אורי קליין, גלריה
אורי קליין, גלריה

לכל אחת מהחברות הגדולות שייסדו והנהיגו את תעשיית הקולנוע האמריקאית היה - ויש עדיין - סמל משלה: לקולומביה זו האשה עם הלפיד, לפראמאונט ההר, לפוקס המאה ה-20 אלה הזרקורים שמאירים את שם החברה המופיע על המסך באותיות בולטות וגדולות, לחברת האחים וורנר אלה ראשי התיבות של שמה וליוניברסל זהו כדור הארץ עצמו. כל אחד מהסמלים האלה, כאשר הוא נגלה על המסך, עדיין מעורר רטט מסוים, במיוחד אצל מי שגדלו בתקופה שהקולנוע ההוליוודי הקלאסי שלט; אך הוא לא משתווה לריגוש שעורר מראהו של האריה השואג, שכינויו היה ליאו האריה ושהופעתו על המסך בישרה שאנו עומדים לצפות בסרט בהפקת חברת אם-ג'י-אם.

מ-1924, השנה שבה נוסדה, ועד לסוף שנות ה-50 נחשבה אם-ג'י-אם לחברה המובילה בהוליווד, ל"רולס רויס של האולפנים ההוליוודיים", לאולפן שכל שחקן שאף לעבוד בו, גם אם העבודה היתה כרוכה בחתימה על חוזה לשבע שנים בתנאי עבדות כמעט.

וחברת אם-ג'י-אם היתה מודעת למעמדה הנעלה. מעל לדמותו של האריה השואג הופיעה הכתובת הלטינית "Ars Gratia Artis", שפירושה "אמנות לשם אמנות", ובמודעות שלה הוכרז שלחברה יש יותר כוכבים מאשר יש ברקיע.

ואולם, בעוד שהחברות הגדולות הוותיקות עדיין משגשגות, דווקא אם-ג'י-אם נקלעה לסדרה של צרות כלכליות מאז שנות ה-60. יותר מכל חברה הוליוודית אחרת היא לא הצליחה להתמודד עם המשברים והתמורות שפקדו את הקולנוע ההוליוודי הקלאסי אחרי מלחמת העולם השנייה, וכעת היא עומדת בפני פשיטת רגל.

זה כמה עשורים חדלה אם-ג'י-אם מלהיות כוח משפיע בנוף הקולנועי האמריקאי, ושאגתו של האריה איבדה מכוחה להרעיד אותנו. אך אין בהתפתחות העגומה הזאת כדי לעמעם את הזוהר שאם-ג'י-אם ייצגה פעם. כאשר אנחנו אומרים "הוליווד הקלאסית" אנחנו מתכוונים גם לסרטים כגון "קזבלנקה", שהפיקה האחים וורנר, "גילדה" שהפיקה קולומביה או "הכל אודות חווה" שהפיקה פוקס המאה ה-20; אך בראש וראשונה אנחנו מתכוונים למכלול הסרטים שהפיקה אם-ג'י-אם.

די לציין רשימה חלקית שלהם: "גרנד הוטל", "הקוסם מארץ עוץ", "סיפור פילדלפיה", "אמריקאי בפאריס", "שיר אשיר בגשם" ו"ז'יז'י" (וגם "חלף עם הרוח", שאמנם הופק באופן עצמאי על ידי המפיק דייוויד או סלזניק, אך הופץ על ידי אם-ג'י-אם); ודי לציין רשימה חלקית של הכוכבים שבשלב זה או אחר עבדו בה: גרטה גרבו, קלארק גייבל, ג'ין הארלו, ספנסר טרייסי, קתרין הפבורן, ג'יימס סטיוארט, רוברט טיילור, ג'ואן קרופורד, נורמה שירר, גריר גארסון, מיקי רוני, ג'ודי גרלנד, פרד אסטר, ג'ין קלי, אסתר ויליאמס, דבי ריינולדס ורבים אחרים. ייתכן שבחברות האחרות הפיקו סרטים מעניינים יותר ונועזים יותר, אך העשייה הקולנועית שאיפיינה את אם-ג'י-אם ייצגה את הוליווד בשיא זוהרה, ויותר מכל ייצגה את החלום שהקולנוע האמריקאי ביקש לייבא לעולם כולו. אם העולם שאנו מכירים כיום נברא בצלמו של הקולנוע ההוליוודי, הרי הוא נברא בראש וראשונה בצלמה של אם-ג'י-אם.

כרטיס כניסה לאמריקה

בשנת 1924 רכש מרקוס לואו, בעל רשת של בתי קולנוע, שתי חברות שדישדשו מבחינה כלכלית: "מטרו פיקצ'רס קורפוריישן" שנוסדה ב-1916 ו"גולדווין פיקצ'רס" שקמה שנה לאחר מכן. מטרתו ברכישה היתה לספק זרם בלתי פוסק של סרטים לבתי הקולנוע שבבעלותו.

מכיוון שמוקד פעילותו של לואו היה בניו יורק, שם ניהל שותפו, ניקולס סקנק, את רשת בתי הקולנוע, נזקק לואו למי שינהל את ההפקה בהוליווד. לשם כך רכש חברה נוספת, שהיתה בבעלותו של מפיק ושמו לואי ב' מאייר. הוא מינה את מאייר לסגן מנהל החברה, האחראי על מכלול הפקותיה, ושם החברה, שהורכב תחילה אך ורק מהשמות מטרו וגולדווין, נהפך במהרה למטרו גולדווין מאייר.

אף על פי שמאייר לא היה מנהלה של מטרו גולדווין מאייר, וממקום פעילותו בהוליווד נאלץ לא פעם להיאבק בצווי ההנהלה של החברה שישבה בניו יורק, ולעתים אף להיכנע לה - שמו זכור כיום יותר מאלה של לואו או סקנק. שכן, היה זה מאייר, בן למהגרים יהודים ממזרח אירופה וסוחר גרוטאות לשעבר, שטבע את חותמו על החברה.

הגישה של מאייר היתה ייחודית. חברת האחים וורנר - שהעפילה לצמרת ההוליוודית לאחר שהפיקה ב-1927 את "זמר הגז", הסרט הראשון באורך מלא שכלל קטעי דיבור ושירה, והצלחתו הכלכלית העצומה חתמה את עידן הראינוע - הפיקה סרטים בעלי נופך ריאליסטי, שעלילותיהם כמו נלקחו מכותרות העיתונים של התקופה (למשל, סרטי גנגסטרים, סרטי פשע ומלודרמות מחוספסות); חברת פוקס המאה ה-20 הפיקה לא מעט סרטים בעלי גוון חברתי ואף פוליטי (למשל, "ענבי זעם"). לעומתן, ביקש מאייר לספק לאמריקה ולעולם כולו מציאות של אסקפיזם שיורכב מזוהר, אלגנטיות, בידור ואף תרבות.

על מאייר נכתבו יותר ביוגרפיות מאשר על כל קברניט אחר של הוליווד הקלאסית. ברוב הביוגרפיות הוא מתואר כרודן, כמעט כמפלצת, שהיה יושב במשרד על כיסא מוגבה מאחורי שולחן, והיה צריך לעבור מרחק רב מפתח המשרד כדי להגיע אליו. באותם ספרים גם מתואר כיצד הוא נהג לרדוף סביב השולחן אחר השחקניות של האולפן, במיוחד אלה ששאפו למעמד של כוכבות, במטרה לקיים עמן יחסי מין. בה בעת הוא גם מתואר כרגשן מאין כמותו, שהמלה "אמא" היתה מעלה דמעות בעיניו, ובכלל כמי שפרץ בבכי בכל הזדמנות.

הוא התעקש, למשל, שבכל יום יוגש בקפטריה של האולפן מרק עוף עם אטריות, שייעשה בדיוק על פי המתכון של אמו. כוכבים ששרדו באם-ג'י-אם דיווחו על התעללותו בהם. ג'ודי גרלנד לא חדלה מלהתלונן שמאייר הוא שהחליט להלעיט אותה מגיל צעיר בכדורי מרץ וכדורי שינה, ולכן התמכרה לסמים. לא הכל הסכימו שגרסתה מדויקת.

לכל אורך הקריירה שלו (הוא מת ב-1957, בן 73) ביקש מאייר להפגין מכובדות. הוא היה שמרן בדעותיו הפוליטיות, התרועע עם גדולי הפוליטיקה האמריקאית ובסרטיו ביקש לשרת את הדימוי שאמריקה ניסתה לשדר לעולם כמדינה תרבותית ומכובדת. אין זה מקרה שהסרטים האהובים עליו היו סדרת סרטי "אנדי הארדי", בכיכובו של מיקי רוני, שהציגה את סיפורו של מתבגר כל-אמריקאי, בנו של שופט נבון וטוב לב ואמא שהיא עקרת בית המושלמת, שגדל בעיירה האמריקאית הטיפוסית (שקיימת רק בסרטים או בסדרות טלוויזיה נוסח "בנות גילמור").

לאחד מסגניו של מאייר מונה מפיק ושמו אירווינג תאלברג, שנולד בברוקלין ב-1899. לכאורה היה תאלברג היפוכו של מאייר: משכיל, עדין ותרבותי באמת. היחסים בין השניים היו מעורערים (בין השאר רחש מאייר טינה לתאלברג משום שהוא התחתן עם נורמה שירר, אחת מכוכבות האולפן); אך השניים השלימו זה את זה בניסיונם ליצור קולנוע איכותי: עיבודים של רומנים קלאסיים (כגון "אנה קרנינה", "הגברת עם הקמליות", "דייוויד קופרפילד" ו"סיפורן של שתי ערים"), ביוגרפיות של אישים ובהם אמיל זולא ולואי פסטר וסרטי הרפתקאות איכותיים כגון "המרד על הבאונטי".

תאלברג היה זה שהוסיף ממד של איכות לאם-ג'י-אם. יש הטוענים שהסופר פ' סקוט פיצג'רלד ביסס עליו את דמותו של מונרו סטאר, גיבור ספרו האחרון "הטייקון האחרון", שלא הספיק להשלימו. אחרי מותו של תאלברג ב-1936, בן 37, המשיך מאייר את מורשתו, גם אם התקשה יותר ויותר לעשות זאת.

בהתאם למורשת הזאת, שביקשה לשלב בין תרבות לבידור, היתה אם-ג'י-אם למוקד העשייה הקולנועית המוסיקלית המשובחת ביותר. בשנות ה-30 הובילו בתחום חברת האחים וורנר (שהפיקה את "רחוב 42" וסרטים מוסיקליים חשובים אחרים) וחברת אר-קיי-או (שהפיקה את הסרטים של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס); אבל מסוף אותו עשור תפסה את מקומן אם-ג'י-אם. מאייר הפקיד את האחריות לתחום בידי מפיק ושמו ארתור פריד, וזה גייס לאולפן את מיטב הכישרונות המוסיקליים של אמריקה: זמרים, רקדנים, מלחינים, כוריאוגרפים ובמאים. המאמץ המשותף הזה הניב קלאסיקות כגון "פגוש אותי בסיינט לואיס", "הרימו עוגן", "יום אחד בניו יורק", "אמריקאי בפאריס" (שזכה באוסקר ב-1951), "שיר אשיר בגשם", "קרון הלהקה", "תור האביב הגיע" ו"ז'יז'י (שזכה באוסקר ב-1958).

נעליים בסוף עונה

אחרי מלחמת העולם השנייה נקלעה הוליווד למשבר הכלכלי החמור בתולדותיה. היו לו כמה סיבות ובהן החלטת הממשל האמריקאי לכפות על החברות ההוליוודיות להיפטר מרשתות בתי הקולנוע שהיו שייכות להן והבטיחו חשיפה סדירה של מוצריהן; פרוץ המלחמה הקרה ובעקבותיה רדיפות המקארתיזם, שהכניסו את תעשיית הקולנוע לטלטלה; ובעיקר עלייתה של הטלוויזיה, שגרמה לציבור האמריקאי, שצבא על בתי הקולנוע בהמוניו בזמן המלחמה, לנטוש אותם לטובת הצפייה הביתית. מספר הצופים בסרטים פחת במידה ניכרת, בתי קולנוע רבים נסגרו, והאולפנים נקלעו לקשיים כלכליים שחייבו אותם להיפטר מרבים מהאמנים שהיו חתומים עמם על חוזים.

אז החלו ההידרדרות של הוליווד הקלאסית ודעיכתם של שני המנגנונים העיקריים שניווטו אותה: שיטת האולפנים (שכל אחד מהם שימש מעין בית חרושת לייצור סרטים) ושיטת הכוכבים, שהתבססה על האמונה שהכוכב הוא זה שמושך את הקהל לבתי הקולנוע.

אם-ג'י-אם, משום התקציבים הגדולים שהושקעו בסרטיה, סבלה מהמשבר יותר מכל, ובתחילת שנות ה-50 עברה מהפכה שבמהלכה סולק מאייר מתפקידו והוחלף במפיק צעיר יותר, דורי שארי. לאם-ג'י-אם היתה עדיין סדרה לא מבוטלת של להיטים בשנות ה-50, כגון "קוו ואדיס", "אהביני או עזביני", "זרע הפורענות", "רוק בבית הסוהר" ובעיקר "בן חור", שזכה ב-11 פרסי אוסקר ב-1959 (מספר פרסים שרק "טיטניק" השתווה לו). אך ההידרדרות כבר היתה בעיצומה, ו-1957, אותה השנה שבה מת מאייר, היתה גם השנה הראשונה שבה החברה לא נשאה רווחים כלל. גם אם כמה מסרטי החברה הניבו רווחים ולאם-ג'י-אם היתה אחת הכוכבות הגדולות של התקופה, אליזבת טיילור - זוהרה של החברה התעמעם. והדעיכה הזאת נמשכה בשנות ה-60 וה-70.

סיפור גלגוליה של אם-ג'י-אם הוא סאגה של ניסיונות להציל את החברה, שרובם הסתיימו במפח נפש. כמו שאר החברות ההוליוודיות, הבינה אם-ג'י-אם שכדי לשרוד עליה לשתף פעולה עם הטלוויזיה, וב-1956 היתה לחברה הראשונה שמכרה את הזכויות על אחד מסרטיה לשידור בטלוויזיה. היה זה "הקוסם מארץ עוץ", ושידורו זכה לאחוזי צפייה אדירים.

שארי סולק מהחברה ב-1955 והיא החליפה מנהלים בקצב רצחני. ב-1967 נמכרה אם-ג'י-אם למשקיע הקנדי אדגר ברונפמן וכעבור שנתיים למיליונר קירק קרקוריאן, שלא הפקת סרטים עיניינה אותו אלא ערכם של שטחי הקרקע שעליהם ניצבו אולפני אם-ג'י-אם. בשלטונו של קרקוריאן קיימה החברה ב-1970 מכירה פומבית, שעוררה רעש תקשורתי רב, של כל אביזריה, כולל זוג הנעליים האדומות שדורותי נעלה ב"הקוסם מארץ עוץ". קרקוריאן גם מכר רבים משטחי הנדל"ן של אם-ג'י-אם, ובכסף בנה בלאס וגאס בית מלון הנושא את שמה של החברה (בשלב מסוים אף הכריז שאם-ג'י-אם היא מעתה והלאה בעיקר חברה למלונאות. מאייר ותאלברג ודאי התהפכו בקברם).

לאם-ג'י-אם היה רגע של נחת כאשר ב-1974, מתוך אקט של ייאוש כמעט, היא הפיקה אנתולוגיה של קטעים נבחרים מתוך סרטיה המוסיקליים. הסרט נקרא "זהו בידור!" ואת פרקיו השונים הציגו כמה מגדולי כוכבי העבר, כגון ג'ין קלי, בינג קרוסבי, פרנק סינטרה, ואף אליזבת טיילור ולייזה מינלי, שייצגה את הוריה, ג'ודי גרלנד והבמאי וינסנט מינלי. הסרט היה ללהיט מפתיע. אך היה זה רגע אחרון של תהילה, שרק הזכיר לעולם מה אם-ג'י-אם היתה פעם ולמה נהפכה.

ב-1981 רכש קרקוריאן את חברת יונייטד ארטיסטס, שהנכס העיקרי שלה היה סדרת סרטי "ג'יימס בונד" שהפיקה והפיצה. ב-1986 התערב בסאגה גיבור נוסף, טד טרנר, שרכש את החברה שנקראה כעת אם-ג'י-אם יו-איי (על שם יונייטד ארטיסטס). ואולם, בגלל תסבוכות כלכליות שבהן היה נתון נאלץ טרנר למכור את החברה בחזרה לקרקוריאן כעבור 74 ימים של ניהול. עם זאת, טרנר הצליח להחזיק בבעלותו את הנכס העיקרי של החברה, ספריית הסרטים שלה.

עוד גלגולים רבים עברה אם-ג'י-אם מאז ועד לפשיטת הרגל שעל ספה היא ניצבת. באיזשהו מקום, אם-ג'י-אם כפי שהיתה פעם נעלמה לפני שנים רבות, ורק סרטיה ממשיכים להתקיים כעדות לגדולה שאיפיינה אותה. והגדולה הזאת היא שמעניינת ולא היותה של אם-ג'י-אם אלגוריה קפיטליסטית של הצלחה אדירה ודעיכה עצומה לא פחות.

משנות ה-20 ועד לסוף שנות ה-50 הפיקה אם-ג'י-אם סרטים רבים הנחשבים כיום לקלאסיקה (אחד האחרונים שבהם היה "מזימות בינלאומיות", הסרט היחיד שביים אלפרד היצ'קוק לאם-ג'י-אם). אבל מעניין, שרוב הסרטים ההוליוודיים הקלאסיים שמעסיקים כיום את ההיסטוריונים והתיאורטיקאים של הקולנוע הופקו דווקא על ידי האולפנים האחרים; אלה הם המלודרמות, המערבונים, הפילם נואר וסרטים שנשאו מסר חברתי, שאם-ג'י-אם כמעט לא נגעה בהם, ואם כן, הרי ברוב המקרים עשתה זאת בחריפות פחותה מאשר האחים וורנר, פוקס המאה ה-20, קולומביה או יוניברסל. "זהו בידור" היה אמנם שם הולם לתוצרת שיצאה מחברת אם-ג'י-אם, והיה זה בידור שרק לעתים רחוקות נגע באמת במציאות שסבבה אותו. אם-ג'י-אם ביקשה לספק לציבור חלופה למציאות, אך בעשורים האחרונים היא נאלצה להתמודד עם המציאות הזאת וכעת היא כנראה מתרסקת לתוכה.

מי יציל את ג'יימס בונד?

ההודעה שלפיה אולפני מטרו גולדווין מאייר עתידים להיכנס בתוך כמה ימים להליכי פשיטת רגל התפרסמה בעיתוני העולם בסוף השבוע. העילה למהלך, הוסבר, היא החלטתם של בעלי המניות של החברה לאשר תוכנית ארגון מחדש של חובותיה, בסך ארבעה מיליארד דולר. במסגרת התוכנית הזאת תתחלף הנהלת החברה, ואם-ג'י-אם תפיק בין ארבעה לשישה סרטים בלבד כל שנה, בתקציבים צנועים יחסית: 50 מיליון דולר לכל היותר.

תוכנית פשיטת הרגל אמורה להימסר השבוע לאישורו של בית המשפט, ובעקבות זאת צפויים בחברה קיצוצים בכוח אדם ובהוצאות, וחיפוש אחר שותפים לעסקי ההפצה שלה. התוכנית גם כוללת החייאת פרויקטים שהוקפאו, בהם הסרט ה-23 בסדרת "ג'יימס בונד", ומציאת דרך למימון שני סרטי "ההוביט" שאם-ג'י-אם אמורה להפיק יחד עם אולפני ניו ליין סינמה.

בתקופה האחרונה הכבידו החובות הכבדים על תפקודה של אם-ג'י-אם. מגזין תעשיית הבידור האמריקאית "וראייטי" כתב השבוע כי כל שנותר ממנה הוא "קליפה ריקה של מה שהיתה בעבר, עור ועצמות של חברה המפיקה סרטים ותוכניות טלוויזיה".

"ההוביט" הוא פרויקט קולנועי שאפתני שכבר ידע תהפוכות רבות. עוד ב-1995 הביע הבמאי פיטר ג'קסון עניין ביצירת סרט על פי ספרו של ג'-ר-ר טולקין, אבל בעיות הקשורות בזכויות היוצרים על הספר לא איפשרו את הפקת הסרט, וג'קסון פנה לביים את טרילוגיית "שר הטבעות" המצליחה. ב-2006 הצטרפה אם-ג'י-אם לאולפני ניו ליין סינמה ולג'קסון להפקת שני סרטי "ההוביט". הבמאי גיירמו דל טורו הצטרף אף הוא לפרויקט והיה אמור לביים אותו בעוד שג'קסון יסתפק בכתיבה והפקה. ואולם, במאי השנה הודיע דל טורו כי החליט לפרוש ומושכות הבימוי חזרו לידי ג'קסון. כעת מתוכננים צילומי שני הסרטים לפברואר 2011, הסרט הראשון אמור לצאת ב-2012 והשני ב-2013.

אשר לסרט ה-23 בסדרת "ג'יימס בונד", ב-10 באפריל פורסם כי סם מנדס ("אמריקן ביוטי") הוחתם על חוזה לבימויו. אבל תשעה ימים לאחר מכן הודיעה אם-ג'י-אם על דחיית הפרויקט למועד לא ידוע, בגלל הקשיים התקציביים שאליהם נקלעה. הצילומים תוכננו ל-2011, אך כעת לא ברור מה יעלה בגורלם.

כבר לפני כשנה הועמדה אם-ג'י-אם למכירה, אבל ההצעות שהתקבלו לרכישתה לא סיפקו את בעלי החוב שלה. בין היתר, חברת טיים וורנר הציעה אז לרכוש את החברה ההוליוודית הוותיקה תמורת 1.5 מיליארד דולר. סרטים שהפיקו האולפנים זכו במשך השנים ביותר מ-200 פרסי אוסקר.

נירית אנדרמן

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ