שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הספרים שילמדו את הנוער על גיבורים מתקני עולם

סדרת ספרים חדשה מלמדת בני נוער על מרטין לותר קינג, גנדי ומתקני עולם אחרים. המטרה, מגלה הסופרת תמר ורטה זהבי, אינה רק להרחיב את ידיעותיהם, אלא גם לעורר בהם מחשבה על ישראל של היום

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תמר רותם, גלריה

"לשעמם את הקורא זה בעיני פשע", אומרת תמר ורטה זהבי, מחברת הספר "מרטין" על חייו של מרטין לותר קינג. "באמצעות כתיבה לילדים ונוער אני רוצה להשפיע. אני רוצה שילדים יחשבו מחדש על המציאות, ואולי באמצעותם גם הוריהם". למזלם של הקוראים, התוצאה אינטליגנטית וסוחפת כאחת.

"מרטין" הוא ספרה הראשון של ורטה זהבי בסדרה החדשה לנוער של הוצאת עם עובד על גיבורים מתקני עולם. בסביבות פסח יתפרסם הספר השני בסדרה, שגיבורו הוא מהטמה גנדי, ולאחריו יופיע ספר על נלסון מנדלה. הרעיון לסדרה נולד, לדבריה, מהמחשבה על סופרי ילדים ותיקים כמו דבורה עומר או אסתר שטרייט-וורצל, שספריהן עיצבו דורות של ילדים. "היתה כאן מסורת של כתיבה על גיבורים ציונים, 'שרה גיבורת ניל"י' ואחרים", אומרת ורטה זהבי. "זה עבד, ילדים הזדהו אתם, עם מניעיהם. ואני רציתי לפתוח את הילדים לחשיבה חדשה".

היא בחרה לכתוב על גיבורים מהעולם. הטעם לכך, ש"ההרחקה הגיאוגרפית וההיסטורית מאפשרת לילד לשאול שאלות, להרים גבה על מה שקורה שם, מבלי להרגיש מאוים, בלי להרגיש ש'אני שייך לרעים'". כיום היא כותבת על גיבורה פמיניסטית קנייתית, ואנגרי מאאטיי, שהארגון האקולוגי שהקימה הביא מיליוני נשים לטעת בהתנדבות עצים ולייער מחדש את קניה. ב-2004 היא זכתה בפרס נובל לפיתוח בר קיימא, דמוקרטיה ושלום.

"המציאות החברתית-פוליטית בארץ כל כך קשה וטעונה, שצריך לתווך אותה לילדים", אומרת ורטה זהבי. "קיבלתי עלי לעשות זאת באופן שהמסקנות יהיו הומניסטיות. כך שהרצון להבין את האחר יתעורר באופן טבעי, גם אם זו לא המציאות של הקורא".

נלסון מנדלה (מימין) וואנגרי מאאטיי. הספרים הבאים

אין להתפלא על כך שהכתיבה שלה אידיאולוגית במוצהר. ד"ר ורטה זהבי היא מרצה לחינוך בגיל הרך במכללת דוד ילין בירושלים. העמדות שלה נחרצות, היא מצדדת במעורבות אקטיבית, פוליטית-חברתית בחינוך. בהתאם לכך, הקורסים שלה אינם אקדמיים בלבד. היא מעורבת בעבודה המעשית של הסטודנטים שלה בגנים בשכונות מצוקה בירושלים, שבהם רוב ילדי הגן הם ממוצא אתיופי. ורטה זהבי מאמינה בכוח ההשפעה של החינוך, כשם שהיא מאמינה בכוחם של הספרים. האם אינה לוקה בתמימות? "ייתכן", היא מחייכת. "אבל אני מרגישה שהתמימות הזאת היא הכוח שלי. אני חייבת להאמין שאני יכולה לשנות את המציאות שבה אני נמצאת, אחרת אפול לייאוש. לכן אני בונה בספרים שלי דמויות שקל להזדהות אתן, שלבו של הקורא נחמץ".

מאבק יצירתי

ורטה זהבי, בת 51, היא אחת מסופרות הילדים הכי מעניינות בזירה המתעוררת של ספרי מקור לנוער. לפני "מרטין" פירסמה כמה ספרים יפים ומעוררי מחשבה, האחרונים שבהם "שרוטה" ו"סלטה לאחור" (שניהם בעם עובד). העלילות של ספריה מורכבות. היא מצליחה לתאר בעדינות את חיי הרגש הסבוכים של גיבוריה, בני נוער בעצמם. ואם לא די בכך, היא מעזה לפרק מטען נפץ בכך שהיא מערבת בספריה, באופן מחוכם ולא בוטה, גם פוליטיקה, באמצעות הצגתם של הפלסטינים כאחד האדם, בלי שמץ של דוגמטיות.

היא החלה לכתוב כשילדיה היו קטנים. "בתחילה כתבתי לגן חובה ואז גדלתי אתם וכתבתי לנוער", היא מספרת. "עכשיו כשהם גדולים הם לועגים לי על התמימות שלי. אבל אני חושבת שזה עובד. אם כותבים בצורה שמעוררת הזדהות, הילד שואל את עצמו: רק מרטין, או גנדי, יכול לחולל שינוי? להאמין במשהו ולראות שהחזון מתממש? גם אני יכול לתרום בדרכי ולהפוך את העולם למקום יותר טוב".

דומה שלפחות בעניין ההזדהות ניסיונה עלה יפה. ילדים הקוראים את "מרטין" אינם מסוגלים להניח אותו מידם. הם מזדהים עם מרטין הילד. כשהם קוראים על הנסיעה שלו באוטובוס, למשל, כשהוא ואמו נאלצים לפנות את מקומם בנסיעה ארוכה ללבנים, הם נמלאים בכעס על העוול שנעשה לו. ורטה זהבי מספרת שנער כעוס שהיא מכירה, שהירבה להתבטא על שנאתו לערבים, אמר בעקבות הקריאה: "אני לא כזה, אני רק מדבר כך".

"הספרים האלה מעמידים לנו, לכל אחד מאתנו, סוג של מראה. כשאתה בא למישהו ואומר לו בישירות, אתה חי במדינה פאשיסטית, ושקיימת אפליה במדינה נגד ערבים ונגד אתיופים, התגובה היא סגירות. אבל כשמרחיקים, אפשר לבטא את הסוגיות של הפרדה גזעית. אני מקווה שילדים יתבוננו במציאות שלנו דרך הפריזמה של מקומות אחרים, כמו הדרום בארצות הברית או הודו".

מה שחשוב לא פחות, לדבריה, הוא להתוודע לדרכים היצירתיות של המאבק שהציעו המנהיגים שעליהם היא כותבת. "הדרך שלהם היתה לא לחרוט את האלימות על הדגל. המטרה שלך היא לצרף את האויב לשורותיך". כשגנדי היה בבית הכלא, היא מספרת, הוא הכין סנדלים לגנרל האנגלי שכלא אותו וצירף מכתב ובו כתב: "אני רוצה לתת לך את הסנדלים. אני אוהב אותך, רק מתנגד לדרכך". "וכשגנדי היה בן 70 הגנרל שלח לו במתנה את הסנדלים וכתב לו עד כמה האקט השפיע עליו וגרם לו לחשוב אחרת. אני מאמינה שדווקא ילדים ובני נוער יכולים לסגל חשיבה אחרת, לצאת מהמשבצת. רק פוליטיקאים, מנהיגים בוגרים, חושבים בתבניות. הציפייה שלי היא שבאמצעות הספרים ילדים יקבלו עוד כלים לארגז הכלים שלהם לשינוי חברתי".

בעקבות הדוד תום

היא עצמה גדלה בירושלים בבית פוליטי. "אחי (במאי הקולנוע דני ורטה, ת"ר) היה מביא מהרחוב דעות של 'מצפן' ומתעמת עם הורי הציונים. היו כל הזמן ויכוחים בבית".

את ספרה הראשון לנוער, "שרוטה", כתבה ב-2000, בזמן האינתיפאדה. "כשהחלו הפיגועים, הבן שלי אמר: 'הלוואי שתיזרק פצצת אטום על הערבים'. אמרתי לו: 'אתה יודע שיש לנו חברים בבית ג'אלה, האם אתה רוצה שהם ימותו?' והוא אמר: 'עזבי אותי את עם הערבים שלך'. הוא פשוט ביטא את מה שכל האנשים סביבי חשבו בתקופה ששני העמים הפנו עורף זה לזה. שאלתי את עצמי מה אני עושה עם זה, והתחלתי לחשוב על סיפור".

"שרוטה" מתחיל בתיאור בוטה של פיגוע בסופרמרקט ומספר על ילדה שנפגעה בו. תוך כדי החלמתה נרקמים יחסי ידידות בינה לבין ערבי בבית החולים ובהמשך הילדה יוצרת קשר עם המשפחה של המפגעת. הספר נחל הצלחה רבה. הוא נקרא בבתי ספר בכיתות ט' וגם תורגם לגרמנית ולאיטלקית.

המודל הספרותי של ורטה זהבי הוא "אוהל הדוד תום", ספרה של הארייט ביצ'ר סטואו מ-1850, שמיוחסת לו תרומה לביטול העבדות בארצות הברית. במשך שנים הוא היה רב מכר שני רק לתנ"ך. "גדלתי על הספר הזה", היא מספרת. "אבי נהג לומר שאני דומה לטופסי, אחת השפחות-ילדות בספר. ביצ'ר הבינה שאם היא מעוררת הזדהות אצל הלבנים לקורותיה של משפחת עבדים, זה ישנה אותם, וזו הגדולה של הספר. זו מטרתה של ספרות אמיתית".

במפגשיה התכופים עם בני נוער בבתי ספר נוכחה ורטה זהבי שתגובות הילדים על "מרטין" אינן מאכזבות. "רובם הבינו על מה אני מדברת, ומיד בחנו את המציאות הישראלית בלי שיהיה מורה שישאל, 'מה זה מלמד אותנו?' חשוב לי להציף את הנושאים הללו. גם על 'שרוטה' אני מקבלת תגובות מרגשות, כמו 'גרמת לי לחשוב'. אבל לפעמים גם שואלים, 'מה יש לך מערבים', או מתריסים: 'אנחנו רוצים שימותו'. אני שואלת: 'אהבת את הספר? לא שמת לב שהעברת כמעט שעתיים עם ערבים, ולא קרה לך כלום?' אני לא אומרת שכשילד שקרא את הספר שלי יעמוד במחסום הוא יחייך לעוברים בו, אבל אם חשב אחרת על העולם בשעת הקריאה, דיינו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ