ג'יימי אוליבר רוצה לשנות את העולם

ג'יימי אוליבר אינו נח לרגע במאבקו לשנות את הדרך שבה העולם אוכל. בין קמפיין ציבורי לסדרה דוקומנטרית, הוא מעלה גם תוכנית בישול חדשה

דקה אייטקנהד | גרדיאן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דקה אייטקנהד | גרדיאן

"אלוהים, למה אני מתראיין?" נוהם ג'יימי אוליבר אחרי חצי ראיון. "אני פשוט יודע איך הכתבה הזאת תיראה". אני חוששת שהוא עומד לצאת מהחדר. אני נבוכה. רק משוגעים לא יעריצו את אוליבר, שהאבולוציה שעבר מבחור מחוספס מאסקס לפעיל ציבור רוממה אותו לדרגת קדוש חילוני. מהמסעדה הלונדונית שלו "פיפטין", שבה הוא מכשיר נערים בסיכון להיות שפים, ועד הקמפיינים שהוא מנהיג להחדרת ארוחות ראויות בבתי ספר - הוא משמש מקור השראה לאומה שלמה. הטעות שלי היתה שהנחתי שהפופולריות של הקמפיינים האלה העניקה לו ביטחון עצמי בלתי מעורער. אבל בראיון הוא יורה לכל הכיוונים ומביע רגישות חריפה לכל מה שהוא תופש כביקורת.

ייתכן שהוא באפיסת כוחות. כשאנחנו נפגשים, ילדו הרביעי בן שבועיים בלבד, ודפוסי הדיבור שלו נושאים חותם שאין לטעות בו של חוסר שינה: הוא זונח משפטים באמצע ומחשבותיו מתנגשות זו בזו. נדמה שהוא עייף גם מפעילות ציבורית ואינו מודע למידת הכבוד שהיא מעוררת כלפיו. לדבריו, סדרת הטלוויזיה החדשה שלו, "ארוחות ב-30 דקות של ג'יימי", היא "גן עדן" לעומת כל מאבקיו לשינוי צורת האכילה.

"אני שונא לצלם סדרות תיעודיות", הוא אומר. "הידיעה שישנאו אותך או יילחמו בך חלק ניכר מהזמן, גוזלת המון אנרגיה. כשצילמתי את ‘School Dinners' ספגתי תגובות קשות. אני לא נהנה במיוחד לעשות את הדברים שאני הכי גאה בהם". בין השאר אמר בסדרה: "אם אתם נותנים לילדים שלכם משקאות תוססים אתם מטומטמים, אתם חארות. אם אתם נותנים להם שקיות צ'יפס, אתם אידיוטים. אם אתם לא מבשלים להם ארוחה חמה, תפתרו את זה".

זה קרה, הוא נזכר, "אחרי קטע שבו אשה מטומטמת נכנסה בי, כי לקחתי מהילד שלה את הפודינג הדביק שלו ונתתי לו פירות ויוגורט. בזמן שהיא צעקה עלי היתה לה החוצפה לתת לתינוק שלה קולה בבקבוק".

"אני מזמין אותך", הוא מוסיף בכעס, "ללכת לכל בית ספר ולפתוח 50 תיקים. אני מבטיח לך שתמצאי שם פחית או שתיים של רד בול, המבורגר קר של מקדונלדס, כריכים עם ריבה וכמה עוגות", הוא עוצר, כמו להזכיר לעצמו להתנהג בדיפלומטיות. "הציבור לא צריך שיגידו לו שאנחנו במצב איום. הוא צריך קשר בלתי אמצעי, מגדלור, שהוא יוכל למצוא בו דברים בחינם". כך עושים, למשל, ב"תחנות האוכל של ג'יימי", שהוקמו בארבע ערים באנגליה. שם מלמדים את הציבור בישול בסיסי, במטרה לגמול אותו ממזון מעובד וארוחות מוכנות. כעת התחנה הראשונה, שהוקמה ברותרהאם, נמצאת בסכנת סגירה בשל קיצוצים. "אנחנו מטפלים בכ-8,000 איש בשנה בתקציב זעום של 130 אלף ליש"ט, מענק הקמה ממועצת רותרהאם. כולם מצפים ממני לתת כסף ואין לי. לא בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר", הוא אומר.

אני רומזת שחלק מהקוראים מן הסתם אומרים לעצמם, אתה הרי עשיר. הונו מוערך דרך קבע אי שם בין 25 מיליון ל-45 מיליון ליש"ט. הוא לא יכול לרשום צ'ק בסך 130 אלף ליש"ט? "אני לא יכול. פשוט לא. יש לי עסק לדאוג לו, אין לי קרנות הון סיכון שמשלמות על הכל. כל מה שיש לי מממן את המסעדות שלי", הוא אומר.

בלי לחבק את הילדים

אוליבר הרחיב באחרונה את פעילותו לאמריקה, שם יצר את סדרת טלוויזיה "מהפכת האוכל האמריקאית של ג'יימי". הסדרה צולמה בהנטינגטון, וירג'יניה, העיר עם שיעור השמנים הגבוה ביותר בארצות הברית. הסדרה זיכתה אותו בפרס אמי, וכבר הזמינו אותו לצלם סדרה נוספת, אך הוא עדיין מתאושש מהחוויה. "לא היו מאושרים לראות אותי בעיר, הם חשבו שבאתי להראות אותם כטיפשים", הוא אומר. קשה מאוד לחולל שינוי במבנים, בארגונים, בעסקים, באנשים - בכל דבר בעצם. אם אתה מפנה זרקור לאחד המקומות הכי לא בריאים בעולם, זו מוכרחה להיות התנגשות רבתי. ידעתי בשביל מה אני טס לאמריקה, ידעתי שזה יהיה נורא, אבל עוד לא עשיתי דברים נוראים בלי המשפחה שלי. כשיש ימים קשים צריך לחבק את הילדים. לא היה לי את זה, וזה היה קשה".

אבל סרטי התעודה האלה הם שגורמים לנו לאהוב אותו. "עדיין יש המון אנשים שלא אוהבים אותי", הוא משיב מיד. "אפשר לראות את זה בכל בלוג. אני מרגיז המון אנשים. אנשים לא אוהבים את הטובים. אני עקבי בעקרונות שלי, ואנשים שונאים את זה".

האותנטיות היא מה שמקנה לנוכחות הטלוויזיונית של אוליבר את כוח המשיכה שלה, כולל חשיפה אינטימית. אני רוצה לשאול אותו איך הוא שומר על האיזון בין האותנטיות לפרטיות המשפחתית, אבל ברגע שהמלים יוצאות מפי הוא מתחיל להיראות נרגז, כמו מצפה להתקפה. "עכשיו תשאלי אותי על משפחה, על פשרות, למה הראיתי את המשפחה שלי בטלוויזיה", הוא אומר בזעף. אני מחריפה את המצב ושואלת אותו על חוזה הפרסום שלו עם רשת המרכולים סיינסבורי. אוליבר מפרסם אותה כעשור תמורת כ-1.2 מיליון ליש"ט בשנה, למורת רוחם של מבקרים המציינים כי שם נמכרות הארוחות המעובדות שהוא מטיף נגדן. בעיני אין בכך בעיה, ולכן אני שואלת אם הכסף מצדיק את המאמץ, אבל אוליבר חושב שאני תוקפת אותו. "הציבור עושה קניות בסופרמרקט. זאת האמת. אני לא מתנצל על זה", הוא אומר ברוגז.

בעקבות הלב

אני חושבת שנמאס לאוליבר מאנשים שמנסים להגדיר אותו - האם הוא שף, איש עסקים, יזם חברתי או כוכב טלוויזיה? בעיניו ההבחנות האלה לא רלוונטיות; הוא מדבר על הליכה בעקבות הלב, על יצירת תרבויות, על העדפה להעסיק אנשים ש"מבינים מה הוא אומר". העוזרת שלו היא "חסרת הכשרה לחלוטין", כהגדרתו, אבל היא פנתה אליו ברחוב בבקשה שיעסיק אותה, ו"היא יודעת ממה אכפת לי ולמה אני נאמן".

נדמה שהשאפתנות שלו חסרת גבולות. "אף אחד לא מבין אותי. אפילו לא אשתי. חושבים שהכל זה כסף. את חושבת שאני נוסע לאמריקה בשביל להרוויח כסף? זו הדרך הגרועה ביותר לנצל את זמני. אני לא רוצה לעשות את התוכנית הזאת, אני רוצה שהאמריקאים יעשו אותה. אני לא שמח שקיבלתי אמי מעצם הפרס, אני שמח כי זה יגרום לאחרים לעשות תוכניות כאלה, יגרום לציבור לפעול ויעודד את מקדונלדס להפסיק לייצר חרא.

"למען האמת אני לא מעריך כסף, הוא לא מוסיף להרבה דברים שמסבים לי נחת בחיים. אבל אם יש לך כסף, אתה יכול לממש רעיונות. אני רוצה לעשות דברים בעצמי, אני רוצה להקים חברת מזון ללא כוונת רווח. הכל קם ונופל על כסף".

בסופו של דבר, אוליבר מאמין ששינוי יתחולל רק בעקבות לחץ ציבורי. "הציבור לא יודע את זה, אבל הוא עדיין המלך. לדוגמה, מקדונלדס באמריקה ובבריטניה שונים לגמרי. לציבור בבריטניה הם מוכרים חלב אורגני, ביצי חופש וכמות עצומה של סלטים. צריך להסיר בפניהם את הכובע. אמריקה לא עשתה את זה".

אם היה עליך לבחור מרכיב אחד מהאימפריה שלך - הבישול, התוכניות, המסעדות, הספרים, מסעדת "פיפטין" או הקמפיינים הציבוריים - מה מכל אלה הקרוב ביותר ללבך?

"הייתי שמח להיות אליטיסט, כי שם הלב שלי - אני חנון של אוכל. אבל אין בזה שום תועלת לאף אחד, זה לא גורם לשינוי. אני רוצה לפתור את בעיית האוכל בבתי הספר, והממשלה לא תשנה את זה. צריך השקעה ויזמות. זה לא יקרה, כי הם לעולם לא יכניסו את היד לכיס ולעולם לא יישארו די זמן כדי לשנות משהו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ