אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכבוד האבוד של היינריך בל

25 שנה אחרי מותו, כתביו ומורשתו של הסופר הגרמני זוכה פרס נובל אינם מעוררים עניין רב במולדתו. ספר חדש, ובו תרגומים למאמרים ונאומים שלו, מציג את יחסו המיוחד של בל לישראל ומעלה את השאלה מדוע שכחה גרמניה את איש הרוח המוכיח בשער

תגובות

"חיילים - ואני הייתי חייל - לעולם אינם צריכים להתלונן על מי שהם נשלחו להילחם נגדם, אלא רק על מי ששלחו אותם למלחמה" ("מכירת החיסול של הכאב", מתוך "מכתב לבני או ארבעה זוגות אופניים")

במארס אשתקד התמוטט פתאום ונחרב כליל בניין הארכיון ההיסטורי של העיר הגרמנית קלן, ובו בין היתר אוצר יקר ערך שהועבר למקום רק כמה שבועות קודם לכן: מאות קופסאות ובהן חומרים ומסמכים מעיזבונו של בן העיר ואחד מתושביה המפורסמים ביותר, היינריך בל, שנשמרו עד אז על ידי משפחתו של הסופר. בקופסאות אוחסנו כתבי יד של בל, בהם כאלה שלא פורסמו מעולם, וכן רבבות מכתבים, תצלומים שלו ושל בני משפחתו וחומרים נוספים מאז ימי ילדותו של הסופר ועד מותו ב-1985. רוב התוכן שנשמר בקופסאות לא הועתק או נשמר בדרך אחרת, ואבד לעד.

אף על פי שיד הגורל היא שגרמה לקריסת הארכיון בקלן, אפשר לראות באובדן עיזבונו של בל ביטוי לתופעה אחרת: לא זו בלבד שבל היה בין אנשי הרוח הבולטים שעמלו על הנכחת הזיכרון בבנייתה מחדש של גרמניה לאחר התקופה הנאצית, אלא שהוא עצמו היה במידה רבה קורבן של שכחה בארצו.

בל - הסופר הגרמני הראשון שזכה בפרס נובל לאחר מלחמת העולם השנייה (עוד לפניו זכו הרמן הסה ונלי זק"ש, אבל הם לא היו תושבי גרמניה בעת הזכייה), אחד ממניחי היסודות לספרות הגרמנית הפוסט-מלחמתית ואינטלקטואל ציבורי שלא חדל להזכיר לבני ארצו את עברם - נשכח כמעט לחלוטין. כיום, 25 שנה לאחר מותו, אין כמעט התעניינות רצינית בכתביו ומורשתו, הן בחוגים ספרותיים והן בשיח הציבורי הכללי.

"הכתבים שנקברו תחת חורבות הארכיון בקלן הם בגדר המחשה אירונית למעמדו העכשווי של בל בגרמניה", טוען חנן אלשטיין, שערך יחד עם עדינה שטרן את "מכירת החיסול של הכאב", קובץ טקסטים פרי עטו של בל הרואה אור עתה בעברית (תירגמה מגרמנית: טלי קונס; הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום כהה). "מחוץ למולדתו נתפש בל כסמלה של גרמניה אחרת, שהישירה מבט בהיסטוריה והתמודדה ללא מורא עם עברה הנאצי, ודימוי זה שריר וקיים עד היום", אומר אלשטיין. "אבל בגרמניה, ירדה קרנו אחרי מותו, אולי דווקא משום שהיה פולמוסן נוקב ומעורר שערוריות, שסירב להרפות מביקורתו וניצב תמיד כמוכיח בשער".

הספר החדש מכנס מבחר טקסטים של בל שנכתבו בין 1940, כשהיה חייל בן 22 בשורות הוורמאכט, לבין שנת מותו. יש ביניהם כמה מכתבים וטקסטים אוטוביוגרפיים אבל חלק הארי שלהם הוא נאומים, מאמרים ומסות, שמציגים את בל כאיש רוח פעיל במרחב הציבורי המגיב למאורעות זמנו ומשתמש בכלי הניתוח והביקורת המושחזים שלו לא רק לצורך כתיבת פרוזה, אלא גם כדי לבאר ולבקר את המציאות הפוליטית והחברתית המיידית.

"בל היה מין אלבר קאמי של מערב גרמניה, סופר שתואר על ידי העיתון 'דר שפיגל' כ'מצפון האומה' וכונה לא פעם גם 'סניגורם של החלשים' ו'מגן החירות והרוח החופשית", מוסיף אלשטיין, שכתב פתח דבר לספר. "במשך עשרות שנים הוא ייצג השקפת עולם הומניסטית רדיקלית, שלא רווחה במדינתו, והעמיד בלב עשייתו את האדם באשר הוא אדם.

"הוא יצר ופעל מתוך מודעות היסטורית צלולה לנחיצות הזיכרון, חדור דחף מוסרי להגן על בני האדם, והיה לחוד החנית של המאבק למען זיכרון גרמני: זיכרון של השואה והשלכותיה, המלחמה ותוצאותיה, ההשמדה, הגירושים, הפליטים, הפרעות והנגישות, הדלות והמחסור, המצוקות האישיות והקיבוציות ועוד. הוא גם הזהיר מפני הסכנה הטמונה במוקדי הכוח והשלטון, שעלולה להתפרץ מחדש בנסיבות מסוימות ולפגוע בזכויות הפרט".

דוגמה בולטת לאופן שבו מהדהד הזיכרון ההיסטורי בטקסטים של בל מצויה במסה "בארץ הזאת", שנכתבה ב-1960 ונפתחת בתיאור קשייו של הסופר לדבר עם יהודי יליד קלן, שנמלט ממנה באמצע שנות ה-30 ובא לבקר בעיר אחרי המלחמה. המסה, שנכללת בקובץ החדש, דנה לא רק בהדחקת האשמה ובאובדן הדרך המוסרית בגרמניה בשנים הראשונות שלאחר מיגור הנאציזם, אלא גם במרחב הפיסי הטעון של הערים הגרמניות, שנוצר בתוכו זיכרונות גלויים וסמויים מהעבר.

היינריך בל בהפגנה מול בסיס של הצבא האמריקאי במוטלאנגן, מערב גרמניה, בספטמבר 1983. קרא להעמיד לדין את המלה "פקודה" | תצלום: אי-פי

"צריך לגלות את שפתן של תחנות הרכבת", כתב בל אחרי שליווה את האורח לתחנת הרכבת המרכזית בעירו, "לפענח את הליריקה של מסילות הברזל, לתרגם את שירת המדרגות העולות אל רציפים: שבויים פולנים, עבדים רוסים, יהודים, חיילים, ילדים שנשלחו למרחקים, כפות רגליהם של נידונים למוות רבים מספור דרכו על המדרגות האלה".

אין חפות קולקטיבית

"אני לא רוצה לשאת את העול של הגרמני הטוב, הוא כבד מדי בשבילי" (שם, מתוך "שלום")

זמן קצר לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל למערב גרמניה ב-1965 קיבל בל הזמנה רשמית ממשרד החוץ הישראלי לבקר במדינה. לאחר כמה דחיות נקבע מועד הביקור לתחילת יוני 1967. אלא שלישראל היו תוכניות אחרות לאותם ימים, לאו דווקא בתחום הספרות, ובשעה שבל ואשתו הגיעו לאיטליה בדרכם לארץ, פרצה מלחמת ששת הימים ובישראל הוחלט לבטל את הביקור. בל, שהיה פילושמי ואוהד ישראל, ביקר לבסוף בארץ בפעם הראשונה במאי 1969 ואחר כך בא לכמה ביקורים נוספים.

בספר החדש נכללים כמה טקסטים העוסקים ישירות בישראל וביהודים, ובהם הנאום "ישראל", שהסופר התכוון לשאת בביקור המיועד ב-1967. בנאום, שלא נישא מעולם ותוכנו פורסם רק ב-2005, פונה בל לקהל הישראלי כאדם פרטי וחופשי, לא כנציג רשמי של גרמניה, ומבקש "לנסות להסביר לכם איך נראית בעיני הארץ שממנה אני בא ושאני מחשיב את עצמי שייך אליה".

הוא סוקר את עליית הנאצים לשלטון ומספר על התבגרותו באותן שנים. הוא היה בן 15 כשהיטלר מונה לקנצלר ומספר כי סירב להצטרף לנוער היטלר לא מתוך גבורה פוליטית אלא מפני שהקהילתיות הגלויה מדי של הארגון סתרה את האופי שלו; העונש שהוטל עליו היה לבוא בימי שבת לבית הספר כדי לסדר את הספרייה.

לאחר מכן הוא עובר לדון באופורטוניזם הרווח בגרמניה של אותה עת, כלומר - בהסתגלות החברתית שממשיכה לאפיין את ארצו ומוצאת נתיבים חדשים לביטוי, גם לאחר שהמשטר הנאצי פס מן העולם. לבסוף, הוא עומד על התנגדותו להטלת אשמה קולקטיבית, מפני שזו מטשטשת את האשמה האינדיבידואלית של מי שביצעו את הפשעים. אבל בהיותו "מי שהיה בן אותו הזמן", כדבריו, הוא ממהר להוסיף שלא רק שאין אשמה קולקטיבית, אלא "חשוב מזה: אין חפות קולקטיבית".

לאחר ביקורו ב-69' בא בל באוקטובר 1972 לביקור פרטי בלוויית אשתו אנמארי ובנו רנה; בן אחר, וינסנט, שהה אז בירושלים כמתנדב בארגון "אות וכפרה". הביקור התקיים זמן קצר לאחר ההכרזה על זכייתו של בל בפרס נובל וסמוך לרצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. בל ובני משפחתו ביקרו בכמה מקומות בישראל ובגדה המערבית ונפגשו עם סופרים ופוליטיקאים ישראלים.

הסופר יורם קניוק השתתף אז בפגישה עם בל בביתו של הסופר חנוך ברטוב. "עוד קודם לכן אהבתי את ההומניזם, ההגינות והיושר שאיפיינו את כתיבתו ב'המוקיון' ובספרים נוספים", מספר קניוק. "אבל לפני שיצאתי לפגישה, השכן שלי, מר גלברט, ניצול מחנה אושוויץ שאיבד את שתי בנותיו בשואה, תהה לאן אני יוצא. כשסיפרתי שאני הולך לפגוש סופר גרמני, הוא אמר: 'תבקש ממנו טובה - שיחזיר לי את הבנות שלי'. עם התחושה הלא נעימה הזאת יצאתי לאירוע וכששוחחתי בו עם בל, שיתפתי אותו בקושי שלי לדבר אתו, לנוכח הבקשה של השכן. הוא השיב לי: 'אולי בגלל זה באתי לישראל'".

קניוק התלווה לבל ובני משפחתו בסיורים בירושלים ובקיבוץ בגליל, והוא מספר כי הסופר התרגש מאוד בביקוריו במרכז יד ושם וכן במוסד הסיעודי שבנו התנדב בו, שבין מטופליו היו ניצולי שואה. "שוחחנו גם על העבר של שנינו כחיילים - הוא בוורמאכט ואני בפלמ"ח, וגם על ענייני ספרות. הוא אמר שהספרות הגרמנית החדשה מנסה להיאבק בעבר אבל שגרמניה תזדקק עוד לזמן רב כדי שתוכל להתמודד עם ההיסטוריה שלה. אני זוכר את הצער הגדול שלו, את הקושי וההתרגשות שלו בפגישות עם ניצולים, אבל גם את חוש ההומור הנפלא שעלה בשיחות עמו".

קניוק התרשם כי אף על פי שבל היה מזוהה עם השמאל המערב-גרמני, לא היתה בו אנטי-ישראליות מהסוג שרווח בחוגים אלה באותה תקופה. יחד עם זאת, הוא מוסיף, הרושם שלו היה שבל אמנם מביע צער על העבר, אבל לא חרטה. לדעתו, "בל - וכמוהו סופרים אחרים בני דורו דוגמת גינטר גראס וזיגפריד לנץ - עסקו בספריהם רבות באנטי-נאציות, באכזריות שהיתה במלחמה ובניסיון לתקן ולכונן דמוקרטיה בגרמניה, אבל הם כמעט לא דנו בניצולי השואה ובהיעדרם של היהודים מגרמניה.

"מכיוון שהם גדלו בתקופה שהיו יהודים רבים בגרמניה והכירו בעצמם יהודים כשהיו צעירים, ההיעדרות הזאת תמוהה בעיני. עובדה היא שבל, כמו סופרים גרמנים אחרים בתקופתו, כתב מסות ומאמרים על יהודים (למשל, על ולטר בנימין), אבל בספרי הפרוזה שלהם אין יהודים, כמו לא היה ביכולתם לעכל את היהודי לתוך הבטן שלהם, שבה מתרחשת הספרות. במלים אחרות, הזיקה ליהודים, שהיוו את אחת הקהילות המשפיעות ביותר בגרמניה בתחומי הספרות, המדע, התיאטרון וכדומה, אינה נמצאת בספרות הבתר-מלחמתית של אותם סופרים".

שארית בלתי מוסברת

"האמנות היא עדיין מקום מסתור טוב: לא לדינמיט, אלא לחומר נפץ רוחני ולפצצות זמן חברתיות" (שם, מתוך "רשימה על תבונתה של השירה")

כמה מכתביו הפובליציסטיים והמסאיים של בל המובאים בקובץ החדש עוסקים ברובד הישיר שלהם בסוגיות אקטואליות בזמן כתיבתם כמו הגירה, אקולוגיה, כוחם ההרסני של בעלי ההון ושל תקשורת ההמונים, ודרכי ההתמודדות עם טרור. ואולם, גם בהם מצטלצלים תמיד קולות, או לכל הפחות רחשים, מימים אחרים.

כך, לדוגמה, הוא עוקב בדאגה אחר היחיד שהולך ונעלם בתוך הסטטיסטיקות; יוצא נגד ניסיונות להדגשת הסבל הגרמני במלחמה או ל"קיזוז" הזוועות שגרמו הגרמנים עם אלה שחוללו מדינות אחרות, ומהלל את זכותם של חיילים ושוטרים להתנגד, להשתהות לפני שהם יורים ואף לסרב לפקודה, מלה שאותה תיאר כ"מלה נוראה המשילה מעל האדם כל אחריות למעשיו". באחת מהרצאותיו אמר כי "פקודה" היא "מלה שצריך להעמידה לדין, מלה שיש למחוק אותה. גם צבא שלם של סופרים ניהיליסטיים לא יכול היה לחולל ולו במרומז את מה שהמלה הזאת עוללה".

על שליחותם של סופרים הוא עומד, בין היתר, בהרצאה שנשא לרגל קבלת פרס נובל, שנקראת "רשימה על תבונתה של השירה". בל מדגיש בה את הכוח הפוליטי שהספרות כומסת בתוכה דווקא בשל אופיה המעורפל תמיד: בעיניו, הספרות היא מטבעה "שארית (...) שאי אפשר לחשב אותה מראש", "מירווח" שאינו ניתן להסבר או הגדרה מדויקים, שהוא אולי "מה שאנחנו נוהגים לכנות 'אירוניה'", וייתכן שגם "שירה, אלוהים, התנגדות, או בניסוח אופנתי, בדיון". לעומת הפוליטיקאים, האידיאולוגים, התיאולוגים והפילוסופים, שמנסים לספק "פתרונות ללא שיור, בעיות פתורות מאלף ועד תיו", חובתם של הסופרים לשיטתו היא "להידחק אל תוך המירווחים".

אלשטיין תולה את שקיעת מעמדו של בל בגרמניה בת זמננו בהתעקשותו של הסופר לא להסתפק ב"מירווחים" של הספרות. "דמות הסופר הפעיל פוליטית וחברתית כבר אינה אהודה כל כך בגרמניה, שאזרחיה כיום אדישים ונינוחים הרבה יותר בהשוואה לשנות התסיסה בחייו של בל", הוא אומר. "באווירה המקדשת את תרבות הצריכה ועל רקע מיסחור תרבותי מואץ של חברת שפע מערבית, מעמדו של איש הרוח נחלש. הוא עלול לעייף, להציק ולהעיק ובתור שככזה, הוא אישיות בלתי רצויה".

קוראים ישראלים יוכלו למצוא בעמודים לא מעטים בספר טענות ותפישות בעלות רלוונטיות כזו או אחרת למציאות המקומית. באחד הטקסטים המאוחרים בקובץ, "הנאום שלא נישא בפני הבונדסטאג" מ-1984, פונה בל לפוליטיקאים בארצו ומדגיש את כבוד האדם ואת השוויון בין בני אדם. הוא קורא לנהוג באנושיות בשוהים בלתי חוקיים ופליטים מבקשי מקלט, ותובע להתייחס גם למחבלים כבני אדם.

"אל תשכחו גם שאנושיותם של בני האדם עלולה להתבטא בחוסר אנושיות. רק בן אנוש יכול להיות לא אנושי, רק בני אנוש יכולים לפשוע", כתב בל. "מחבלים, פושעים, זרים, פליטים המבקשים מקלט, כל אלה הם בני אדם (...) ועוד משהו: גם ילדים הם בני אדם, ילדים גרמנים, ילדים טורקים, ילדי פליטים - גם להם, לכולם, יש כבוד, כבוד מקודש".

תמונה קבוצתית עם סופר

"הכבוד האבוד של קתרינה בלום", סרטם של הבמאים הגרמנים פולקר שלנדורף ומרגרטה פון טרוטה, הופק ב-1975 על פי ספרו של היינריך בל, שפורסם שנה קודם לכן. בשבוע הבא יוקרן הסרט במסגרת שלושה אירועי השקה לקובץ הטקסטים החדש של בל, "מכירת החיסול של הכאב". האירועים יתקיימו בסינמטקים של תל אביב (יום ראשון ב-19:30), שדרות (יום רביעי ב-19:00) וירושלים (יום חמישי ב-19:00).

מתוך הסרט "הכבוד האבוד של קתרינה בלום"

לפני הקרנת הסרט יתקיים דיון על הספר ועל מכלול יצירתו של בל. בשלושת האירועים יושמעו דברי פתיחה של חנן אלשטיין, אחד מעורכי הקובץ, ושל יורן בומה, מנהל קרן היינריך בל בישראל, ובשלושתם יקרא גבי ינון קטעים מהספר.

לאחר מכן תתקיים שיחה, שהרכב המשתתפים בה ישתנה מאירוע לאירוע: בתל אביב ינחה בני ציפר פאנל בהשתתפות הסופר יוסי סוכרי, פרופ' משה צוקרמן ופרופ' פניה עוז-זלצברגר; בשדרות ינחה גיורא רוזן דיון שבו ידברו פרופ' חביבה פדיה ופרופ' חיים מאור; ובירושלים, גם כן בהנחייתו של רוזן, יתדיינו ד"ר אילנה המרמן, פרופ' גלילי שחר וד"ר פיני איפרגן.

כתבות שאולי פספסתם

*#