כל חטאי התיאטרון הישראלי, מא' עד ת' - מיוחד ליום כיפור

האולמות הקטנים מדי, הרפרטואר המתחנף לטעם הקהל, והדיקציה, הדיקציה

ציפי שוחט, גלריה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציפי שוחט, גלריה

א

אולמות לעשרות נבנו ברחבי הארץ בבנייה כמעט סיטונית, ללא השראה, דומים זה לזה, רובם ככולם מוגבלים לסוג מסוים של תיאטרון. לרוב חלל הבמה קטן, אין עומק ופיט (בור) לתזמורת. בהתאם, גם ההצגות המועלות שם דומות זו לזו. חסרים אולמות "גמישים", רב-תכליתיים, המאפשרים העלאת הצגות עם "ראש אחר" ויחס שונה של במה-קהל.

אולם תיאטרון ירושלים חסר האינטימיות עם שורותיו הארוכות, האין-סופיות, נראה כמו מגרש כדורגל. לאולם של החאן, שכנו, יש חלל מאוד תיאטרלי, אבל גם הוא בעייתי מאוד בשל מיעוט המקומות וריבוי העמודים. היכל התרבות בראשון לציון, שהאקוסטיקה שלו מצוינת, מתאים יותר לקונצרטים מאשר להצגות תיאטרון. צפייה בהצגה בהיכל התרבות החדש בבאר שבע מחייבת להצטייד בכדורים נגד בחילה, כדי להתגבר על תחושת הסחרחורת שגורמים עמודי האולם האלכסוניים שעוצבו כך במכוון; גם הניסיון לכסותם בווילונות לא הועיל במיוחד. בתל אביב המצב לא הרבה יותר טוב. את אולם בית החייל, שבו מועלות כעת הצגות הבימה, אפשר להגדיר כסוג של מלכודת לקהל, לשחקנים ולכל מי שמתקרב אליו; אהל שם סגור; לאולם מוזיאון תל אביב יש אקוסטיקה מצוינת לקונצרטים, אבל הוא אינו מתאים לתיאטרון. כדי להגיע לתיאטרון בית לסין רצוי לעצום את העיניים והאף ורק אז לחצות את הפסאג' המלוכלך עם ריח השתן. לאולם יש אקוסטיקה טובה מאוד, אבל הוא מיושן וזקוק לשיפוץ ואין פיט לתזמורת. גם לקאמרי החדש, על כל חמשת אולמותיו, אין פיט לתזמורת - קצת מוזר על רקע ההפקות המוסיקליות הרבות שהוא מעלה. מפגש הכרחי עם הפואייה המרכזי של התיאטרון מזכיר תחנת רכבת הומת אדם עם רמקול ברקע, רק שכאן הוא מכריז לאיזה אולם להיכנס. המזנון בפואייה, שאי אפשר שלא להיתקל בו, נראה כמו קנטינה צבאית. כשמגיעים סוף סוף לאולם היפה, נחשפת אט אט הבעיה האמיתית: המעברים בין השורות, שנועדו ליצור אינטימיות, צרים מדי והישיבה הלא נוחה פוגעת לעתים קרובות בהנאה. האולם של גשר ספוג אווירת תיאטרון, אבל מוגבל להפקות גדולות. אולמות הבימה, שעוברים כעת שיפוץ, הם עדיין בחזקת תעלומה.

ב

ביטול ההפסקות הוא הטרנד של השנים האחרונות בתיאטרון המעלה יותר ויותר הצגות של שעה-שעה וחצי. זה כולל הרבה קומדיות מצבים, דרמות ומלודרמות שהבעיות המוצגות בהן נפתרות בתוך זמן קצר, כמו בטלוויזיה. יש לזה צד חיובי כשההצגה גרועה, כי הסבל קצר. לרוב זה בעייתי, כי מכוונים לסיפוקים מהירים ללא טיפול אמיתי בנושא מעורר מחשבה.

תיאטרון גשר. האולם מוגבל להפקות גדולות

ג

גירעונות בהיקף של עשרות מיליוני שקלים נהפכו לחלק אינטגרלי בתיאטרונים. אצל כמה מהם הבעיה נובעת מתקצוב ממשלתי חסר, אצל אחדים היא תוצאה של ניהול כושל. למרות המספרים המבהילים, נראה כי התיאטרונים חיים עמם בשלום - כי בסופו של דבר יודעים שם כי משלם המסים ישלם אותם. לתיאטרון בית לסין גירעון נצבר של 6.5 מיליון שקלים וגירעון שוטף של 1.9 מיליון שקלים; לתיאטרון חיפה גירעון נצבר של 17 מיליון שקלים, ועודף תפעולי מסוים בשל היקף פעילות מצומצם בשנה זו; לתיאטרון באר שבע גירעון נצבר של 4.5 מיליון שקלים ושוטף בסך 1.2 מיליון שקלים; לחאן גירעון נצבר של 4.6 מיליון שקלים וגירעון שוטף בסך 419 אלף שקלים; לקאמרי גירעון נצבר בהיקף של 6.6 מיליון שקלים ועודף תפעולי של 16 אלף שקלים (על פי נתוני פילת ל-2008). המקרה של הבימה הוא דוגמה לניהול כושל, שמדרדר את התיאטרון ואיש אינו מקבל אחריות: ניהול כושל הביא את התיאטרון ב-1995 לתוכנית הבראה תחת עינו הפקוחה של בית המשפט. גירעונו נאמד אז ב-27.5 מיליון שקלים. אחרי שנמחקו 10 מיליון שקלים (בהתאם לתוכנית ההבראה), אחרי תשלומי הריבית לבנקים ואחרי הפיטורים וקיצוצי השכר לעובדים ולשחקנים נותר גירעון שממריא ל-38.9 מיליון שקלים. לסכום זה נוספו כעת 5 מיליון שקלים - כספי הגירעון השוטף ל-2009. למרות זאת, בתיאטרונים נוטים להתייחס לגירעון הנצבר כאילו הוא שייך לעבר ולכן אינו נחשב.

ד

דיקציה היא ליקוי ידוע של השחקנים הישראלים. הדעה הרווחת היא שהשפה השייקספירית מקשה עליהם, אבל לא זאת הבעיה. תחום הדיקציה הוזנח בתיאטרון ובבתי הספר למשחק. לעתים קרובות קשה להבין מה נאמר על הבמה, כי במקום מלים ברורות נשמעות צווחות. בתיאטרון גשר, שבו אפשר לסלוח לשחקנים עם דיקציה לקויה כי רבים מהם נולדו בארץ אחרת, מוקרנות לפחות כתוביות בעברית.

ה

הקצבה ציבורית נמוכה מדי הובילה למצב שבו מרכיב ההכנסות העצמיות של התיאטרונים גבוה במידה מתמיהה. בתיאטרונים נאלצים להעלות עוד ועוד הצגות שפונות למכנה המשותף הרחב ביותר. בקאמרי ההכנסה העצמית היא 64 מיליון שקלים מתוך תקציב של 86 מיליון - 74%. בבית לסין הסתכמה ההכנסה העצמית ב-43.6 מיליון שקלים מתוך תקציב של 53 מיליון שקלים - 82%. בהבימה 40 מיליון שקלים מתוך תקציב של 60 מיליון - 66%. בגשר 14.3 מיליון שקלים מתוך תקציב של 23.2 מיליון - 62% (על פי נתוני פילת ל-2009).

אלה מספרים לא הגיוניים בהשוואה לאנגליה, מעצמת תיאטרון, שבה נדרשים התיאטרונים להכנסה עצמית של 50%, או לגרמניה, שבה ההכנסה העצמית של התיאטרונים נעה בין 10% ל-20%.

טבעי לצפות שההכנסות הגבוהות ישפרו את תקציב ההפקות החסכוני של התיאטרונים. אבל בפועל קורה ההיפך: תקציב ההפקות - שכולל את עלויות ההפקה עד לעליית המסך הראשון ובהן תפאורות, תלבושות, שכר יוצרים ושכר חזרות לשחקנים - נע בין 7% ל-11% בלבד מתקציב התיאטרון. האמנות נדחקת לפינה.

בניין הבימה המחודש בתל אביב (תצלום: אייל טואג)

ו

ועדי העובדים הם הקניינים הגדולים של התיאטרון הישראלי. עסקה טובה עם ועד עובדים מבטיחה לתיאטרון מכירה של מאות ואף אלפי כרטיסים. בשיטת "הכל כלול" זוכים ועדים מסוימים בתיאטרונים מסוימים גם בארוחת קייטרינג לפני ההצגה ובכרטיס שמחירו נמוך ב-50% ו-60% ממחירו בקופה.

מי קובע מה יראו על הבמה? הוועדים, כמובן, שרוצים לבדר את העובדים. אם נקלעתם לאחת ההצגות האלה תגלו שלא בהכרח שוחרי תיאטרון יושבים בקהל. בעסקת החבילה הזאת כלולים גם טלפונים ניידים רוטטים ואס-אם-אסים הנשלחים לכל עבר במשך ההצגה כולה.

ז

זלזול בטעם הקהל מאפיין את אלה שבוחרים למענו את ההצגות, מתוך הנחה שגויה שהוא תמיד יעדיף את השטוח, הקליל, המצחיק, הקצר. הקהל כבר הוכיח שהוא מעדיף הרבה יותר מזה.

ח

חטא קדמון הוא תקציב התרבות הנמוך הקשור לממשלות ישראל לדורותיהן. הן לא ייחסו חשיבות לתיק הזה, שנחשב לאח החורג והקטן של משרד החינוך, ובעת הצורך ניתן כברירת מחדל לשר שלרוב אינו רצה בו.

הפגנה נגד הקיצוץ בתקציב התרבות, ירושלים 2003. מי רוצה להיות שר? (תצלום: ליאור מזרחי)

ט

טענות לקיפוח נשמעות מצד תיאטרוני הפריפריה, אבל בפועל בטענה אין ממש. התמיכה הציבורית בהרצה של כל אחת מהצגותיו של תיאטרון חיפה ב-2009 הגיעה ל-57.3 אלף שקלים, ובשנה שקדמה לה המריאה התמיכה הציבורית להרצה ל-151.7 אלף שקלים. בחאן התמיכה הציבורית להרצה היא 43.8 אלף שקלים בממוצע, בתיאטרון באר שבע - 41.5 אלף שקלים.

לעומתם, התמיכה הציבורית להרצה של הצגה בתיאטרונים התל-אביביים נמוכה בהרבה: בהבימה 16.5 אלף שקלים בממוצע להרצה, בקאמרי 11.5 אלף שקלים ובבית לסין כ-7,000 שקלים בממוצע. אז למה הם מתבכיינים וטוענים לקיפוח? כי הכסף הזה אינו מספיק - לא לתיאטרונים הפריפריאליים ולא לתל-אביביים, כי התקציב המביש של התרבות כולה חסר - אין בו די כדי ליצור אמנות ברמה גבוהה. אז מה בכל זאת הבעיה שם? הבעיה העיקרית נעוצה בניהול. לפחות בשני תיאטרונים, תיאטרון חיפה ותיאטרון באר שבע, היו תקופות רבות של ניהול כושל.

י

יצרים עזים ושאפתנות גדולה על רקע תחרות קשה מעוררים מלחמה כואבת בין התיאטרונים. זו מתרחשת בקומות ההנהלה ובחדרי הישיבות והדיה מגיעים לא פעם לתקשורת. דם אין שם, אבל יש הרבה דם רע. על יחסים קולגיאליים קשה לדבר: יש מנהלים שלעולם יימנעו מלבוא לבכורה של קולגה, ויש שלעולם לא יוזמנו מחשש שמא ישמיצו ויוציאו שם רע להצגה.

המלחמה גוברת כל אימת שמתחיל סבב הכיסאות המוסיקליים, וגוררת אחריה שחקנים ויוצרים. קשה לשכוח את כנס החירום המביש שאירגנו בהבימה שחקנים ויוצרים, בעידוד אינטרסנטים שונים, לפני שש שנים - בימים שבהם חיפשו מנכ"ל לתיאטרון. האווירה המתלהמת כוונה נגד הנאמן הציבורי של התיאטרון אז, עו"ד שלמה שחר, ומנהלת תיאטרון בית לסין, ציפי פינס, שהסתמנה כמועמדת המובילה לניהול הבימה. "היא אינה ראויה לתפקיד כי הבטיחה לי לשחק את 'המלך ליר' ולא מימשה", קראה שחקנית בכירה מעל הבמה.

בסופו של דבר התברר כי פינס כבר הודיעה לפני כן שהיא מסרבת להצעה לנהל את הבימה. מאז לא התקיים אירוע דומה, אבל המלחמות העכורות לא פסקו. כך למשל היה בישיבה האחרונה של פרס התיאטרון, שבה התכנסו מנכ"לים ונציגים מעולם התיאטרון. מיותר להיכנס לפרטים ואפשר להסתפק בדיווח על צעקות, העלבות, האשמות ועוד.

כ

כוכבי טלוויזיה חדרו ללב הממסד התיאטרוני ונראים על במות רוב התיאטרונים: אדיר מילר ואלי יצפאן לוהקו להבימה; אורנה בנאי, חנה לסלאו ואלון פרידמן הגיעו לגשר; מנשה נוי לתיאטרון חיפה. כוכבי הטלוויזיה ממלאים את מחזות הזמר של התיאטרון הרפרטוארי: יהודה לוי ("יוסף וכתונת הפסים"), נינט טייב ("אביב מתעורר"),יעל בר זוהר, אקי אבני, אפרת גוש ומיי פיינגולד ("לילה לא שקט"), ריטה ("שיקגו"), צביקה הדר ("ברנשים וחתיכות"). מה הם מביאים אתם לבמת התיאטרון? הרבה זוהר, אבל גם דיקציה לקויה ומשחק ריאליסטי שמתאים למסך הקטן.

אקי אבני ויעל בר זוהר ב"לילה לא שקט". הקהל מעדיף את הכוכבים שלו (תצלום: אליצור ראובני)

האם ההשקעה בהם הוכיחה את עצמה ומספר הצופים גדל? נראה שלא, בוודאי בכל הקשור למחזות זמר. מעריצות צעירות המורטות את שיער ראשן לא נצפו בהופעות של יהודה לוי; גם צביקה הדר לא הגדיל את מכירת הכרטיסים בקופה. להיפך, המחזמר בהשתתפותו הצליח בקושי להגיע למכסה המתוכננת. מתברר כי קהל התיאטרון מעדיף את הכוכבים שלו והם אינם מגיעים מהטלוויזיה. מחזות הזמר המצליחים ביותר בתיאטרון הישראלי בשנים האחרונות היו "כנר על הגג" ו"המפיקים" בקאמרי, שהועלו בכיכובם של שחקני תיאטרון דווקא: נתן דטנר ושלמה בראבא.

ל

לוטשים עיניים לתל אביב כאילו שם שוכן גן העדן התיאטרוני, כאילו אין שם תחרות איומה בין המוסדות, כאילו לא צפוף שם בכלל. תיאטרונים פריפריאליים מקיימים חזרות בתל אביב, השחקנים שלהם מתגוררים בתל אביב, הקו הרפרטוארי שלהם תל-אביבי והם מנסים ללכת בדרכי התיאטרונים התל-אביביים.

תיאטרון חיפה, למשל, מעלה קו-פרודוקציות רבות עם הקאמרי ("שמו הולך לפניו", "ימי שלישי עם מורי" ובקרוב "כולם היו בני") והבימה ("מוריס שימל"). הוא גם קונה מהם הצגות רבות: "אמדיאוס" ו"משפחה חמה" (הקאמרי), "רומן בעבודה" ו"שונאים סיפור אהבה" (גשר), "הזוג המוזר", "הקומקום והמטאטא" ו"משוגעת" (הבימה). אבל כדי להצליח צריך להפסיק ללטוש עיניים ולרצות להיות כמו אלה מהעיר הגדולה, ולעשות תיאטרון שצומח מתוך המקום, כפי שהשכיל לעשות החאן בתקופות שונות ובעיקר בשנים האחרונות.

מ

מפעלי המנויים הרבים של היכלי התרבות, שנבנו על כל גבעה ותחת כל עץ רענן ברחבי הארץ, הם הקובעים את הטון הרפרטוארי של התיאטרון הישראלי. פוטנציאל הקנייה שלהם ענק - כ-2,000 הצגות בשנה - ועל הנתח הזה נאבקות מחלקות השיווק של כל התיאטרונים הרפרטואריים תוך תחרות קשה, מאבקי כוח וחוקי מסחר של שוק חופשי שבו החזק מתחזק והחלש נחלש. הם רוכשים הצגות עוד בטרם הועלתה ההצגה הראשונה והז'אנר המועדף עליהם הוא דרמה ריאליסטית הנוטה לכיוון טלוויזיוני, ובמלים אחרות הצגות קומוניקטיביות השוות לכל נפש. גם שם חוששים לחשוף את הקהל לצורות אמנותיות מאתגרות יותר מהממוצע. לפעמים זה טוב ויפה, אבל ודאי שלא מספיק. זוהי "תרבות הקניינים" המספקת לתיאטרונים את הפתרון הכלכלי בהתמודדות שלהם עם התקציבים הנמוכים, אבל מקשה על התיאטרון לעסוק במאתגר ובשונה.

ציפי פינס. מלחמות עכורות (תצלום: דודו בכר)

נ

נכסי צאן ברזל של המחזאות העברית אינם מוצגים על במת התיאטרון. מתעלמים מהם או שמציגים אותם בטפטופים. הרשימה ארוכה: שכחו את "פונדק הרוחות", "משפט פיתגורס", "אסתר המלכה" ו"כנרת כנרת" של נתן אלתרמן; מחזותיה של לאה גולדברג "ים בחלון" ו"בעלת הארמון" מעלים אבק; מתעלמים מ"כתר בראש", "אוכלים" והמחזה הבלתי גמור "הנס ולדרמר" של יעקב שבתאי. וזה לא הכל: אהרן מגד כתב 17 מחזות; יגאל מוסינזון כתב 20 מחזות; ועמוס קינן כתב חמישה מחזות, אבל אף לא אחד מהם אינו מועלה; שלא לדבר על מחזותיו של נסים אלוני שכמעט לא מוצגים. למה חשוב להעלות את הקלאסיקה מהעבר? כי כמו שמציגים בצרפת את מולייר וסארטר, כך התיאטרון הישראלי צריך פרספקטיבה תרבותית, רצף היסטורי של מסורת תיאטרונית. המחזאות העברית לא החלה את דרכה עכשיו.

ס

סיכויי הצלחה קלושים מרחיקים מחזאים ומחזות איכותיים מהתיאטרון. כך קרה למשל לאהרן עזרא, שהופיע לפני שנים אחדות כמטאור בשמי התיאטרון הישראלי עם מחזה עטור שבחים, "ארטון". אך ההתלהבות התפוגגה במהירות ועזרא חזר לאלמוניותו. המחזה השני שלו, "פואטמה", על אהבת אב לבתו, הלהיב תחילה את הבימה שהודיע כי יעלה אותו, אבל זה לא קרה והמחזה מעלה אבק על המדפים.

עזרא בחברה טובה: גם מחזות של נסים אלוני לא מועלים בשל סיכוי שיווקי קלוש. למרבה ההפתעה, גם חלק ניכר ממחזותיו של חנוך לוין אינם מועלים על במות התיאטרון ואליהם מצטרפים מחזותיו המיתולוגיים-הטראגיים רחבי ההיקף שהועלו פעם אחת על הבמה, אבל כבר שנים רבות שום תיאטרון לא נגע בהם. הרשימה הארוכה כוללת את "הנשים האבודות מטרויה", "ייסורי איוב", "הזונה הגדולה מבבל", "אורזי המזוודות" ו"הוצאה להורג". מה כן מציגים של לוין? מחזות מהסוג שהקהל אוהב, כמו "יעקובי ולידנטל" ובאחרונה "הרטיטי את לבי".

ע

עיצוב הבמה והתפאורה מותאם מלכתחילה לאולמות הרבים הפזורים ברחבי הארץ. אמת המידה החשובה ביותר הוא יכולתה של התפאורה להידחס לתוך משאית.

קופות הקאמרי. שיווק מסביב לשעון (תצלום: מוטי מילרוד)

פ

פשוט וקל להפעלה - זהו העיקרון המנחה את בניית התפאורה והאביזרים, כדי שההקמה באולם הפריפריאלי, שאינו אולם הבית של ההצגה, תהיה קצרה ככל האפשר.

צ

ציוד חסר וצוות שחקנים מתחלף. התיאטרון הישראלי הוא תיאטרון על גלגלים. בכל ערב מובילים עשרות מיניבוסים שחקנים ואנשי במה להצגות מחוץ לאולם הבית של התיאטרון. במקביל, משאיות מובילות את ציוד הבמה, התפאורות והתלבושות. כ-4,000 כלי רכב נדדו ב-2009 בכבישי הארץ עם 800 הצגות של הקאמרי, שהועלו מחוץ לאולם הבית שלו. מספר דומה של כלי רכב הוביל את שחקני בית לסין ל-850 ההצגות מחוץ לאולם הבית באותה שנה, ומעט פחות כלי רכב היו להבימה עם 570 הצגות מחוץ לאולם הבית.

במצב כזה מגיעים לאולמות המרוחקים שחקנים עייפים עם ציוד חסר ושחוק. כשההצגה רצה זמן רב ומספר ההצגות עולה, מפנים השחקנים את מקומם למחליפים שלרוב נופלים מהם. התוצאה: הבדלים גדולים בין המקור שהוצג באולם הבית למה שנשאר ממנו. הקהל שבא לאולמות האלה רואה בעצם הצגה שונה.

ק

קרבות הרוטציה מלבים מאבק בין שני מחנות: האחד נלחם להזיז את המנהלים הוותיקים מעמדותיהם. השני נלחם להשאירם שם. מחנה אחד מנופף בדגל הרוטציה והקיפאון, מחנה שני מניף את דגל הניסיון וההצלחה. ההתנגשות ביניהם מעיפה ניצוצות. המציאות מוכיחה כי דווקא בתיאטרונים שכשלו אמנותית וכלכלית, תחלופת המנהלים היתה גדולה.

די להיזכר בתיאטרון חיפה, פעם ספינת הדגל של התיאטרון הישראלי, ובשני העשורים האחרונים תיאטרון כושל המאוים בסגירה. הבעיה אינה בתחלופת מנהלים, אלא בכך שלא טיפחו דור חדש של מנהלי תיאטרון. לכן הפקדתו של מוסד תיאטרוני שתקציבו עשרות מיליונים בידי מנהל חסר ניסיון רק בשם עקרון הרוטציה היא הימור מסוכן.

"הזונה הגדולה מבבל", 1982. חנוך לוין, אבל טראגי מדי (תצלום: ישראל הרמתי)

ר

רפרטואר שלא ימומש כבר נהפך לחלק מהרשימה הרפרטוארית שמוציא התיאטרון בתחילת העונה למנוייו ולתקשורת. בפועל אלו הבטחות שווא שנועדו להרשים את המנויים. להלן רשימה חלקית של הצהרות רפרטואריות של העונות האחרונות שלא מומשו:

הקאמרי: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "הצוענים של יפו", "חתונת הדמים", "הג'יגולו מקונגו", "אגדת חורף".

בית לסין: "מלאכת החיים", "האוצר", "הגשרים של מחוז מדיסון", "קומדיה של טעויות" ו"אילוף הסוררת".

תיאטרון חיפה: "תשע בכיכר", "טרטיף" בשיתוף הבימה, "אהבה מאוחרת", "אום כולתום".

הבימה: "אבשלום" ו"נתניה" (שהועלה בסופו של דבר בקאמרי), "ויהי מה", "פואטמה", "מסע ארוך לתוך הלילה" בשיתוף הקאמרי, עיבוד מודרני ל"נשות טרויה".

ש

שיווק הוא חזות הכל. היקף שיווק ההצגות של התיאטרון הרפרטוארי, גם במונחים עולמיים, נחשב ליוצא דופן. הוא מעורר התפעלות או דאגה לנוכח העובדה שמאות כרטיסים נמכרים לקהל הרחב ולמפעלי המנויים עוד לפני שעלתה ההצגה הראשונה.

מחלקות השיווק בתיאטרונים, בעיקר הגדולים, נהפכו למשרד כרטיסים אחד גדול שעובד סביב השעון בשיווק טלפוני ואינטרנטי, דיוור ישיר ועקיף ומחלקות מכירות למנויים וועדי עובדים. זה אולי מסביר מדוע מחלקות השיווק בתיאטרונים הגדולים תופחות על חשבון מחלקות הייצור האמנותי. בתיאטרון מתוקן זה צריך להיות להיפך. בפועל עשרות איש עובדים בכל תיאטרון במחלקות השיווק, לעומת בודדים במחלקות הייצור האמנותי: ב-2008 היו בהבימה כ-85 עובדים במחלקות השיווק לעומת 11 בייצור האמנותי; היחס הזה נשמר גם בתיאטרונים אחרים: בקאמרי 60 עובדים במחלקות השיווק, לעומת 13 בייצור האמנותי; בבית לסין 44 עובדים בשיווק, והייצור האמנותי נעשה מחוץ לתיאטרון.

בגשר ובתיאטרוני הפריפריה המספרים קטנים בהרבה, אבל היחס נשמר: 9-18 עובדים מאיישים את מחלקות השיווק והמכירות, לעומת עובד אחד עד חמישה בייצור האמנותי.

מנהלי התיאטרונים הנחשבים למשווקים הגדולים אינם מסתירים את התלהבותם מהתופעה. מכירות טובות ואולם מלא גורמים לנעם סמל מנכ"ל הקאמרי ל"תחושה עילאית" ולציפי פינס מנכ"ל בית לסין "אושר גדול"; אודליה פרידמן מנכ"לית הבימה רואה בתיאטרון "חברה עסקית לכל דבר" ("הארץ", יולי 2008).

פחות מרוצים המחזאים, המבקשים לעצור את מה שהם מכנים "גל עכור השוטף בשנים האחרונות את התיאטרון בישראל". במכתב ששלחו בחודש שעבר לראש מינהל התרבות צח גרניט, התריעו נגד השיווק האגרסיבי שהפך את התיאטרונים ל"שבויים של מחלקות השיווק העניפות שלהם" ו"פגע אנושות ביוצרים וביצירה התיאטרונית".

ת

תלמים מוכרים. זה מה שהתיאטרון הישראלי מציע ומעדיף, לעתים קרובות מדי. אם מעלים מחזאות אמריקאית חוזרים תמיד אל "מותו של סוכן", "מראה מעל הגשר" ו"כולם היו בני", כאילו שארתור מילר לא כתב עוד מחזות. ואם מעלים את שייקספיר חוזרים ל"לילה ה-12", "חלום ליל קיץ" ו"רומיאו ויוליה", כאילו ששייקספיר לא כתב עוד מחזות.

ההליכה בתלם המוכר שאינו מסכן ואינו מסתכן מאפיינת את התיאטרון כיום. מי אשם? התקציבים החסרים? האמביציה לגדול ולהתרחב כאילו הגודל כן קובע? האווירה המסרסת של החברה הישראלית? אולי כל אלה יחד, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ