ההיסטוריה של הסוריאליזם

מה חשב פרויד על הפירוש שהעניקו האמנים הסוריאליסטים לרעיונותיו, איך השפיעו התסכולים המיניים של אנדרה ברטון על יחסו לנשים וכיצד נראה היטלר כשהופיע בחלומותיו של סלוודור דאלי. ספר חדש של ההיסטוריונית רות ברנדון בוחן את הקונפליקטים והניגודים הפנימיים שאיפיינו את התנועה הסוריאליסטית

אבנר שפירא, גלריה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבנר שפירא, גלריה

"גם פאריס של הסוריאליסטים היא 'עולם בזעיר אנפין'. פירושו של דבר הוא שבגדול, בקוסמוס, אין הדברים שונים. גם שם יש צמתים שמן התנועה שבהם מבזיקים איתותים כמו רוחות רפאים, שבהם אנלוגיות ושילובים בלתי סבירים של אירועים הם עניין של יום-יום. זהו המרחב שעליו מדווחת הליריקה של הסוריאליזם" (ולטר בנימין)

בשנת 1938 זכה סלוודור דאלי להגשים חלום: בתיווכו של הסופר שטפן צווייג נקבעה לו פגישה עם זיגמונד פרויד, שהיה מושא הערצה שלו ושל חבריו, האמנים הסוריאליסטים. הפגישה התקיימה בלונדון, לשם נמלט פרויד לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, ושני המשתתפים הפגינו בה את הכישרון שהוציא את שמעם למרחוק: דאלי, שלא ידע גרמנית ודיבר אנגלית רצוצה, ניצל את רוב הזמן לצורך רישום דיוקנו של המארח, שגולגולתו דמתה בעיניו לזו של חילזון.

לעומתו, פרויד, שכבר סבל אז מסרטן ולקה בחירשות, סיפק כמה תובנות פסיכולוגיות. הוא בחן את אחד מציוריו של האמן הספרדי והעיר כי אם בדרך כלל הוא מחפש בתמונות את הלא-מודע, אזי לנוכח ציור סוריאליסטי הוא נתקף דחף למצוא דווקא את המודע. למראה עיניו הבוערות מהתרגשות של דאלי, איבחן פרויד באוזני המשורר הבריטי אדוארד ג'יימס, שנכח אף הוא בפגישה: "הבחור נראה כמו פנאט. אם כולם נראים כמוהו, אין פלא שבספרד יש מלחמת אזרחים".

אבל גם המארח היה שותף להתלהבות, כפי שמספרת ההיסטוריונית הבריטית רות ברנדון בספרה "חיים סוריאליסטיים: פרקי חיים, 1917-1945" המתפרסם עתה בעברית (תרגום: כרמית גיא, הוצאת עם עובד/ ספרית אפקים). לדבריה, למחרת אותה פגישה כתב פרויד לצווייג: "עד כה נטיתי להתייחס אל הסוריאליסטים - שנדמה כאילו אימצו אותי לקדוש הפטרון שלהם - כאל טיפשים 100% (או ליתר דיוק, כמו באלכוהול, 95%). הספרדי הצעיר הזה, עם עיניו הפנאטיות הגלויות ועם האמנות המושלמת מן הבחינה הטכנית, הציע לי נקודת מבט שונה". הוא הוסיף את המחמאה האולטימטיבית שפסיכואנליטיקאי יכול לחלוק: "יהיה מעניין מאוד לחקור בצורה אנליטית", כלשונו, את צמיחת האמנות הסוריאליסטית.

סלוודור דאלי, "היד (ייסורי מצפון)", 1930

ספרה של ברנדון, שפורסם באנגלית ב-1999, חוקר את ההיסטוריה של הסוריאליזם לא מהזווית האמנותית וגם לא מנקודת מבט פסיכואנליטית, אלא באמצעות סיפורי החיים של הדמויות המרכזיות בתנועה זו. הוא מתמקד בתקופת הפריחה שלה באירופה, בעיקר בצרפת וספרד, בשני העשורים שבין שתי מלחמות העולם, ומצייר תמונה קבוצתית רב-גונית, רוויית אנקדוטות ומרובת סיטואציות שאין מנוס מלתארן כסוריאליסטיות, אף על פי שהן התרחשו על קרקע המציאות. בה בעת, הוא מציג את שלל הקונפליקטים, הפרדוקסים והאבסורדים שהתניעו, הטעינו והתנו את התנועה האוונגרדית בניסיונותיה להשתחרר מכבלי ההיגיון ולהבין את המציאות באמצעות חריגה ממנה אל מחוזות הדמיון הספונטני והבלתי רציונלי.

"הסוריאליזם היה תגובה לעולם שהוליד את מלחמת העולם הראשונה", אומרת ברנדון בראיון שנעשה בהתכתבות אלקטרונית. "בשביל הדור שנידון להילחם בה - לרבות המשורר גיום אפולינר, שטבע את המונח 'סוריאליזם', ואנדרה ברטון, שייסד את התנועה הסוריאליסטית והנהיג אותה - סימלה מלחמה זו כישלון טוטאלי של החברה. הסוריאליזם, כמו הפשיזם והקומוניזם, היה תנועה מהפכנית, אבל בניגוד לתנועות אחרות, הוא שאף להשיג את מטרותיו באמצעות האמנות".

ברנדון מוסיפה כי "הדאדא, שנוסד ב-1917 בציריך על ידי טריסטן צארה, הנס ריכטר וחבריהם, יצר עוד קודם לכן אמנות מחאה נפיצה מבחינה פוליטית. בניגוד לסוריאליזם, שתמיד היה רציני וכבד ראש, הדאדא, שלעג לכל סוג של סמכות, התבסס על צחוק. אבל בלעג לא היה די, ודאדא החל במהרה לחזור על עצמו ואיבד את התנופה. חלק מחריפותו של ברטון כמנהיג נעוצה בהכרתו כי על התנועה הסוריאליסטית להמשיך ולהתפתח, אם ברצונה לשרוד. ובכל זאת, הסוריאליזם היה תולדה של תקופתו, ותחילת מלחמת העולם השנייה סימנה את קץ אותה תקופה; או במלותיו האכזריות של ז'אן-פול סארטר, איש הזמנים החדשים: 'הם היו מבשרי האסון בעידן הפרות השמנות; עתה, בעידן הפרות הרזות, כבר אין להם מה לומר'".

פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעיקר נפילת צרפת לידי הנאצים הביאו לכך ששעוניהם של חברי התנועה הסוריאליסטית, שפאריס היתה מוקד פעילותם, החלו לנזול במהירות: רובם עברו לארצות הברית והתנועה לא הצליחה לשחזר את הרוח החדשנית והרדיקלית של שחר ימיה. ואולם, השפעתה המשיכה לבעבע, ואם בראשית דרכה היתה האמנות הסוריאליסטית מוכרת רק למעטים ומרוחקת מטעמו של הקהל הרחב, אזי ברבות השנים נהפכו הדימויים, המראות והטכניקות שלה לחלק בלתי נפרד מהתרבות המודרנית, בעיקר בתחומי הציור, הפיסול, הצילום, העיצוב, הקולנוע והספרות.

דמעות הזכוכית של מאן ריי, מטר הגברים החובשים מגבעות של רנה מגריט והספה האדומה שיצר דאלי בהשראת שפתיה של השחקנית מיי וסט - אלה רק כמה דוגמאות מפורסמות להטמעתו של החזון הסוריאליסטי, הבלתי הגיוני לכאורה, בהיגיון התרבותי של עולמנו.

גם סוריאליסט יכול להיות מרקסיסט

"התזה הסוריאליסטית מעלה את השפה הפיוטית לדרגת היותה השפה היחידה שאיננה כפופה לשפת הממסד החובקת-כל, מעין 'שפת-על' של שלילה טוטאלית המתעלה אפילו על הפעולה המהפכנית עצמה. במלים אחרות: האמנות יכולה להוציא לפועל את תפקידה המהפכני רק אם היא עצמה איננה נהפכת לחלק של איזשהו ממסד, כולל הממסד המהפכני" (הרברט מרקוזה)

בניגוד לפילוסופים הבולטים של תקופת הנאורות, שתרו אחר עקרונות הרציונליות, הסוריאליזם היה משב רוח רומנטי, שקרא לאמנים, להוגים ולסופרים להיעזר בקסם, במקריות, באי-רציונליות, בסמלים ובחלומות. במניפסט הראשון של הסוריאליזם, שפירסם ב-1924, העלה ברטון על נס את הלא-מודע וקרא להחזיר את האדם אל שחר ילדותו הקסומה והחלומית, שממנה התנתק בבגרותו בנופלו בשבי התבונה והציוויליזציה. "אם שמר בלבו (האדם) על מידה כלשהי של צלילות דעת", כתב ברטון, "הרי לא יוכל אלא לשוב ולפנות אל עבר ילדותו, שעל אף מאלפיה,

שהרסוה בקפדנותם, לא איבדה בעיניו מאומה משלל קסמיה".

בהשפעת פסיכולוגיית המעמקים של פרויד ביקש ברטון להיעזר בחלומות לצורך הבנת המציאות, שכן גם כאשר האדם מתבגר, "הנפש על כישוריה אינה משתנה מהותית: הפחד, המשיכה אל החריג, הסיכויים, אהבת הגודש, אלה הם כוחות מניעים שלא יכזיבונו לעולם". הוא הציע לפתח לוגיקה סוריאליסטית, שתושתת על חיבורים אסוציאטיביים, שרירותיים וסותרים, ובמקום לקבל את המציאות הקיימת כהווייתה, תתבסס על שלילתה. כך יתאפשר, כדבריו, "לכתוב סיפורי אגדה למבוגרים".

משמאל: אנדרה ברטון, דייגו ריוורה ולאון (לב) טרוצקי. ברטון ביקר את השניים במקסיקו ב-1938

מספרה של ברנדון מתחוור כי ברטון הציג מידה לא מבוטלת של ילדותיות גם בשעות הערות שלו. במעמדו כתיאורטיקאי המוביל של הסוריאליסטים, הוא היה הפקעת שממנה השתלשלו חוטי המחשבה והיצירה, וכאשר לא שבע נחת מחברים מסוימים בקבוצה, נהג להטיל את מרותו בצורה נוקשה וחסרת פשרות.

"ההיסטוריה של הסוריאליזם היא, כמעט באופן מילולי, ההיסטוריה של ברטון ושל ההתקשרויות הנלהבות שלו", אומרת ברנדון. "כשהוא הוקסם מאדם חדש, הוא ידע למזג את הסוריאליזם במה שאותו אדם עשה - תיאטרון משלהב-רוחות במקרה של טריסטן צארה, מגזינים וכתבי עת במקרה של פרנסיס פיקביה, כתיבה אוטומטית במקרה של רובר דנו, ציור במקרה של דאלי ועוד. בהמשך, כשברטון השתעמם, הוא זנח את מי שעד לאותו רגע היה מועדף בעיניו והמשיך הלאה - למישהו ולמשהו מסוג אחר.

"הקשרים הקבועים היחידים של ברטון היו עם אנשים מתים: המשורר ארתור רמבו, שהצהרתו 'צריך לשנות את החיים' נעשתה לתכלית של ברטון בהיותו נער מתבגר; המשורר לוטראמון, שהמטאפורות המקריות שלו נראו לברטון כביטוי ללא-מודע; ויותר מכולם - ז'אק ואשה, חייל עמית צעיר וגנדרן ציני, שהתאבד בהיותו בן 19 במנת יתר של אופיום והרג יחד עמו גם חבר תמים. ברטון הצעיר הוקסם מוואשה והפך אותו למודל הסוריאליסטי האידיאלי. הפעולה הסוריאליסטית האולטימטיבית - לירות באופן שרירותי באקדח טעון אל הקהל - היתה כנראה משהו שוואשה ניסה לבצע, אבל ברטון עצר בעדו. בזכותו של ואשה, רכיבים כמו שערורייתיות מכוונת, ציניות והתאבדות, שהיו זרים לאישיותו של ברטון עצמו, נעשו לפטיש בעיני הסוריאליסטים.

"ברטון היה אדם מפחיד, קשוח, חסר הומור ובלתי סלחן", ממשיכה ברנדון. "ועם זאת, ההנאה שהוא הסב לאלו שבחר בהם היתה כה גדולה עד שכאשר בא היום שבו סר חנם בעיניו, הם חשו שהקיץ הקץ על חייהם. זו דוגמה מובהקת לכוח של הכריזמה, שנובע להבנתי מהכפייתיות של האדם הכריזמטי עצמו. אני חושדת שיש לכך קשר ללהט של ברטון כלפי ז'אק ואשה: הסוריאליזם היה דרך לשמור על ואשה בחיים גם אחרי מותו".

אחד הצמתים המרכזיים בדרכה של התנועה הסוריאליסטית היה הצטרפותם של מרבית החברים למפלגה הקומוניסטית הצרפתית - מהלך שעורר התכתשויות רבות, הן בין הסוריאליסטים ובין עצמם והן בינם לבין עסקני המפלגה. המניפסט הסוריאליסטי השני, שפירסם ברטון ב-1930, כבר עמד בסימן הניסיון להוכיח שגם סוריאליסט יכול להיות מרקסיסט. אבל פקידי המפלגה לא השתכנעו מהאקרובטיקה המילולית של ברטון וקראו לו לחקירות, שבהן נדרש להוכיח את מחויבותו לא רק לשחרורה של הרוח האנושית, אלא גם למאבק הפוליטי לשחרור הפרולטריון. לאחר מכן העיבה על היחסים העובדה שהסוריאליסטים לא תמכו בלא סייג בסטלין, אלא צידדו בטרוצקי (ברטון אף נפגש עמו ב-1938 במקום גלותו במקסיקו).

לדבריה של ברנדון, "הסוריאליזם, שהדגיש את האנטי-סמכותיות, היה באופן מהותי תנועה אנטי-פשיסטית, ומשום כך, בשנות ה-30 המקוטבות, היה על הסוריאליסטים להיעשות קומוניסטים. אבל מובן שהמפלגה הקומוניסטית אכפה גבולות נוקשים, ואם לא די בכך, ברטון עצמו היה רודן. כיצד הוא היה יכול לקבל את המשמעת של המפלגה ואיך היתה יכולה המפלגה לקבל אותו? אלה היו יחסים בלתי אפשריים".

מצד אחר, כמעין תמונת ראי של יחסיהם עם פעילי המפלגה הקומוניסטית, גם קשריהם של הסוריאליסטים עם פטרוני האמנות הבורגנים, שתמכו ביצירותיהם ובאירועים שהם קיימו, לא היו נטולי מתיחויות. הסוריאליסטים נאלצו להיעזר בבורגנים, למרות הבוז שרחשו לסגנון החיים ולאידיאולוגיה שלהם, בעוד שהאחרונים נדרשו לבלוע כמה צפרדעים כדי שיוכלו לאפשר לאמנים לקרקר ולקפץ בלא חשש.

בעייתי הרבה יותר היה יחסם של ברטון וחבריו לנשים, שאמנם נתפשו כמקור השראה אבל לא מילאו תפקיד מרכזי בפעילות היצירתית עצמה. "אף על פי שהסוריאליזם, בהיותו תנועה אנטי-בורגנית, קרא בבירור לאהבה חופשית, קשריהם של הסוריאליסטים עם נשים היו קונוונציונליים למדי", מטעימה ברנדון. "ואם כי היו כמה ציירות סוריאליסטיות, כמו לאונור פיני, לאונורה קרינגטון ודורותיאה טאנינג, בעיני ברטון נשים היו מושאי אהבה ולא השתתפו במעגל היצירתי הפנימי שסבב אותו. ישנו תצלום שבו נראים כל הסוריאליסטים הצעירים (הגברים) כשהם מאזינים לרובר דנו מכתיב חלום שחלם, ובמרכז התמונה נראית אשה יחידה - סימון ברטון, רעייתו של אנדרה, שתפקידה לרשום את ההכתבה. לאיש לא היה עניין בחלומות שלה.

"אני סבורה כי ייתכן שהיחס הזה כלפי נשים אינו בלתי קשור לתסכולים המיניים של ברטון. הוא היה מסוגל להתמודד עם נשים אידיאליות אבל לא עם נשים אמיתיות, ושני קשרי הנישואים שלו הסתיימו בדמעות. יתרה מזאת: נראה כי למרות ההומופוביה המוצהרת שלו, האהבה הגדולה של חייו היתה ז'אק ואשה, שגם לו היו יחסים בעייתיים למדי עם נשים. מובן שלסוריאליסטים אחרים היו יחסים שונים לגמרי עם נשים, אבל היה זה תמיד ברטון שנתן את הטון לקבוצה כולה".

עיני עגל

"העיוותים מעידים על מה שעולל האיסור לנחשק. בעזרתם מציל הסוריאליזם את הנושן, אלבום מלא אידיוסינקרזיות, שבהן עולה בעשן הזכות לאושר הנמנעת מבריותיו של עולם טכנולוגי. ואם הסוריאליזם עצמו נראה כיום כמו אבד עליו כלח, הרי הסיבה לכך היא שהבריות מונעים עצמם מתודעת אותה מניעה שהסוריאליזם מקבע אותה כתשליל" (תיאודור אדורנו)

נשים לא רוו נחת גם מ"כלב אנדלוסי", המפורסם שבסרטים הסוריאליסטיים, שנוצר בהשראת הדימויים שהופיעו בחלומות של שני יוצריו, דאלי ולואיס בונואל, והוקרן לראשונה בפאריס ב-1929. בהקרנות המוקדמות הפילו תריסר נשים את עובריהן בעקבות הצפייה בסצינת הפתיחה, שבה נראה גבר משחיז תער ולאחר מכן חותך בו את גלגל העין של אשה. למעשה, העיניים הנחתכות - שזכו לתהילת עולם בתולדות הקולנוע - היו עיניו המגולחות והמאופרות של עגל מת, אבל רוב הצופים לא תלו בסרט עיני עגל, על אף העלילה הקטועה והמוזרה שלו. הסצינות החלומיות והיצריות התקבלו בהתלהבות בחוגי האמנות בפאריס, וכפי שניסח זאת הסופר הבריטי סיריל קונולי: "ה'איד' אמר את דברו".

היצרים של דאלי ובונואל באו לידי ביטוי לא רק על בד הקולנוע, אלא גם ביחסים האישיים ביניהם. ברנדון עוקבת בספרה אחר העליות והמורדות בקשריהם של שני שחקני הרכש הספרדים של הסוריאליזם, שנסכו בתנועה לא מעט תשוקה, להט וחיות. השניים התעמתו ביניהם בשאלה מי הגה את סצינת הפתיחה ל"כלב אנדלוסי". שנה אחר כך נפער קרע ביניהם לאחר שבונואל לא ציין את שמו של דאלי בין התסריטאים של סרטו השערורייתי הבא, "תור הזהב", אף שהוא היה שותף לכתיבתו.

דאלי לא שכח ולא סלח, וכעבור עשר שנים סירב לבקשת חברו משכבר הימים לקבל ממנו הלוואה, בשל העוני שזה נקלע אליו לאחר מעברו לארצות הברית. בונואל, שעבר בהמשך למקסיקו והיה לאחד מגדולי במאי הקולנוע, דחה בשנים שלאחר מכן בעקביות את ניסיונות ההתפייסות של דאלי. רק בסוף 1982, כמה חודשים לפני מותו, טרח להשיב לאחד ממברקיו של דאלי, שבו הציע כי השניים יחזרו לשתף פעולה ויצלמו יחד סרט. בונואל כתב לו כי הרעיון מצוין, אבל "אני פרשתי מהקולנוע לפני חמש שנים ואיני יוצא עוד מהבית. חבל".

ברנדון סבורה כי הרקע הספרדי של השניים הוא שהפך אותם לדמויות יוצאות דופן בקרב הסוריאליסטים, וכי לא במקרה הם זכו לתהילה ולהצלחה ברחבי העולם יותר מאשר חבריהם הצרפתים. לדבריה, "ביליתי זמן רב בספרד כשפרנקו עוד היה בשלטון, ותמיד נדהמתי מההרגשה הימי-ביניימית שחשתי שם. לרקע הימי-ביניימי הזה היתה חשיבות גדולה בהתגבשות יצירתם של דאלי ושל בונואל (שהיה, לטעמי, הגאון האמיתי היחיד מבין הסוריאליסטים). כל הסוריאליסטים נהנו לזעזע ולהרעיד את אמות הספים, אבל בשביל הספרדים שביניהם זה היה סוג של דת, או ליתר דיוק - אנטי-דת".

נדמה כי סבך הניגודים והסתירות, שהאמנים הסוריאליסטים היו לפותים בו, מקבל ביטוי תמציתי במיוחד ב"משפט החברים" שהם ערכו לדאלי בפברואר 1934, לאחר שזה גילה גיבור חדש: אדולף היטלר. הפערים שאין לגשר עליהם בין החלום למציאות, בין הפוליטיקה לאמנות ובין האמנות לחיים - כולם מתגלמים באותו אירוע, שבו יצא קצפם של ברטון וחבריו על מה שמתחולל בלא-מודע של דאלי. הפיהרר הנאצי עורר באחרון ריגושים עזים לאחר שהופיע בחלומותיו בדמות אשה בעלת עור צחור כשלג. בדמיונו הוא אף ראה את היטלר כ"מינקת בעלת ארבעה אשכים וארבע עורלות".

דאלי בא לבית הדין הסוריאליסטי לבוש מעיל ענקי מצמר גמלים וחמוש במדחום. הוא אמר לחבריו כי ישאיר את המדחום מתחת ללשונו לכל אורך הפגישה ובכל שלב יבדוק את חומו. בתגובה להאשמותיו של ברטון כי הוא מאדיר את הנאציזם, קרא דאלי להתייחס להיטלר כאל תופעה סוריאליסטית. הוא שיתף את הנוכחים בפנטסיות שלו שבהן השד העסיסי של היטלר, שסיכת ביטחון נעוצה בו, מסמל זיכרונות ילדות, ואמר כי בעיני רוחו מנהיג גרמניה "הופך למין מפיק של דברי תועבה, מין ססיל ב' דה מיל של טבח" (אמירה שבמבט מאוחר יכולה להתפרש כנבואה קודרת שהתגשמה).

ברנדון מספרת בספר שמיד לאחר מכן בדק דאלי את המדחום ומשגילה כי טמפרטורת גופו עלתה, פשט את המעיל, שמתחתיו היו סוודרים רבים. ברטון איים על דאלי כי אם לא יתנער מהפנטסיות ההיטלראיות שלו, יגורש מהתנועה. דאלי פשט מעליו סוודר אחרי סוודר ו"לבסוף, עירום בפלג גופו העליון, יחף, כרע ברך לפני ברטון. הוא הצהיר באוזניו על הסוריאליזם בלא תנאי שלו - 'ברטון יקירי, אם אחלום עליך הלילה, אם אחלום שאני מזיין אותך בתנוחה ארוטית כלשהי, לא אהסס לצייר מחר בבוקר את התמונה בכל צבע שייקלע לידי' - וניסה לנשק את יד אדונו. ברטון מיהר להרחיק את ידו. 'איני ממליץ על כך, ידידי', זה היה כל מה שהצליח לומר".

בין הודיני להלנה רובינשטיין

בספריה האחרים עסקה רות ברנדון במכונות תפירה, מכוניות, קוסמים וקוסמטיקה

כתיבתה של רות ברנדון נפרשת על פני סוגות וסוגיות מגוונות. ברנדון החלה את דרכה כעיתונאית בבי-בי-סי ובעיתונים בריטיים ומאז סוף שנות ה-70 חיברה 19 ספרים. יש ביניהם כמה ספרי פרוזה ובילוש, אבל רובם אינם יצירות בדיוניות אלא ביוגרפיות וספרי היסטוריה, בעיקר מנקודת מבט חברתית. כך, לדוגמה, היא כתבה ספר על תולדות מכונת התפירה, ספר על ההיסטוריה החברתית של מכוניות וספר על חייהן של אומנות בתקופה הוויקטוריאנית בבריטניה. אותה תקופה נבחנת גם בספר אחר שלה המוקדש לאוכל ומשרטט את דיוקנו של השף הנודע אלקסיס סויר.

ברנדון. אוהבת סינתזות | תצלום: שרה טורטון

לשאלה כיצד היא בוחרת את התופעות או האנשים שעליהם היא כותבת, משיבה ברנדון: "אני מתעניינת בנושאים ספציפיים, כמו הונאה ובמיוחד הונאה עצמית, דהיינו הניגוד בין המניעים האמיתיים של האנשים ובין מה שהם מצהירים עליו, הן בפני עצמם והן בפני העולם. זה היה הבסיס לספר שכתבתי על ספיריטואליזם. נושא אחר שאני מוצאת בו עניין הוא כריזמה: מדוע אדם זה ולא אחר מצליח להקסים אנשים? בכך עסקתי לא רק ביחס לברטון בספר על הסוריאליסטים, אלא גם בביוגרפיות של הקוסם הודיני ושל השחקנית שרה ברנאר.

"אבל יותר מכל אני אוהבת ליצור סינתזות תוך בחינת תבניות מסוימות, בין שהן אישיות, היסטוריות או פוליטיות. משום כך אני נהנית במיוחד לכתוב ביוגרפיה קבוצתית. ספרי האחרון, 'יופי מכוער', שיראה אור ב-2011, הוא דוגמה לכך: זו ביוגרפיה כפולה של הלנה רובינשטיין, יהודייה חביבה מפולין שהיתה למלכת עולם הקוסמטיקה, ושל אז'ן שילר, מייסד חברת לוריאל, שהיה משתף פעולה בולט עם הנאצים. אני מנסה לקחת משהו שנראה בנאלי, כמו חברות קוסמטיקה, ולמצוא זיקות ודפוסי התנהגות באופן שבו הנושא נהפך לפוליטי מאוד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ