רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"איחש פישר": תמצית החיים כאיכס

לקהל התיאטרון אין שום בעיה לראות דם על הבמה אבל בכל הנוגע לנוזלי הגוף האחרים, חנוך לוין הצליח לזעזע אותו. "איחש פישר", אחד ממחזותיו האחרונים, שמוצג כעת בקאמרי, הוא הזדמנות לבדוק למה

תגובות

בראשית שנות ה-70, אחרי שחנוך לוין גמר לגרות ולהרגיז ואת הקהל הישראלי בחשיפתו חסרת הרחמים של מצבנו הפוליטי-חברתי (באמירות שרק היום אנחנו מבינים כמה היו, והן עדיין, נכונות), הוא החל להרגיז אותו בהצגה בלתי מתפשרת וחסרת רחמים לא פחות של המצב האנושי ברגע הקיום הקצר בין הרחם לקבר.

זו לא רק הדרך הבוטה שבה דיברו הדמויות, וגם לא העירום המלא (מעניין שעירום גברי, בעיקר מדולדל, מזעזע קהלים יותר מעירום נשי), אלא עיסוקו המתמיד (ויש יגידו, אולי בצדק, אובססיבי) של לוין באיברי הגוף ובהפרשותיו. אם "מלכת אמבטיה" סיפר על משפחה המשתלטת על בית השימוש כדי להיפרע מדייר המשנה, וכולם חיים בסירחון, "איחש פישר", אחד ממחזותיו האחרונים, שמוצג עתה בבכורה עולמית 11 שנים אחרי מות יוצרו, עוסק באיבר מין גברי שנושר, ובקקה נשי שנעשה עליו.

איחש פישר - מועדי מופעים

לא במקרה פותח גיבור המחזה את המונולוג באמירה: "אני לא איש, אני איחש. בעצם, אני איש ושמו איחש". איש, היינו אדם, אם תרצו "כל-אדם", שבאיזשהו מקום הוא תמיד הגיבור של המעשה הדרמטי, גם אם יש לו שם ועלילה פרטיים (כי אותה "כל-אדמיות" מאפשרת לכל אחד מאתנו להזדהות עם גורלו). אבל אי אפשר שלא לשמוע במלה את ה"איכס", את תגובת הגועל וההירתעות שלנו מחומרים מסוימים, למשל נוזלי הגוף והפרשותיו.

דומה שבמשך יותר מ-2,000 שנות אמנות בימתית מוצגת (ואחר כך מוסרטת) רק נוזל גוף אחד זכה למעמד "כשר" על הבמה, והוא הדם (אני מתעלם מדמעות, כמובן). למה כוונתי "כשר"? לכך שאנחנו מזדעזעים למראה דם הנשפך מגוף אנושי על הבמה או על המסך, כי אנחנו מזהים את זה עם כאב, ועם החיים האוזלים, אבל אנחנו גם מודעים לכך שזה לא באמת דם, אלא צבע אדום, או קטשופ, או כל אמצעי אחר ליצירת אשליה. כך הצורך לזעזע בא על סיפוקו, ורתיעת הגועל נותרת מרוסנת.

חנוך לוין לא בחל בדם: נהרות תיאטרליים נשפכו ב"הוצאה להורג", למשל. לא במקרה כתב ב"מלכת אמבטיה": "ובאשר לבשרכם ודמכם, אין שום תוכניות חיסכון, אז לקקו אחים לקקו, ולכו הביתה לישון", ושר הביטחון שלו שר לקהלו: "אני מבטיח לכם דם ודמעות ומלה שלי זו מלה". אבל לוין גם הגיר מדמויותיו, בכמויות קטנות או גדולות, שתן ("הופס והופלה"), קיא ("יסורי איוב") וצואה ("הזונה הגדולה מבבל"). לא צריך להיות אסטניס צדקן כדי להירתע מכך. אני עצמי נעתי על המושב בתיאטרון בחוסר נוחות כשבראדך (יוסי כרמון) הלך לרוחב במת התיאטרון הקאמרי כשהוא נושא בזרועותיו סיר לילה ובתוכו הצואה שהפריש אחרי שאכל (מבלי דעת) את בנו שלו. אף שלא ראיתי את הדבר עצמו (גם אילו ראיתי זו היתה הרי אשליה ולא "הדבר האמיתי"), הסוגסטיביות של חומרי ההפרשה האלה שיתקה כל יכולת להגיב על המרכיבים האחרים.

קטן עליו

אני מרחיב בנושאים אלה, כי אלה החומרים של המחזה החדש-ישן: מעשה באיחש שהקטן שלו נושר תוך כדי השתנה בשירותים, ואשה גדולה, עם ישבן כביר (אורחת קבועה במחזות לוין, הפעם עם שם כמו-טורקי, פרנבחצ'ה), עושה עליו קקה. את זרעי המחזה הזה אפשר למצוא באופרטה האכזרית שהציג לוין ב-1979, "הוצאה להורג", שבה גבר הרוצה לזכות בקרבתה של אשה יפה מסכים שיסרסו אותו, אחר כך מוותר על איבריו האחרים, וברגע מותו האשה היפה מטנפת את פניו בהפרשה שלה. האופרטה התקבלה בדחייה ואי-הבנה והוצגה פעמים מעטות. הקהל בפירוש לא היה מוכן לראות את תמצית החיים כאיכס שנגמר בטינופת.

הפעם לא מדובר בסירוס אלא בקטן שנשר באופן מקרי, והאשה לא "טינפה אותו", אלא עשתה עליו "קקה" בטעות. כבר בחירת המלים הופכת את הסיטואציה לילדותית ולא ריאלית. והנשירה עצמה היא הרי מופרכת, תיאטרלית ואבסורדית מלכתחילה; דברים כאלה לא קורים במציאות. מראש מדובר בתיאטרון אבסורד. ולכן קל יותר לקהל (אני מניח) לבצע את הדילוג המטאפורי ולראות, גם במצב המגוחך, דיון קיומי: מה נשאר מהגבר שהקטן שלו נשר? והאם ייתכן שעם הקקה שיוצא מהגוף יוצא גם כל תוכנו? כלומר, האם בלא הקטן מאבד הגבר את כוח החיים (שהרי זה גם בפוטנציה איבר הולדה), והאם כל מה שבסופו של דבר נשאר מהאדם בסוף הדרך זה קקה?

שמואל וילוז'ני וקרן מור ב"איחש פישר". שאלות פילוסופיות גדולות

נכון, זה ניסוח פשטני, בוטה ומגוחך של דילמות פילוסופיות גדולות. אבל למרבה הפלא לוין מצליח, באמצעות שיח קלישאות מבריק (זו אבחנה של יצחק לאור בספרו החדש על יצירתו של לוין), ליצור ממשות דרמטית להתרחשות. כשאיחש מגלה שמישהו נכנס לשירותים ועשה לו קקה על הקטן הוא מסכם בטרוניה: "זו לא המדינה שחלמנו עליה". השיח המשולש בין איחש, פרנבחצ'ה ודב-משה (פרמדיק שהוא גם אינסטלטור בשעות הפנאי) הוא עוד אחד מהמיקוחים המבריקים של לוין שבהם הדמויות מנהלות משא ומתן קיומי מתמיד. היא קובעת שאיחש הוא פיקציה, כלומר אשליה, בעוד הוא מתעקש כי הוא דוקומנטרי, כלומר מציאות, וכשדב-משה מתערב בעימות ביניהם הוא שומע ממנה שגם הוא פיקציה: "אתה פה בכלל דמות שולית המחכה להחלטות של דמויות מרכזיות בקשר להוצאת קקות מאסלות!"

רמזים להמשך העלילה אפשר למצוא ב"סוחרי גומי" של לוין, שם שמואל ספרול, המנסה להיפטר מסטוק של אמצעי מניעה, מפתה את יוחנן צינגרבאי ללכת בעקבות היוחנן שלו לטקסס, שם יש נשים יפות עם ישבנים, ושם החיים האמיתיים. ואילו כאן, אחרי שפרנבחצ'ה מורידה את המים באקט של דווקא, יוצא איחש לאודיסאה בעקבות הקטן שלו שזרם לביוב, ומגיע בסיועו של ספן חכם למונטה קרלו, ולחצרה של נסיכת מונקו, לאותם מקומות שבהם מתנהלים החיים האמיתיים (כמו במחזה "האשה המופלאה שבתוכנו"), עם נסיכות לא מושגות ומאהבים לטיניים.

החלל של אולם קאמרי 3 מאפשר להציג היטב את המסע. איחש מגיע למונטה קרלו ולחצרה של נסיכת מונקו, כדי לראות ברגע האחרון, כשהוא כמטחווי יד מהצלת הקטן שלו, איך הנסיכה לועסת ובולעת אותו, ודווקא אז, כשהוא כבר לא מסוגל, מוכנה להתמסר לו, כי רק הוא יוכל להבין אותה. וכך אנחנו מגיעים לרגע הלויני האולטימטיבי, הרגע לפני, הוא תמיד תמצית הכל ועדיף על הכל, והוא זיכרון שאפשר לנצור של מה שיכול היה להיות, לפני שזרם החיים והמוות ממשיך לזרום, ומוביל את איחש דרך האסלה המפוארת של הנסיכה (התפאורה של אורנה סמורגונסקי), בעקבות הקטן שלו שהוא כבר רק הפרשה, חזרה דרך הביוב שלו, כהפרשה, חזרה אל האסלה העלובה שלו, שעליה הוא יושב ברגע האחרון של ההצגה בתנוחת האדם החושב של רודן.

מאסלה עד אסלה

ההערה היחידה שיש לי נוגעת להוראה הבימוי שהבמאי רוני פינקוביץ' נתן לשמואל וילוז'ני, המשחק בתפקיד הראשי. וילוז'ני מתנהל כאילו באמת נשר איבר מגופו. יש לזה אמנם סימוכין בטקסט, אבל זה גודם לווילוז'ני להתפתל בירכיים צמודים, בעוד שכל העניין הוא שהקטן הוא בעצם מושג מופשט ולא ריאלי. מלבד זאת הכל מתנהל בשטף, ולמרבה המזל פינקוביץ' מתעלם מהוראות הבימוי הפלסטיות באופן מוגזם של התמונות האחרונות. המוסיקה של יוסי בן-נון מעניקה להצגה זרימה. סיימון קריכלי ויוסי רחמני הם מלצרים-משרתים, דמויות שבלעדיהן אי אפשר במחזות של לוין, בעיקר מן התקופה המאוחרת, וערן שראל נראה כהתגלמות הדמות הלוינית הנלעגת, שיוצרי ההצגה כתבו לו את הטקסטים המצחיקים בספרדית ורומנית.

קרן מור עוברת במחזה זה את הטרנספורמציה של דמות האשה במחזות לוין. מן הקריקטורה המפלצתית עם התחת הגדול והתגרנות הקרתנית, דרך הבורגנית המלוקקת המתהדרת באושר ועושר המדומה שלה, ומסיימת כנסיכת מונקו הגחמנית והבלונדינית, שהיא בתוך תוכה ילדה לא מובנת שחרדה מן העוצמה שלה.

אבל בסופו של דבר זהו המסע של וילוז'ני. הוא מכור לו ומוביל אותו, וניכר בו השינוי מן הייצור החרד, התזזיתי של ההתחלה, למי שנולד מחדש, מתוך חור הביוב באסלת הנסיכה אל המוות שלו עצמו, ובכך הוא מביא את המסע המוזר הזה לסופו, שהוא למרבה הפלא איכשהו מאושר, או לפחות כך נדמה לי.

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(story) : true