אחרי "כנפיים שבורות": ניר ברגמן סיים את צילומי סרטו השני

כשפנה הבמאי ניר ברגמן לדויד גרוסמן בהצעה להפוך את "ספר הדקדוק הפנימי" לסרט, הגיב הסופר בחיוך סקפטי. נראה שהספקנות היתה במקום: רק השבוע, שמונה שנים אחרי, סיים במאי "כנפיים שבורות" את צילומי סרטו השני

נירית אנדרמן | תצלומים: דניאל צ'צ'יק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירית אנדרמן | תצלומים: דניאל צ'צ'יק

"איזה מזל שהצלם שלכם הגיע דווקא היום, ביום היחידי שאני ככה חגיגית ומאופרת, עם החלה הזאת על הראש", מחייכת אורלי זילברשץ ומצביעה על התסרוקת המעטרת את ראשה. היא רוצה לנצל את ההפסקה הקצרה, בחצר הירושלמית המוקפת בתי שיכון ישנים, כדי לעשן סיגריה בנחת, אבל אנשי ההפקה מאיצים בה למהר לחדר ההלבשה כדי להיפטר מהאיפור הכבד ומהשמלה בסגנון שנות ה-60 שהיא לובשת, לקראת צילומי הסצינה הבאה. "אין זמן, אורלי, בואי", הם מזרזים.

כמה דקות קודם לכן, ליד המוניטור, הבמאי ניר ברגמן מסביר שזוג משקפיים שנשברו חייבו את ההפקה לשנות את סדר הסצינות שתוכננו להצטלם באותו יום, ועקב כך נוצר עיכוב בלוח הזמנים. לרגעים הוא נראה מוטרד, לחוץ, אבל מיד חוזר להתרכז במסך שמולו. שוב ושוב הוא עובר לחדר הסמוך, שבו מצטלמת הסצינה, ומדריך בדקדקנות את השחקנים והצלם.

בחדר הקטן, השחקנית רבקה גור שוכבת על מיטת יחיד, מכוסה. אורלי זילברשץ מתרוצצת סביבה, ספק מהדקת את השמיכה לגופה של גור, ספק כובלת אותה למיטה. "כל דבר שאני עושה את צריכה להרוס. כל חגיגה את מקלקלת", היא מסננת. "כל פעם את צריכה לחרב כל מה שאני עושה. שב כאן", היא פונה בקשיחות אל הילד רואי אלסברג שצופה על המתרחש. "תשמור עליה. אני הולכת להביא את הכדורים". אלסברג מתיישב לאט על המיטה. "מאמצ'ו, רצית להציל אותי?" הוא פונה לגור ברכות. אבל אז זילברשץ חוזרת אל החדר בסערה. "תעזוב כבר את המשיגענע הזאת, עזוב אותה. תחזור לשם". היא שולחת אותו לשוב אל האורחים שבאו להשתתף בחגיגת בר המצווה שלו. לאחר רגע של דממה, כשהוא פותח את הדלת ועומד לצאת, היא מביטה לעברו: "אתה יודע, אהרון, אני באמת מתחילה לחשוב שאתה עושה לנו את זה בכוונה".

זילברשץ עוצרת לרגע את החזרה, ופונה אל ברגמן: "ניר, היה איזה משפט טוב שאמרת אז, מה זה היה?" ברגמן עוצר, מהרהר, ואז עונה: "לא נורא מאמצ'ו, כולם ראו היום עם מה אני צריכה לחיות". השניים מחליטים להוסיף את המשפט הזה לטקסט של זילברשץ בסוף הסצינה.

לך על זה

הילד אהרון קליינפלד הוא גיבור ספרו של דויד גרוסמן, "ספר הדקדוק הפנימי", שעליו מתבסס סרטו החדש של ברגמן, אחד הסרטים המסקרנים ביותר שנמצאים כעת בתהליך עבודה בארץ. הסרט, שצילומיו הסתיימו אתמול, עוקב אחר שלוש שנים בחייו של קליינפלד, ילד בן 10, בן לניצולי שואה, שהתפתחותו הפיסית נעצרת. במשך שלוש שנים הוא לא גדל. בירושלים של שנות ה-60 אהרון חווה התבגרות פנימית, שלא מוצאת ביטוי במראהו החיצוני, ומשקיף מן הצד על עולם המבוגרים שסביבו.

אורלי זילברשץ, רבקה גור וניר ברגמן על הסט. "לצרוח צרחות כאלה של שואה ולחשוף את הדברים הכי אישיים"

ב-2002 זכה ברגמן לשבחים רבים על סרט הבכורה שלו "כנפיים שבורות". הסרט זכה בפרס הראשון בפסטיבל ירושלים, גרף תשעה פרסי אופיר (כולל פרס הסרט הטוב ביותר), זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין וקטף את הפרס הגדול בפסטיבל טוקיו. יחד עם "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי, הוא סימן את תחילת גל ההצלחה של סרטים ישראליים בזירה הבינלאומית.

אולם בשבע השנים שחלפו מאז, נעדר ברגמן מהשדה הקולנועי המקומי. לצד כתיבת התסריט ל"ספר הדקדוק הפנימי", הוא התרכז בעיקר בכתיבה ובימוי של סדרות טלוויזיה ("מעורב ירושלמי", "בטיפול", "להוציא את הכלב", "מגדלים באוויר"). את הזמן הרב שחלף מאז יצירת "כנפיים שבורות" ועד שחזר לשבת על כיסא הבמאי בסרט הנוכחי - שאותו מפיק אסף אמיר, בתקציב של שישה מיליון שקל ובתמיכת קרן רבינוביץ, הוט והמיזם לקולנוע בירושלים - תולה ברגמן בשני גורמים: הזמן הרב שנדרש לו כדי לעבד את ספרו של גרוסמן לקולנוע, והקושי שהיה לו לקום ולעשות את סרטו השני.

"אני חושב שהייתי צריך זמן כדי להתבשל", הוא אומר בהפסקת הצהריים באחד מימי הצילום בשבוע שעבר. "רק היום, לקראת סוף הצילומים של הסרט, אני מבין עד כמה עבודה על סרט שונה מיצירה טלוויזיונית. זו יצירה שהעשייה שלה דורשת אחריות טוטאלית, לעומת עשייה טלוויזיונית, שבה אתה עושה יותר פשרות והנחות, כי יש דרישות של הזכיין ויש זמן מסך מוגבל. אלה פשרות מובנות. עכשיו, כשאני חוזר מהסט אחרי חמישה ימי צילום ויושב וצופה במה שצילמנו, אני מבין עד כמה האחריות פה גדולה יותר. חומר הגלם שהוא פילם ולא וידיאו, המסך הגדול שעליו החומרים יוקרנו, ושכל גרגר וכל מצמוץ ייראה עליו בסופו של דבר בענק. כנראה שהייתי צריך הפעם את זמן ההתבשלות הארוך הזה. אני מקווה שבעתיד זה ייקח פחות זמן".

זילברשץ עם יהודה אלמגור

ברגמן, בן 40, מספר שכאשר קרא את ספרו של גרוסמן, מצא עצמו מזדהה עם הגיבור. "הספר הזה היה סוג של תנ"ך בשבילי מאז גיל 19", הוא אומר. "אני חושב שאני מאוד מחובר לילד הזה, שלא גדל. גם אני הייתי ילד שלא גדל, וגם התחברתי למבט שלו על עולם המבוגרים, לזה שהוא לא רוצה לגדול ולהיות כמוהם. זה בעצם סיפור על ילד שעוצר את הגדילה שלו - מצד אחד הוא רוצה לגדול, אבל מצד שני פוחד להיות כמו הוריו. ילד כזה, שכנראה יהיה אמן, חייב לגדול בדרכו, ולא להיכנע לצו הביולוגי הזה שאומר 'תגדל עכשיו', ולכן מה שקורה זה שהוא נתקע, נעצר ונשאר מאחור".

הרעיון לקחת את "התנ"ך שלו" ולעבד אותו לקולנוע קינן בברגמן זמן רב. "כבר כש'כנפיים שבורות' הוקרן בפסטיבל ירושלים, ידעתי שזה סרט שאני רוצה לעשות. פגשתי את דויד גרוסמן ברחוב במקרה באחד מימי הפסטיבל, הזמנתי אותו להקרנה של הסרט, אבל הוא בדיוק היה בדרכו לסרט אחר. כמה ימים לאחר מכן פגשתי אותו שוב, והצעתי לו להפוך את 'ספר הדקדוק הפנימי' לסרט. הוא חייך חיוך סקפטי, ואמר לי 'לך על זה'. בסופו של דבר זה לקח לי שמונה שנים, כך שהחיוך הסקפטי שלו לא היה סתם", מחייך ברגמן.

הכלב הזה

זילברשץ, שמגלמת בסרט את הינדה, אמו השתלטנית של הילד אהרון, הופיעה גם ב"כנפיים שבורות", בתפקיד שזיכה אותה בפרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר. את התפקיד של הינדה ברגמן כבר כתב מראש בשבילה. "לא קל לי התפקיד הזה", היא מודה. "אני יושבת פה בחדר הקטן עם הילד, בצילומים של הסצינות האלה, וזה מעלה בי זכרונות שהם לא תמיד נעימים. אמא שלי היתה ניצולת שואה, כך שעניין השואה לא זר לי. התפקיד הזה מחזיר אותי למקומות חשוכים וקשים. את יודעת", היא עוצרת לרגע, מהורהרת, "אף פעם לא דיברתי על זה. מעניין".

זילברשץ עם רואי אלסברג (תצלומים: דניאל צ'צ'יק)

למרות האכזריות והקשיחות של הינדה, והקושי להיכנס לנעליה, זילברשץ מסרבת לראות בה מפלצת. "אני לא יכולה לחשוב ככה, כי יכולת ההזדהות שלי עם הדמות זה כלי העבודה שלי", היא אומרת. "אני חייבת למצוא צידוקים שיסבירו למה היא מתנהגת בצורה כזאת, כי יש בסיפור הזה סצינות שהן ממש אביוז, וזה מפחיד. אני מרגישה שהאשה הזאת היא מין סוג של אאוטינג של תכונות שאנשים בדרך כלל מנסים להסתיר. כמו יורים ובוכים: היא עושה דברים ואחר כך מצטערת עליהם. ובכל זאת, אני מחפשת את מה שטוב אצלה, כי לעשות מפלצת זה לא מעניין".

והמאמץ הזה כנראה משתלם, כי זילברשץ מרגישה שהתפקיד הזה מאפשר לה גם להתרענן כשחקנית, לעשות דבר חדש ומאתגר. "אני בנקודה עם עצמי שאם הייתי ממשיכה עכשיו לשחק את הנוגעת ללב המייבבת - טובת הלב קשת היום שכל הזמן מייבבת - זה כבר היה מייגע אותי", היא אומרת. "ידעתי שאני חייבת בסרט הזה להיכנס למחוזות שלא הייתי בהם, בשביל עצמי, בשביל לא לשעמם את עצמי. לכל שחקן מבוגר, יש את השטיקים והחיינדלאך שבנו אותו. ואם הצלחת בזה, נורא קשה שלא להיתקע במקום הזה, הבטוח, שהצליח לך עד עכשיו.

"להמציא את עצמך מחדש אמנם נשמע לי תמיד לא ריאלי, אבל המצב האופטימלי בעיני הוא בכל זאת לנסות ולהיות במקומות שהם כן קצת חדשים בשבילי. למשל, תמיד אני מאוד אמוציונלית, אז נגיד קצת לאפק את עצמי. או אפילו לעמוד מול בני אדם בסט ולהיחשף, לצרוח צרחות כאלה של שואה ולחשוף את הדברים הכי אישיים. היו בסרט הזה סצינות שבצילומים שלהן הגעתי למצב של דז'ה וו של זכרון חושים, דז'ה וו של מקומות שהייתי בהם פעם. וניר מאוד עוזר לי למצוא דברים חדשים כאלה. הכלב הזה", היא צוחקת, "יודע להוציא ממני דברים שאף אחד אחר לא יודע".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ