ביקור בסטודיו של גסטון צבי איצקוביץ: קצת ארכיאולוג, קצת אנתרופולוג

גסטון צבי איצקוביץ עזב לאחרונה את הסטודיו שחלק עם מיקי קרצמן ועבר לסטודיו חדש. הוא מעדיף לעבוד בחללים סטריליים כדי שדבר לא יסיח את דעתו

אלי ערמון אזולאי | צילום: אורי גרשוני
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי ערמון אזולאי | צילום: אורי גרשוני

גסטון צבי איצקוביץ עבר לפני כשלושה חודשים לסטודיו חדש, המאפשר לו את תנאי ההתבוננות המקסימליים לצורך העבודה על שתי התערוכות הקרובות שלו. עם זאת, הוא מאמין כי היציאה מהסטודיו כדי לצלם חשובה מאוד, מפני ששם המלאכה נעשית "מעבר לצורך לצלם או לחפש דימוי שמעניין אותי. יש בזה משהו הרבה יותר עמוק פסיכולוגי: פשוט ללכת. כאילו אני אומר לעצמי 'לך לך' ואני הולך".

הסטודיו החדש נמצא במרחק של כמה פסיעות מהסטודיו הקודם, שניהם בקרית המלאכה בתל אביב, אבל ההבדל ביניהם תהומי. איצקוביץ, בן 36, שסיים ב-2008 את לימודיו בתוכנית ללימודי תואר שני באמנות של בצלאל, חלק במשך שנה וחצי את הסטודיו עם הצלם מיקי קרצמן.

איצקוביץ מספר כי רק במקרה החל לעבוד עם קרצמן, אף שהכיר אותו קודם לכן. "רכבתי על האופניים בדרכי לחתום על חוזה למקום שמצאתי ופגשתי במקרה במיקי, ששאל מה אני עושה וכשהשבתי הוא אמר לי לחכות והזמין אותי לשתות קפה. בו במקום הוא הציע לי לעבור לסטודיו, נקב במחיר ובמקום הסכמתי וסגרנו".

אבל מכיוון שהחלל המשותף היה עמוס, בשל גוף העבודה הרחב של קרצמן המאוחסן במקום, בחר איצקוביץ לעבור לחלל החדש. זהו חלל מוארך ומואר, קירותיו התעשייתיים מחופים בקירות גבס לבנים המשווים לו מראה סטרילי למדי ופרט לשני שולחנות שעליהם מונחים פרופים (הדפסות ניסיון), אין בחלל דבר מיותר.

"את מה שאני עושה עכשיו לא יכולתי לעשות שם", אומר איצקוביץ, שעובד על תערוכה שאמורה להיפתח בדצמבר בחלל האמנות החדש של גלריה שלוש ברחוב מאז"ה בתל אביב ועל תערוכה נוספת, שתיפתח ב-2011 במוזיאון תל אביב. "בסטודיו של מיקי הייתי יותר עסוק בעבודת הצילום", אומר איצקוביץ, שמצלם בפורמט של 7x6 ונוהג לפתח את הסרטים בעצמו, ולכן, לדבריו, העבודה בסטודיו שחלק עם קרצמן קיבלה אופי טכני יותר. "הייתי מגיע לשם כדי לפתח את הסרט, לסרוק את התמונות ולהדפיס את הפרופים הקטנים".

בנוסף, הוא נהג להתבונן בתצלומים במקביל לעבודה על תצלומים חדשים, וזאת כדי ללמוד מהם ולצאת לצלם מחדש. "לכן מרחב של 20 מטר בתוך הסטודיו הספיק לי. אך לסטודיו באופן כללי יש עוד מטרות, כמו פגישות עם אנשים, אפשרות לפרוש עבודות בצורה נרחבת, אחסון עבודות ובכלל - שיהיה מקום שהוא שלי והוא לא הבית".

המעבר לסטודיו החדש נבע גם מכך ש"ידעתי שעכשיו העבודה הולכת להשתנות ואני כבר לא יוצא לצלם באינטנסיביות. אני כבר אחרי שלב המחשב ואני צריך קירות". לשאלה אם אינו מוטרד מהסטריליות של החלל, הוא משיב כי זה מתאים לו כרגע. עוד הוא מוסיף בהומור: "תמיד חברים אומרים לי שהדירות שלי נראו כמו סטודיו, כמקום ללא שורשים שאני יכול לעזוב אותו בכל רגע. ובאמת תמיד השארתי את הבתים לא במצב ביתי, אלא עם מעט מאוד חפצים וקירות עירומים. במקרה של הסטודיו, אני חושב שזה ההיפך ממטריד, זה בדיוק המקום שנותן לי לבוא ולהתמקד רק בדבר שבשבילו באתי. אני יודע שאם הייתי מכניס עוד דברים מפתים לחלל הם היו מסיטים אותי ולכן אני גם לא עושה בסטודיו פינת ישיבה".

גסטון צבי איצקוביץ: "בשורה התחתונה אני צלם נוף"

על הפלטה הגדולה במרכז החלל מסודרות ערימות של הדפסות, ועל הקירות תלויים בתפזורת, לפעמים שרירותית ולפעמים מחושבת, תצלומים שהודפסו בפורמטים גדולים יותר. "אני מנסה להבין כיצד אני מייצר מהתקופה הצילומית הזאת שהיא אחת שתי תערוכות, כשעד היום כל תקופה צילומית תורגמה לתערוכה אחת", הוא אומר. "לנסות לעשות את ההבדלה ולהבין מה הולך לאיפה ואיך. עד עכשיו הייתי בשלב של הדפסת הפרופים אבל באיזשהו שלב אני חייב להתחיל למתוח את הדימוי ולראות אותו יותר טוב, שיתגלו שם דברים". לכן, מדי יום התמונות מתגלגלות מצד אחד של החדר אל הקיר הנגדי.

הוא מציין כי חל אצלו שינוי גדול בהליך העבודה. במקום עבודה על נושא אחד עם טריטוריה אחת, כפי שנהג לעשות בעת לימודי התואר הראשון, הוא הרחיב את הספקטרום של הדימויים והתופעות שאותן הוא מחפש ומצלם גם לאתרים שונים בתכלית. כך הצטברו יחד תצלומים של חפירות ארכיאולוגיות באתרים שונים בישראל, וכן תצלומים בגנים לאומיים, מערות, תנועה של מים שבאה לידי ביטוי בהתנפצויות של גלים או במפלים, פיצוצים של מחצבות או שרידים של מדורות. "כשאני מסתכל על המכלול, אני מבין שאני עוסק בנושאים הקשורים זה בזה: באדמה, היסטוריה, תרבות, זיכרון ובסימנים שהם מותירים, אבל בשונה מבעבר, אני הולך לחפש אותם במקומות שונים".

תהליך העבודה מתחיל לא פעם בשיטוט. "יש פעמים שסדרה התחילה מכך שהלכתי לראות מקום מסוים בלי המצלמה או רק עם המצלמה הדיגטלית ורק כשאני חוזר לסטודיו ומתבונן, אני מבין אם צריך לחזור לשם לסיבוב שני". הוא מוסיף כי הצורך לפתח סדרה אינו נשאר רק בגבולות ההתפעמות של המבט אלא נלווה לו הליך של מחקר. "כשהתחלתי להתעניין במפלים, היה לי חשוב ללמוד עליהם ולקרוא עליהם ולהבין איך הם נראים בים המלח ואיך נראה מפל ברמת הגולן ורק אז ידעתי לאן לנסוע. יש בצילום את המקום של החקירה והרצון לבדוק את התופעה לעומק ולרוחב וגם לא רק במקום אחד, ולכן לצורך העניין נהייתי קצת ארכיאולוג, קצת אנתרופולוג וקצת שומר גנים".

ללא כותרת, 2010

עם זאת, תצלומיו מתאפיינים בצביון מופשט ויש בהם צבעוניות הקשורה לשיח צילומי של נוף; נדיר לראות בהם אנשים. "בשורה התחתונה אני צלם נוף", הוא מעיד על עצמו וצוחק. "אני עוסק בנופים ואתרים, ושואל מהו מקום ומהם ההבדלים בין הדברים. הרבה פעמים אלה המקומות הכי מופשטים ואני באמת לא יודע מה לחפש בהם אבל יש לי צורך חזק לעמוד מול נוף". כמו כן הוא סבור שעם השנים העניין נהיה יותר פורמליסטי ומופשט, אף שברבדים מסוימים הוא גם מעלה שאלות פוליטיות.

בין הפשטה לקונקרטיות מיקום: קרית המלאכה בתל אביב זמן: שלושה חודשים גודל: 54 מ"ר

"אני מבדיל בין דברים שהם יותר פוליטים גלויים למשהו פוליטי שהוא סמוי יותר", מבהיר גסטון צבי איצקוביץ. כדוגמה הוא מביא את הסדרה "התנחלות", שצולמה ב-2005 ובה הפוליטי היה גלוי יותר. "אני גם רואה את הגבולות בין שני הסוגים. אני יודע שיש לי מקומות שבהם אני יותר מותח את המקום של ההפשטה ואני מזהה גם את המקום הכי קונקרטי שאני מצלם. אך הסיפור של המקום תמיד מעניין אותי".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ