאת פרס היצירה הציונית, ואת ההשתלחות במציגי נכבה למיניהם, והגינוי לבמאית שהזדהתה כפלסטינית והתקנות הדרקוניות שתיקנה בעקבות זאת (סמל המדינה לפני כל סרט), ואת נטישת פסטיבל "מדרום" בגלל סרט "שמאלני" שבו כלל לא צפתה, נזכור רק כגחמות שלה, כפרצי זעם לאומניים שהם בבחינת הרע במיעוטו, ליטרת הבשר האידיאולוגית שמשביעה אותה. ונכון שהיא לא הצליחה לקדם באמת את התרבויות המזרחיות - אבל לפחות היתה לה אמפתיה אמיתית אליהן; ונכון שכל ההשקעה שלה בפריפריה שנויה במחלוקת, ולפי ניתוחים רבים מי שזכה ממנה בעיקר הן ההתנחלויות מעבר לקו הירוק - אבל לפחות רוממות הפריפריה היתה בפיה. נדמה שהשרה הקשוחה הזאת, הלאומית, השמרנית, עשתה את עבודתה בלי לגרום יותר מדי נזק. עוד נאמר על כך דיינו, ואם באמת רוצים, אפשר למחוא לה כפיים קצרות ולטפוח קלות על כתפה.

מכאן ועד לקרקס שהותקן בשבילה הדרך ארוכה. ועל כל דברי החנופה: של האמנים, של נציג עיריית תל אביב נתן וולוך שבירך בחרוזים וגרם למאזינים לו לרצות לקבור עצמם מבושה ומבוכה, של חיים פרלוק יו"ר המועצה לתרבות ואמנות שדבריו הדביקים סימנו שיא בהתרפסות פקיד לפני הבוסית שלו - על כל אלה עלה מי שרקח את הערב הזה, מנכ"ל הקאמרי נעם סמל. בסוף דברי החלקות שלו ומתנה שהעניק לה הוא זינק על לבנת הגבוהה ממנו בראש וחיבק אותה חיבוק אמיץ שלא נגמר. היה צורך בקיבה חזקה במיוחד כדי לצפות ברגע הזה עד סופו.

והיתה גם נחמה קטנה, מרושעת: השמחה לאידה של מנחת הערב השחקנית לימור גולדשטיין, שאיש לא צחק לשמע בדיחות הקרש ששמו בפיה. שוב ושוב הפריחה גולדשטיין הלצות אקטואליות לכאורה, עוקצניות כביכול, רק כדי שייתקלו בקיר של דממה מצד הקהל, ויפלו שדודות כציפורים ירויות. גולדשטיין רק עשתה את שהוטל עליה, בעוד חבריה לתיאטרון הקאמרי, כפי שסיפרה בגאווה מעושה, מופיעים בו בזמן בשישה תיאטראות ברחבי הארץ, ב"פריפריה". היא לא פירטה את הייסורים שכרוכים בנדודים האלה של שחקני תיאטרון שמיטלטלים במיניבוסים צפופים ברחבי הארץ בעבור עוד כמה שקלים: אילו היתה מגלה זאת, מחיאות כפיים היו מגיעות לה, ולא שמחה לאיד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ