ברוס ספרינגסטין לא מפחד מהזקנה

בשנות ה-70, אחרי שנחל הצלחה בן לילה, נקלע ברוס ספרינגסטין לסכסוכים משפטיים מתסכלים שהובילו ליצירת האלבום "Darkness on the Edge of Town". עם צאת מהדורה מחודשת וסרט תיעודי על התקופה, הוא מספר למה הוא לא מפחד מהזקנה

קית קמרון | גרדיאן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קית קמרון | גרדיאן

ברוס ספרינגסטין היה זקוק לעזרה כדי להיהפך לכוכב. כבר היו לו אז שני אלבומים שזכו להתפעלות אבל להישגים דלים במכירות, ובספטמבר 1975 עמדה מאחוריו סוף סוף חברת התקליטים קולומביה, שקידמה את הזמר הנאה והמחוספס, שהיה אז בן 26, ואת אלבומו השלישי, "Born to Run".

האלבום, שעל עטיפתו התמונה המוכרת של ספרינגסטין הנושא גיטרה ונשען על גבו של הסקסופוניסט קלרנס קלמונס, נחל הצלחה בן לילה: הוא היה לאלבום הפלטינה המוכרז הראשון בתעשיית התקליטים האמריקאית, תואר שמציין מכירות של מיליון עותקים. ספרינגסטין הופיע בעת ובעונה אחת על עטיפות המגזינים "טיים" ו"ניוזוויק". אבל הצלחתו של "Born to Run" עוררה בעיה: מי בעליו של הנכס?

ב-27 ביולי 1976 הגיש ספרינגסטין תביעה נגד המנהל שלו, מייק אפל, שהפיק את "Born to Run" יחד עם המנהל הבא של ספרינגסטין, ג'ון לנדאו. כעבור יומיים הגיב אפל בתביעה שכנגד וביקש למנוע מספרינגסטין לעבוד על אלבומו הבא עם לנדאו. הסכסוך המשיך מאז נודע לספרינגסטין שמתוקף החוזים שעליהם חתם עם אפל ב-1972 הוא לא יהיה זכאי לקבל את מלוא התגמול על עבודתו. כשבית המשפט העליון בניו יורק אישר את בקשתו של אפל לצו מניעה נקלע ספרינגסטין למצב שבו נאסר עליו להיכנס לאולפן עם האיש שאתו העדיף לעבוד. המאבק המשפחתי השעה את קריירת ההקלטות שלו למשך 12 חודשים, בדיוק בשלב שבו היה אמור להפיק את מלוא הרווחים מ"Born to Run". אף שהוא יצא מהמאבק המשפטי וידו על העליונה, שכן הוא החזיר לעצמו את השליטה בגורלו המקצועי, הוא נכנס לאולפן ההקלטות ביוני 1977, ביחס חשדני כלפי ההצלחה והשלכותיה.

כשאלבומו הבא יצא, בדיוק כעבור שנה, הוא חשף ספרינגסטין שונה לגמרי מזה שכבש את אמריקה בפנטסיות האורבניות והרומנטיות של "Born to Run". הנרטיב של האלבום החדש היה קודר וכלי הנגינה שבו קשים. זוהר העיר המדומה הומר בריאליזם חברתי של עיירה קטנה ("אני נוסע בקינגסלי/ מתכנן לשתות כוסית/ מדליק את הרדיו בקול/ כדי שלא אצטרך לחשוב"). שם האלבום רימז שהדמויות מוכות האהבה של המחבר נותרו ללא מקום לרוץ אליו, וכעת שקעו בחלל אקזיסטנציאליסטי: "The Darkness on the Edge of Town" ("החשיכה שבקצה העיירה").

מסע ארוך

מידת ההיכרות של ספרינגסטין עם המקום הגדירה את יצירתו מאותו אלבום ואילך. הוא יצא למסע שבו צבר הון שרוב האנשים אינם מסוגלים להעלות בדמיונם הפרוע ביותר, ושמו כאיש הגון נותר חף מכל רבב.

"כל עניין האפילה... היה עניין של הישרדות", הוא אומר. "אחרי ‘Born to Run' היתה לי תגובה למזלי הטוב. כשהצלחתי הרגשתי שהרבה אנשים שבאו לפני איבדו חלק מהותי מאוד מעצמם. הפחד הגדול שלי היה שההצלחה תשנה או תפחית את החלק הזה בי".

ספרינגסטין שהה באחרונה בטורונטו; "The Promise" (ההבטחה), סרט תיעודי חדש על שהתרחש מאחורי הקלעים של "Darkness on the Edge of Town", הוקרן בפסטיבל הסרטים בעיר. לפני כן צעד עם אשתו פטי שיאלפה, הזמרת בלהקתו "אי סטריט בנד", על השטיח האדום. אם הנינוחות שלו היא העמדת פנים הרי שהוא שחקן טוב יותר מרבים מהשחקנים המקצועיים בסביבה.

ספרינגסטין תמיד אפוף תחושת ה"אותנטיות", בשל פעילותו למען ערכי יסוד אנושיים כגון קהילה ואזרחות לצד היותו בעל עושר חומרי, פרדוקס שמתמזג סביב האלבום "Darkness on the Edge of Town". הסרט התיעודי מספק תובנות חשובות בנוגע למניעיו של ספרינגסטין ברגע מכריע בחייו. באמצע שנות ה-70, לפני שהתיעוש של המנגנון הפרסומי בתעשיית המוסיקה האריך את תוחלת החיים של אלבומים, לא היה אפשר להעלות על הדעת פער של שלוש שנים בין תקליטים, אפילו אצל ענקים כגון "לד זפלין", לא כל שכן אצל פלא שהוציא תחת ידו להיט יחיד. אבל לספרינגסטין, שעדיין התכווץ מההאשמות בהפרזה שאפפו את "Born to Run", הסיכון היה גדול: בתקופת גלותו מאולפן ההקלטות הוא המשיך לספק עבודה ללהקת "אי סטריט בנד", בהופעות או בחדר חזרות בביתו שבהולמדל, ניו ג'רזי, וכשפסיקת בית המשפט איפשרה לו להיכנס לאולפן הוא לא מיהר לפעול.

"חשבו שנעלמנו. שהקריירה שלנו נגמרה", אומר ספרינגסטין. "חשבו ש'Born to Run' היה יצירה של חברת התקליטים. היינו צריכים להוכיח את עצמנו כל לילה מחדש, בהופעות, ונדרשו לכך שנים. התמונה שלי התפרסמה ב'טיים' וב'ניוזוויק' כי החלטתי לעשות את זה. אבל חששתי מהרכבת ומהמהירות שלה, אחרי שעלינו עליה. זה מצחיק, אבל התביעה לא היתה דבר גרוע כל כך. הכל נפסק ונדרשנו להתחיל מחדש במקום אחר".

אחת מתוצאות ההיעדרות הכפויה מהאולפן היתה שכשספרינגסטין חזר לאולפן והחל להקליט את אלבומו הבא, הוא כבר צבר מלאי עצום של חומר. ל"Born to Run" היו לספרינגסטין שמונה שירים, והוא הקליט אותם. הפרפקציוניזם המטורף שלו הניב עבודה שנמשכה זמן רב יותר מהמקובל. אבל עכשיו היתה הלהקה סוף סוף באולפני רקורד פלנט בניו יורק והחלה לעבוד על השירים שהתאמנו עליהם בשנה הקודמת, ועליהם הוסיף ספרינגסטין שירים נוספים וגיבש חזון לאלבום החדש. מספר השירים המדויק שהוקלטו שנוי במחלוקת, אבל מתופף "אי סטריט בנד" מקס ויינברג טוען שהיו 40-50.

"הקלטנו בדרך כלל משלוש אחר הצהריים עד שלוש בבוקר, חמישה ימים בשבוע", מספר ויינברג. "היה זרם של חומר - והרבה טייקים. היו רגעים של תסכול, כל אחד לחוד וכולם יחד, אבל רצינו להצליח, בשביל ברוס. תחת הלחץ צמחנו, כצעירים וכלהקה".

באחת מפיסות הארכיון המצולמות המעניינות ביותר בסרט התיעודי, ויינברג חוזר ומקיש בתוף סנר וספרינגסטין מדקלם "Stick! Stick!" (מקל! מקל!). כעדות לחוסר הניסיון היחסי של כל הנוכחים בפרטים הטכניים של ההקלטה, הוקדשו שבועות לניסיון להעלים את קול המקל הפוגע בתוף. "זה היה תהליך למידה לכולנו", אומר ויינברג. "מתסכל ומצחיק בעת ובעונה אחת. ניסינו לעשות תקליט גדול. כל פעם שניגנו ניסינו לעשות משהו בעל משמעות וערך, שיאריך ימים. ברוס היה עושה אתנו חזרות כמה ימים על שיר אחד ואחר כך זורק את השיר לכל הרוחות. היתה לו תוכנית - לפעמים היא לא היתה ברורה לנו".

כשהתקדמה העבודה במחצית השנייה של 1977 ובתחילת 1978, הקונצפט שהגה ספרינגסטין לאלבום החדש התקשה. הוא ספג השפעות מהגרסאות הקולנועיות ל"ענבי זעם" ול"קדמת עדן" של ג'ון סטיינבק, ומהמערבונים של ג'ון פורד, כגון "המחפשים". סיפוריהם על אנשים הגונים שנתקפו בידי כוחות עליונים השפיעו - במישור האישי וגם יותר ויותר במישור הפוליטי - על ספרינגסטין, בן למעמד הפועלים מניו ג'רזי. הוא החל להציג לעצמו שאלות גדולות: "איך אפשר לפלס דרך ביום ועדיין לישון בלילה?" "איך אתה מתמודד עם החטאים שלך?" מאז "Born to Run" הכיר ספרינגסטין גם את מרטין סקורסזי ואת רוברט דה נירו. בעקבות "נהג מונית" הרגיש ספרינגסטין שהאמירה הבאה שלו זקוקה לדם ויזע של ממש, בניגוד לזוהר הרחוב האימפרסיוניסטי המסמא שתקליטיו עסקו בו עד אז.

"התקליט היה שייך לתקופתו", הוא אומר. "היה אז המיתון של סוף שנות ה-70, מוסיקת הפאנק רק יצאה, הזמנים היו קשים להרבה אנשים שהכרתי. בגלל זה התרחקתי ממוסיקת להקות ברים נהדרת וממוסיקת סינגלים נהדרת והתקרבתי למוסיקה שהרגשתי שתדבר לניסיון החיים של אנשים".

וכך פסל ספרינגסטין יצירות רבות - בלדות אהבה, שירי נשמה קצביים ושירי בירה מזמינים להצטרפות - פשוט משום שלא התאימו לחזונו הסגפני. את איכות החומר אפשר לאמוד על פי השירים שהקליט ל"Darkness" אבל תרם לזמרים אחרים: בתוספת מלים שחיברה בעצמה, "Because the Night" סיפק לפטי סמית את הסינגל הלהיט היחיד שלה; "Fire", ששרה להקת האר-אנ'-בי "האחיות פוינטר", דורג במקום השני בטבלת המכירות האמריקאית. היו גם שירים שלא שרדו מעבר להקלטות בלתי חוקיות בהופעות או לדיונים קדחתניים בין מעריצים אובססיוויים של ספרינגסטין.

הילד של השכנים

21 מהשירים שלא נכללו ב"Darkness" ייצאו בקרוב במארז של שני דיסקים, גם הוא בכותרת "The Promise" על שם שיר שנחשב לאחד הגדולים של ספרינגסטין, והוקלט בעת העבודה באולפן על "Darkness" ותוכנן להיכלל בו, והושמט ממנו ברגע האחרון.

ספרינגסטין, המזכיר את הגיבורים זוהרי העיניים של "Thunder Road" מתוך "Born to Run" המתבוננים בחלומותיהם הנפכים לרעילים, מודה עכשיו ש"The Promise" היה יכול להתאים לאווירת האלבום באופן מושלם, אבל הוא לא היה שלם עם ההתייחסות לעצמו בשיר. "הוא מדבר על מישהו שנלחם ולא מנצח, על האכזבות של אותה תקופה", הוא אומר בסרט. דקדקנותו של ספרינגסטין התפשטה עד לאחרון הפרטים של תצלומו שעל העטיפה, שנבחר רק לאחר שנדחו תצלומים רבים באווירה נוצצת יותר. בתצלום הוא נשען, טרוט עיניים וחיוור, על טפט פרחוני ליד חלון סגור בתריס, שמשתקף בו כנראה אורה של נורה עירומה. התמונה צולמה בחדר המגורים של הצלם שהיה אז לא ידוע, פרנק סטפנקו מניו ג'רזי, שספרינגסטין הכיר דרך פטי סמית.

"הוא היה בחור שעבד במפעל לאריזת בשר בדרום ג'רזי", אומר ספרינגסטין. "הוא ביקש מהילד של השכנים להחזיק מנורה. הוא השיג מצלמה ממישהו. כשראיתי את התמונה אמרתי, ‘זה הבחור מהשירים'. רציתי ללכוד את החלק שבי. פרנק קילף ממני את כל הסלבריטאות והשאיר את התמצית שלי. וזו היתה מהות התקליט".

האלבום המקורי נשאר צור מחצבתה של אגדת ברוס ספרינגסטין וכן של הקוד האתי שעל פיו הוא ממשיך לחיות. היקף הקריירה שלו, כיום בן 61, מציג אותו כאדם שמורכב מחלקים רבים, אבל כדי לפתור את הדילמות הנצחיות של החיים דרוש מסע אל לב האפילה שבקצה העיירה.

"אף פעם לא הייתי בעל חזון כמו דילן, לא הייתי מהפכן, אבל היה לי רעיון בעל תוחלת חיים ארוכה - לקחת את העבודה שעשיתי וליצור קשת רגשית ארוכה שיש לה עושר משל עצמה", אומר ספרינגסטין. "35 שנה אני נצמד לרעיון הזה. בגלל זה אני חושב שהלהקה ממשיכה להשתפר. אסור לפחד מהזקנה. זקנה זה טוב, אם אתה מלקט בחיים. הלהקה שלנו מבינה היטב את המשוואה הזאת".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ