שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אביב גדג' חוזר: אני לא רוצה לייצג את החלשים

ארבע שנים אחרי הפירוק של "אלג'יר", אביב גדג' מוציא אלבום סולו ראשון. למרות התדמית שלו הוא אומר: אני לא דיכאוני, נולדתי מאושר. העבודה כפועל במה בקאמרי, הוא מוסיף, החזירה לו את הצניעות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נויה כוכבי | תצלום: ינאי יחיאל

אחרי הפירוק של "אלג'יר" נסע אביב גדג' לתקופה ארוכה לסיני. סולן הלהקה רצה ללכת שם לאיבוד, להיעלם. כשנגמר לו הכסף, חזר לתל אביב והתחיל לעבוד כפועל במה בתיאטרון הקאמרי.

העבודה הפיסית הקשה, ארוכת השעות, אוששה אותו, הוא מספר: "אתה מרים משקלים מטורפים ועושה דברים הזויים. עבדתי ב'כנר על הגג' והורדתי את השלג שם. כשנתן דטנר ושרית וינו אלעד נרדמים על הבמה בסוף סצינה, הייתי צריך להיכנס מהר-מהר בלי שאף אחד יראה אותי ולגלגל את המיטה החוצה. זה פתח לי את הדמיון. התחלתי לחשוב על לכתוב מחזה, על לכתוב עולם בתוך עולם. שם נבט הרעיון לכתוב תקליט שהוא יותר מרשימה של שירי פופ".

• אביב גדג' בשיר סולו ראשון

התקליט הזה, "תפילה ליחיד", יוצא היום (בחברת התו השמיני). זהו אלבום הסולו הראשון של גדג', בן 29. את "אלג'יר" הקים יחד עם גבריאל בלחסן במושב תלמי אליהו בנגב, כשהיו בני 16. אף שהוריהם לא הרשו להם להיפגש מחשש שישפיעו לרעה זה על זה, הם למדו יחד לנגן והקימו להקה. "נאמנות ותשוקה", האלבום הראשון של "אלג'יר", יצא שנה לאחר מכן ב"הד ארצי". הביקורות היו טובות אבל המכירות דלות.

גדג' ובלחסן עברו לתל אביב ושניהם חוו הידרדרות נפשית, ניסו להתאבד ואושפזו, זה לצד זה, בבית החולים אברבנאל. ב-2004 הוציאו את "מנועים קדימה", שהדיו נשמעים עד היום. בעיני רבים זהו אלבום הרוק הישראלי הטוב ביותר שנוצר בעשור האחרון. בהופעת ההשקה של האלבום התמוטט בלחסן על הבמה. לפני כן הוא הוציא שני אלבומי סולו.

ב-2005 היתה "אלג'יר" בשיא הצלחתה. המטען האישי והתרבותי של חבריה, שמערב את צלילי בית הכנסת עם דיסטורשן ועוצמת רגשות מחניקה כמעט, התגבש למוסיקה שסחפה קהל מסור, אקסטטי. בדיוק אז הם פירקו את הלהקה.

להקה של כל החבר'ה

גדג' מתראיין עתה לראשונה מאז הפירוק. הדירה שלו קרובה לחוף הים בתל אביב אבל הוא מודה שאינו מרבה לפקוד אותו. הקומה שלישית ואין מעלית. בסלון ספה מכוסה בד ושתי כורסאות ישנות. פסנתר, גיטרה, רפרודוקציות קטנות, קצת דהויות, של ציורי החדר והכיסא של ואן גוך. משטח משחקים צבעוני של תינוק, בנו הפעוט של גדג', תלוי על הקיר. הוא מגיש ערק "עלית" מהפריזר. אוושת המאוורר נשמעת לאורך כל ההקלטה של הראיון. "מוזר לי שלא ביקשת לראיין אותי במושב", הוא אומר. "עזבתי את תלמי אליהו בגיל 17 ועשר שנים אחרי זה עיתונאים היו מתעקשים ללכת למושב לראות איפה צמחתי. והייתי כבר תל-אביבי. אבל אני מבין את המשיכה הזאת לאקזוטי". הוא מזדהה בהחלט עם מה שהוא מכנה "נקמת הפריפריות": המקום המרכזי שתפס הרוק שצמח בדרום, אחרי האכזבה שהנחיל הרוק התל-אביבי.

"אלג'יר", 2004. ראיתי עתיד של ועדי עובדים, אומר גדג' (תצלום ארכיון: אייל טואג)

באלבום החדש, הוא אומר, "החלטתי לכתוב על העולם שמסביבי ועל הסביבה שלי, ופחות על עצמי. פחות לנבור, כי זה התחיל לשעמם אותי. זו הגרסה שלי לשירי ארץ ישראל, רק שזו ארץ ישראל החדשה והרעה". "עיר בלי זיכרון", השיר שפותח את האלבום, ממחיש זאת. גדג' כותב בו על חיים בלי היסטוריה, בלי ללמוד מהעבר ולהביט אל העתיד; ובלשונו: "האופוריה הזאת, שאין לנו עבר ואנחנו יכולים להיות מי שאנחנו רוצים, וגם לעיר הזאת אין עבר ויש תחושה שכל מה שנעשה בה יישכח ממילא. אפשר לעשות הכל".

בתקליט ובהופעות מנגנים אתו אביב ברק בתופים (שניגן אתו ב"אלג'יר" ולפני כן היה מחברי "נקמת הטרקטור"), רון בונקר בגיטרה (שניגן בכמה משירי "מנועים קדימה"), יהוא ירון בבס ובוריס מרצינובסקי באקורדיון. "להקת החלומות", מכנה אותם גדג'. "מרגע שהכרתי אותם לקח לי שבוע לגמור לכתוב את התקליט, כי הם נותנים לי כל כך הרבה השראה. ב'אלג'יר' הייתי ממש דיקטטור. זאת לא היתה להקה במובן שיוצרים ביחד וישנים ביחד. אני באתי עם החזון שלי. ודווקא פה היתה עבודה דמוקרטית יותר. על העיבודים וההפקה אנחנו חתומים יחד. פשוט נתתי להם את המפתחות. הסרתי מעצמי אחריות. הרבה פעמים אני לא יודע איך קוראים למה שאני עושה במוסיקה, אז בוריס מביא את הצד המדעי הזה. יהוא הוא אלתרמן המודרני; איש של שפה ומלים. כיף לעבוד עם בן-אדם שכל הזמן שואל אותך על המלים ולאו דווקא אם לנגן את זה בשמיניות או רבעים. רון ואני מביאים את הצד הנותן בראש".

בחזרה בשבוע שעבר התאמתו התיאורים האלה. מעבר למוסיקה שנשמעה מצוין, הרגישות הקשובה שלהם זה לזה אכן נראתה יוצאת דופן. גדג' לא משווה את הדינמיקה הזאת ישירות ל"אלג'יר". "התקליט נקרא 'תפילה ליחיד', אז ברור שהתעסקתי בהבדל בין להקה ליחיד", הוא אומר, "אבל לא התעסקתי יותר מדי ב'אלג'יר' ובגיבנת הזאת. כי זאת היתה גיבנת. רציתי להתחיל מחדש. רציתי להמשיך הלאה והיו לי השיטות שלי לעשות את זה. לא היה שבר או קטיעה אחרי 'אלג'יר'. כתיבת השירים נמשכה. פשוט החלפתי את האנשים.

"היה משהו ב'אלג'יר' שמהר מאוד סטה מהכוונה המקורית, איבד דרך. אני לא מאשים אף אחד, אבל הדברים הלכו במסלול שיכולתי להסתכל קדימה אל העתיד והוא היה מלא בוועדי עובדים וחברות סלולריות וזה לא מתאים לי. אני לא רוצה להיות פקיד רוק. העתיד נראה מצליח אבל לא מזמין. יש דברים שמצליחים וגם מצליחים לשמור על הזהות שלהם. עם 'אלג'יר' זה לא קרה. זה שיטח את המהות ונטל מהלהקה את האופי שלה. היא נהפכה ללהקה של כל החבר'ה".

מה בזה הפריע לך?

"'אלג'יר' היתה להקה של קונצפט אחד. זאת היתה להקה של עולם פנימי ורוחני מסוים. לא רציתי להישאר עבד של הרעיון הזה ולא ראיתי את הלהקה מתגלגלת לכיוון אחר. היה לי דחוף לעשות משהו אחר. לגמרי. ללכת הכי הפוך שאפשר. למרות שבסוף, אני לא יודע עד כמה התקליט הזה שונה מכל מה שעשיתי בעבר".

השינוי שניסה לחולל - להתמקד בעולם שמסביב ולאו דווקא בו עצמו - נבט בתקופת עבודתו בקאמרי. השהות מאחורי הקלעים היטיבה אתו, הוא אומר, השיבה לו את הצניעות וגרמה לו להבין עד כמה לא מובנת מאליה העובדה שכשהוא מספר סיפור, אנשים מקשיבים לו. "כיף להיות מאחורי הקלעים", הוא אומר. "'אלג'יר' היתה ברדיו ואנשים הכירו את הלהקה אבל לא הכירו אותי. מדי פעם הייתי נראה מוכר למישהו, ואז הייתי עונה לו שכן, אני הסולן של 'בית הבובות' ואנחנו עושים המון כסף".

אביב גדג'. "התפטרתי מהתפקיד של סולן להקת רוק שמייצגת את החלשים והנדכאים"

בשנים האלה כתב לא רק את שירי "תפילה ליחיד", אלא גם עוד רבים, חלקם יופנו לתקליט הבא, אחרים מיועדים למחזה שהוא מתכוון לכתוב. "רציתי מאוד להיות במאי קולנוע או סופר", הוא אומר, "אבל בשביל קולנוע צריך המון כסף ובשביל להיות סופר צריך סבלנות. אז מוסיקה בעצם נורא מתאימה לי. ושכל תקליט יהיה כמו מחזה, לא כמו רשימת מכולת של השירים שכתבת בשנה האחרונה".

חצי עובד סוציאלי

ואמנם, השירים בתקליט ארוכים, מפותלים, לא קלים. "זה לא תקליט לשטיפת רצפות", הוא מסכים. "אם כבר קיבלתי שעה של תשומת לב מהמאזין, אני מעדיף להגיד דברים כבדי משקל. יש מספיק אנשים שיודעים להנעים הרבה יותר טוב ממני".

אבל לא בגלל זה אתה לא עושה את זה.

"אולי כן. החיים שלי הם לא דיכאון מתמשך או משהו כזה. אני לא בן-אדם שנוטה לדיכאון ולרצינות יתר".

זה קצת סותר את ההיסטוריה שלך.

"בדיעבד, ההיסטוריה שלי היתה בדיוק בגלל זה. יותר מדי דברים חסמו את חדוות היצירה הטבעית שלי, גם מבפנים אבל בעיקר מהסביבה. כל השירים שכתבתי אז נועדו מבחינתי להיות ניצחון עולם הרוח על עולם החומר. מבחינתי זה היה שיר הלל לחיים וליצירה. בסופו של דבר מה שנהיה מזה היו ילדים בני 14 שמתקשרים אלי באמצע הלילה לספר לי שהם חתכו את הוורידים. קרו המון דברים מהסוג הזה. לא ייאמן באיזה מצב נפשי העולם נמצא", הוא צוחק במבוכה.

מה עושים במצב כזה?

"אני ממילא חצי עובד סוציאלי. אחותי עובדת סוציאלית ואח שלי גם סוג של עובד סוציאלי. לאנשים אין יותר מדי מחסומים או אי-נעימות. הם מרגישים שהם מזדהים אתך ורוצים לחלוק בזה".

איך הרגשת כשהכניסו אותך לתפקיד הזה?

"עשיתי אותו הכי טוב שאפשר, והתפטרתי. התפטרתי מהתפקיד של סולן להקת רוק שמייצגת את החלשים והנדכאים ואלה שאין להם קול וכל זה".

הרגשת אחריות למצב שלהם?

"אני לא יודע. זאת שאלה טובה. הרגשתי שהשירים של 'אלג'יר' יכולים לעשות נזק במידה מסוימת אם הם לא יובנו נכון. אבל היום אני כבר לא חושב ככה. אין לי באמת אחריות. ההשפעה שלי על הדברים האלה כל כך קטנה. אני חושב שהפתרון היחיד הוא לא לחשוב על זה יותר מדי, על אחריות ועל מה יגידו. במשך שנים התרגלתי לכתוב מבלי שאף אחד שומע. הגעתי לתל אביב וכתבתי שנים על גבי שנים ולא קרה עם זה כלום. אז ממילא זה נהפך לתהליך אישי ופרטי שאני עושה כדי להפיג את השעמום. בסופו של דבר שום דבר לא הפריע לי ואני אסיר תודה שלפחות בדקה ה-90 גילו את 'אלג'יר'. אבל זה מיצה את עצמו שנייה לפני שזה הצליח. גם מבחינתי וגם, למרבה הפלא, מבחינת גבריאל שהיה השותף העיקרי שלי. היה ברור לנו שאנחנו רוצים ללכת למקומות אחרים".

בזמנו נראיתם בלתי- נפרדים.

"זה מצחיק, כי כל מי שמכיר את גבריאל ואותי אומר, מה עשו מכם, אתם כל כך שונים, אתם הפכים. וזה רק הולך ומחריף, אנחנו רק מתפצלים ומתרחקים. לא מבחינה חברית, אבל מבחינת פילוסופיה. זה נכון, באמת התאמנו מאוד זה לזה. אבל התאמנו כל כך טוב שבערך באותו שלב הגענו למסקנה שיותר טוב לו לבד ולי לבד. כמה שהיינו חברים טובים, ובאמת למדנו לנגן יחד, אף פעם לא כתבנו שיר ביחד".

במרחק נשימה

"אין דבר כזה להוציא תקליט בלב שלם", הוא אומר בתשובה לשאלה איך ידע מתי התקליט מוכן. "זה לא נורא; גורמים לך להבין שזה שהתקליט שלך לא מושלם רק אומר שצריך להוציא אותו כדי שתהיה לך ההזדמנות לעשות את התקליט הבא מושלם".

אין בזה משהו מייאש?

"לא ממש. היו לי תקופות של אושר מושלם בחיים והן לא היו יותר מדי מעניינות. קונפליקטים זה דבר אדיר. אלה בדרך כלל הרגעים שבהם מתגלה הטבע האמיתי של הדברים. שלווה, קבלה, פיוס, אלה לא דברים מעניינים במיוחד".

אז אתה לא חותר אליהם?

"יחסית לאקלים הרוחני מסביב, שכולם רואים את האור ויש שיטפון רוחני בלתי נתפש, הדחף הראשוני שלי הוא ללכת לאכול חזיר בשבת רק כדי לתת לזה קונטרה. אושר הוא דבר חשוב, אבל בשבילי זה לא כל כך משנה. לא כל כך חשוב לי להגיע לשלום עם עצמי או לשלווה או למצב של אושר. אני נולדתי מאושר; לפי כל העדויות הייתי ילד מאושר. ואני מאושר להסתפק במועט. אני מכיר אנשים שהחיים שלהם כל כך קשים שאני מאחל להם את המקום הזה".

כשהשיחה על האושר נהפכת לדיון בטוב ורע, הוא ממסמס את ההגדרות המנוגדות ואומר שאצלו האור והחושך תמיד היו שלובים. או כפי שהוא מגדיר זאת: "ראיתי את אלוהים ואכלתי מהידיים של השטן". בתקליט החדש כתב מנקודת מבט של גיבור שפגמיו חשופים, "של מי שהמאזין מתכווץ כשהוא שומע אותו". והוא מוסיף: "שיר תמיד נמצא במרחק נשימה. הוא תמיד שם. אני מרגיש שהיום אם אני אתיישב אני אכתוב. אני רק צריך את ההזדמנות להיכנס למצב היפנוטי ולהוציא את זה ולא לדוש בזה יותר מדי". הוא מספר שאת אחד משירי התקליט, "נחש בעשב", כתב תוך כדי העבודה בתיאטרון. "לא כתבתי הרבה זמן וזה לחץ ולחץ, ותפסתי לעצמי כמה דקות בשירותים ובפינת עישון שם וזה היה כמו שיטפון. זה היה מדהים, כי לא תמיד זה קורה ככה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ