טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלוהים של שארלי הבדו מת מזמן

שנה לאחר הפיגוע במערכת השבועון, חבורת "הניצולים" מוציאה גיליון מיוחד תחת מעטה חשאיות כבד ויוצרים רבים מנסים לשפוך אור על הפיגוע, הקורבנות והניצולים

תגובות
הגיליון החדש לציון שנה לפיגוע במערכת השבועון
רויטרס

היום לפני שנה התרחש הפיגוע במערכת העיתון שארלי הבדו בפריז, מעשה טרור שנתפש כהתקפה על חופש הביטוי. לציון התאריך יצאו בצרפת סרטים, תוכניות טלוויזיה, ספרים וגם שיר, שהקליט במיוחד גדול הרוקרים של המדינה ג'וני האלידיי.

אבל ראוי להתחיל ב"שארלי הבדו" עצמו. השבועון הקטן, בקושי 30 אלף עותקים, הוא תוצר סאטירי ופרוע של שנות ה–60 וה–70 העליזות של פריז המסרב להתבגר. בעקבות הפיגוע הוא ניצב פתאום במרכז תשומת הלב העולמית. עיתונאי השבועון ששרדו את האירוע ומכנים עצמם הניצולים" הקדישו לחבריהם הנרצחים גיליון מיוחד לציון שנה לאירוע. שער הגיליון עורר מיד מחלוקת ותגובות זעם: קריקטורה של אלוהים מכוסה כתמי דם וחמוש בקלצ'ניקוב — תחת הכותרת (בתרגום חופשי) "שנה אחרי, הרוצח עדיין חופשי".

אי־אף־פי

ואכן, הפחד מרחף באוויר. אי שם בפריז, במשרדים החדשים של המערכת שזכו לשם "פורט נוקס" ואשר כתובתם נשמרת בסוד, הוכנו 32 עמודי גיליון יום השנה (כפול מה–16 הרגילים), והודפסו כבר מתחילת השבוע ביותר ממיליון עותקים להפצה בצרפת, ועוד עשרות אלפי עותקים למשלוח לחו"ל. גם מקום בית הדפוס נשמר בסוד, וכאשר ערוצי טלוויזיה הורשו לצלם במקום, טושטשו פרצופי הפועלים העוסקים במלאכה כדי למנוע זיהוי אפשרי של המקום.

הגיליון הזה, אשר ייחטף ללא ספק על ידי הציבור, מכיל איורים וקריקטורות מעיזבונם של כמה מאנשי המערכת אשר נרצחו, שארב, קאבו, וולינסקי, הונורה, וגם טורים פרי עטם של כותבים־אורחים ובהם שרת התרבות של צרפת פלור פלרין, שחקניות הקולנוע שרלוט גינסבורג, ז'ולייט בינוש ואיזבל אדג'ני, הסופרת הבנגלדשית טסלימה נסרין, המוזיקאי איברהים מאלוף ואחרים.

בבתי קולנוע בפריז עלה כעת הסרט "הומור עד מוות" (L'humour à mort ) של הבמאי דניאל לקונט, המספר על אנשי הסאטירה שלא חוששים לפרסם דברים שעלולים לסכן אותם. לקונט הוא האיש לעשות זאת. ב–2008, הוא כבר ביים והפיק סרט תיעודי על אנשי "שארלי הבדו", "קשה להיות נאהב על ידי טיפשים", שעסק במשפט נגדם לאחר פרסום קריקטורות הנביא מוחמד.

לקונט, שנהנה מאמונם ומקרבתם של אנשי השבועון, מציג בסרטו קטעי ארכיון לצד עדויות של הניצולים, ובהם מונולוג מצמרר של המאיירת "קוקו", אם חד הורית, אשר תחת איומי קנה הקלצ'ניקוב שהוצמד לראשה אולצה להקליד את הקוד ולפתוח את הדלת לאחים־רוצחים קואשי. "ראיתי לנגד עיני את הבת שלי ורציתי לחיות", היא אומרת.

כמו כן, לא פחות מ–15 סרטים תיעודיים ותוכניות תחקיר מיוחדות אחרות נעשו לקראת השבוע הנוכחי בשביל ערוצי הטלוויזיה בצרפת. בין הבולטים שבהם, סרטו של הבמאי אנטואן ויתקין, "פיגוע בלב השלטון". מצלמתו עקבה בזמן האירועים, אחרי ראשי המדינה שניהלו את המשבר — הנשיא פרנסואה הולנד, ראש הממשלה מנואל ואלס, שר הפנים ברנר קזנב —  בשילוב ראיונות שלאחר מעשה. אחד הרגעים הדרמטיים בסרט מציג את הרגע בחדר המצב של משרד הפנים שבו הוחלט על הפריצה ל"היפר כשר", כדי לשחרר משם את בני הערובה באירוע הטרור שהתרחש יומיים אחרי הפיגוע במערכת "שארלי הבדו".

שער הגיליון המיוחד לציון שנה לפיגוע
אי־אף־פי

הבמאי סטפן בנטורה בסרטו "הפנים של הטרור", מספר את סיפור חייהם של האחים קואשי, רוצחי "שארלי הבדו", ושל אמדי קוליבאלי הרוצח מ"היפר כשר" — מילדותם ועד למרחץ הדמים שגרמו. "איש אינו נולד טרוריסט, הוא נהפך לכזה. גם לרוצחים יש סיפור", אומר הבמאי, ומנסה להבין איך צומח הרע המוחלט בלי לתרצו.

סרט אחר, פיוטי ורגיש, של הבמאי אנדרה דויד, "בצד של החיים", מביא באמצעות סיפוריהם של 11 מבין הניצולים, ובני משפחות של הקורבנות, את סיפור ההתמודדות עם הימים והחודשים שאחרי. ההורים של העורך הראשי שארב, מספרים בגאווה על בנם שהיה מוכן ללכת עד הסוף עבור רעיונותיו ואמונותיו. מאריס, אלמנתו של הקריקטוריסט ז'ורז' (דויד) וולינסקי, שותקת בין רהיטי חדר עבודתו, שאותם נתנה למוזיאון, כדי "שכך יוכל להמשיך לחיות".

וולינסקי בת ה–72, עיתונאית, סופרת ומחזאית, גם אחראית לאחד מהספרים הבולטים שיצאו לאור בימים אלה, לקראת יום השנה לרצח — "יקירתי, אני הולך ל'שארלי'" (הוצאת Seuil), המלים האחרונות שהיא שמעה מבעלה. מאריס נישאה לוולינסקי ב–1968, שנתיים לאחר שאיבד את רעייתו הראשונה בתאונת דרכים. היא גידלה את שתי בנותיו הקטנות, לצד בת משותפת שהביאו לעולם. בשעה שנורו היריות הרצחניות במערכת השבועון היא היתה בחדר הכושר שבו היא מתעמלת והטלפון הנייד שלה היה כבוי. "כשפתחתי אותו מחדש הוא התפוצץ מהודעות... הרגשתי באותו רגע כאילו גופי אינו שייך אלי עוד". היא מספרת בספר על העבר שלהם כבני זוג, על החיים ועל היצירה ועל ההווה, "47 שנות חיים משותפים התנפצו. אני נעה בין נדודי שינה לבין סיוטים, בין הלם לבין הכחשה, וסביב שאלה אחת אובססיבית — כיצד סצינת מלחמה כזאת היתה יכולה להתרחש במערכת של עיתון סאטירי בפריז?"

"זה היה 'שארלי'" (הוצאת Grasset), ספר נוסף שראה אור בימים אלה, נכתב בידי פיליפ ואל, עורכו הראשי של השבועון בין השנים 1992–2009. הספר כתוב בהומור, רצוף אנקדוטות וסיפורי צבע "לזכרם של המתים, ולכבוד החיים", מסביר ואל. העיתונאי והסופר הוותיק דני רובר, איש "ליברסיון" לשעבר, אחראי לספר נוסף אודות "שארלי הבדו" – "המוהיקנים" (הוצאת Julliard). זהו סיפור ההיסטוריה של השבועון, מאז שנות ה–60 של המאה שעברה, אז הוקם ועוצב על ידי רוח המרד של מאי 1968 ואנשי חבורת העיתון הסאטירי שקדם לו והוליד אותו "חרא־קירי", הגס והנועז.

רויטרס

גם ג'וני האלידיי, הרוקר הנצחי של צרפת, בן ה–72, זוכר בדרכו את הפיגוע ב"שארלי הבדו". בעצרת זיכרון שתתקיים בסוף השבוע בפריז, הוא יבצע שיר שהקליט "יום ראשון הזה של ינואר", לזכרם של קורבנות הטבח. מלותיו עוסקות בתחושות של האלידיי, בזמן ההפגנה הגדולה בכיכר הרפובליקה בפריז, בימים שלאחר הטבח. "באנו ללא פחד וללא שנאה/ ביום ראשון הזה של ינואר/ להטמיע בזיכרון/ את גיבורי הדיו והנייר שלנו/ נותרנו עומדים עד הערב/ ביום ראשון הזה של ינואר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות