בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

לואי סי-קיי, החבר הכי טוב שלי

למרות שאני מעדיפה להתייחד עם הפילוסוף של המאה הנוכחית לבד בבית, סי-קיי הוכיח שהוא יודע לייצר סחבקיות גם עם קהל של 10,000 איש - ששאג מצחוק מבדיחותיו ונפרד ממנו בקריאות רמות

77תגובות
לואי סי-קיי במופע בניו יורק, ב-2015
אי־פי

בשבוע שעבר פרסם ידידי ועמיתי המלומד מיכאל הנדלזלץ מאמר בעיתון זה, המסביר מדוע לא ילך למופע של לואי סי-קיי בירושלים. הנדלזלץ ואני חולקים אהבה לוהטת לסי-קיי, והזדהיתי לחלוטין עם דבריו במאמר ההוא: מדוע לחלוק את לואי עם 10,000 איש כשאפשר להתענג על האינטימיות אתו בפרטיות ביתך, ולדמיין שרק אתה מבין אותו באמת, חודר לכל עומקי המשמעויות בסדרות או בסטנד-אפים שלו? אבל כשהחובה קוראת לסקר את המופע, קשה לסרב.

בכרטיס המפורט ומלא האזהרות וההסברים ששלחה הפקת המופע לרוכשי הכרטיסים, צוין כי המופע יתחיל בשבע בדיוק. אבל בשעה שבע, הפיס ארנה עדיין לא היה מלא אפילו כדי שליש, ועל כן קשה היה שלא להתמקד באזהרות שהוקרנו מכל עבר: לא לצלם, לא להקליט, אל תהיה זבל (ובאנגלית: Don’t be a Douche). היה ברור שסי-קיי ניסח את הדרישה הספציפית הזאת, וכך, מיד עם תחילת המופע, היתה תחושה של סחבקיות שלואי סי.קיי מצליח ליצור כל כך בקלות, תחושה מטעה ואפילו מעוררת אי-נחת בסיטואציה הנוכחית, כי בעוד שבפרטיות הבית והצפייה הישירה אפשר להתמכר לאשליה הזאת בקלות, בחברת כ-10,000 החברים הכי טובים האחרים שלו, היא קצת מתערערת.

זיהיתי אותו מרחוק. אמנם לא ראיתי את פניו, אבל ידעתי שזה הוא לפי התנוחה בה עמד ופטפט עם חובש של מד"א, ואחר כך, כשעלה לבמה, נוכחתי שלא טעיתי. כמו שכולנו חיכינו שהאולם יתמלא (אנחנו בכל זאת בישראל), גם סי-קיי עמד לו ליד הקהל באורקסטרה, וחיכה. במידה מסוימת זה מזל שהייתי רחוקה ממנו, באחת המרפסות, כי התחושה שהוא החבר הכי טוב שלי עוד הייתי גורמת לי לזנק עליו ולהזמין אותו לבירה, מעשה שוודאי היה מביך אותי לשארית חיי.

אחת הפנינים שלו שחדרה לשימוש הנפוץ ביותר בלקסיקון הפרטי שלי, היא תיאור נוסע בטיסת-פנים אמריקאית כלשהי, שהתבשר בתחילת המסע שלראשונה יש ווי-פיי גם תוך כדי טיסה, ואחרי שישנם שיבושים בקליטת האינטרנט האלחוטי מתלונן בזעם, בקול של ילד מפונק: "this is fucking bullshit" ("איזה דפוק זה", בתרגום חופשי). סי-קיי משתלח בבן דורנו, שבמהלך מסע בלתי ייאמן בשמיים ושנייה אחרי שזכה לעוד נס – האפשרות לגלוש גם ברקיע – רואה את כל השפע שבתוכו הוא חי כמובן מאליו כל כך, עד שהוא רואה בכל עיכוב או שיבוש – מפח נפש וטרגדיה שאי אפשר להסכין איתם. "this is fucking bullshit", אני אומרת בסרקזם עצמי אם אני תופסת את עצמי מתעצבנת שהסטרימינג של סרט חדש כלשהו לא הולך חלק; "this is fucking bullshit", אני אומרת גם אם אני תופסת את עצמי מתעצבנת שמייל האישור לא נחת בתיבה שלי שנייה אחרי שהסדרתי רכישה כלשהי; "this is fucking bullshit", אמרתי לעצמי כשחשתי שאני מתחילה להתעצבן מהעיכוב במופע.

אבל המופע התחיל באיחור סביר לחלוטין, ולפני סי-קיי עלו שלושה סטנדאפיסטים שתוארו על ידי הכרוז כחבריו הטובים: ג'ו מגי, רייצ'ל פיינסטיין וג'ו ליסט. הם היו לא רעים והרימו לסי-קיי במידה הראויה. אבל כשסי-קיי סופסוף עלה על הבמה, הקהל יצא מגדרו: מחיאות כפיים, קריאות ושריקות קיבלו את פניו של אחד הפילוסופים החשובים שיצאו מתרבות הפופ, התלהבות שעליה הגיב בחיבה, בשלב מוקדם של המופע: "אתם לא רעים במיטה".

סי-קיי פתח את המופע בכך שסיפר כי יצא לריצה בעיר העתיקה בירושלים, ושכולם נראו לו מטורפים: "כולנו שם בחוץ חושבים שכולכם פה משוגעים לחלוטין", התוודה בפני הקהל, שהגיב באהדה. "כל מקום עם בעיות נראה מטורף מבחוץ, אבל כשאתה מגיע אליו, אתה מגלה שהוא בסך הכל די נורמלי. אנשים אומרים 'לא כזה משוגע פה', אבל כל מי שדיברתי איתו כאן אמר 'מטורף לחיות פה. מ-ט-ו-ר-ף'. אין ספק שזה מרענן". הקהל הגיב בשאגות צחוק. משם המשיך סי-קיי בתוכנית שנדמתה לי קצת יותר ארוכה מהרגיל (בדרך כלל הספיישלים שלו הם באורך שעה), ודיבר על אהבתו לתנומות, על התאבדויות והבחירה בחיים ("אנחנו בעצם בוחרים לא להתאבד"), על דאעש ("אני חושב שהם לא אוהבים קירחים, זה עושה פחות רושם כשמחזיקים בראש ערוף לא מהשיער"), על אחד המוטיבים החוזרים והאהובים ביותר שלו – בנותיו, על בתי ספר ציבוריים ועל מיתולוגיה יוונית – הוא סיפר סיפור ארוך ומלא הסחות דעת על אכילס, והפואנטה שלו היתה שילדים אף פעם לא מעריכים מספיק את מה שההורים שלהם עושים למענם; על זוגיות ("כולם, מאה אחוז מהאנשים, הם בודדים או נמצאים במערכת יחסים מסריחה. ואל תגידו לי שאתם יוצאי הדופן"). הוא המשיך ודיבר על טרנסג'נדרים וכמה שהוא מקנא בהם על כך שזכו למצוא את מה שהם רוצים לתקן בעצמם ("הלוואי שהייתי יכול פשוט לקלוט שאני בעצם ינשוף – כל מה שאני צריך זה לישון ביום ולאכול עכברים ואז הכל יהיה בסדר"), ועל תשוקתו המודחקת למתיו מקונוהי ולצ'אנינג טאטום ("אפשר לומר שאני גיי של מוצרי פרימיום").

אי אפשר עדיין לדעת (עד שתעלה גרסה מצולמת של הספיישל החדש לאתר שלו) אם הקטע הארוך שהקדיש לקראת הסוף לעובדת התגיירותו של אביו המקסיקני ויהדותו של סבו ההונגרי המהגר היה בבחינת ממתק מיוחד למען הישראלים, שפינקו אותו מצדם ברעמי צחוק בלתי פוסקים ועטפו אותו בהערצה. כשסיים (במלים: "לפחות הערב לא רציתם להתאבד, נכון?"), הקהל נעמד על רגליו בשאגות ובקריאות.

יצאנו החוצה. אני הקפתי את כל הפיס ארנה בתקווה להיתקל בסי-קיי מעשן באחת היציאות האחוריות, אבל זו היתה תקוות שווא. סי-קיי ימשיך להסתובב בעולם ולהשלות את מעריציו בכישרון עילאי שהוא בחור רגיל מהשכונה ולא מיליונר בעל תהילה עולמית, ואני אחכה לכך שהספיישל המצולם יעלה לאתר, אשווה רשמים מההופעה החיה ואמשיך להאמין שאנחנו החברים הכי טובים. למרות שזה Fucking Bullshit.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו