קונסרבטוריון "שולמית" חוגג מאה: משנים את הנוף המוסיקלי

קונסברטוריון "רון שולמית", ראשון בתי הספר למוסיקה בארץ, חוגג מאה להיווסדו. מנהליו, נעמי פרל ואריה חסיד, מסבירים למה חשוב להם ליצור דיאלוג בין העולם החילוני לחרדי ובו בזמן גם לנתץ סטריאוטיפים

נעם בן זאב, גלריה | תצלום: דניאל בר-און
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב, גלריה | תצלום: דניאל בר-און

קשה להצביע על מוסדות רבים או אפילו מעטים שחשיבותם עצומה, שנוסדו בתל אביב לפני מאה שנה בדיוק. העיר רק החלה להלך בזהירות בכוחות עצמה אז, לא כל שכן מוסדותיה, והנה בכל זאת קם מוסד כזה: בסתיו 1910 נפתח בית ספר למוסיקה באחד מהרחובות הקטנים של נווה צדק. לימים נקרא בית הספר, שהיה הראשון מסוגו ביישוב היהודי, "שולמית" על שם שולמית רופין שהקימה אותו, ומאוחר יותר הוכרז כקונסרבטוריון. 30 תלמידים למדו בו תחילה, ואליהם נוספו עוד כ-50, ביניהם ילדים שהובאו במיוחד מאירופה, מרוסיה בעיקר.

ממעוף הציפור, אם בוחנים את קורות קונסרבטוריון "שולמית" בארבעת העשורים הראשונים לקיומו, התדהמה גדולה: ב-1923 מרדכי גולינקין, חלוץ האופרה בארץ ישראל, השתמש בתזמורת בית הספר לאופרה הראשונה שהעלתה כאן, "לה טרוויאטה". ב-1926 הכנר הגדול יאשה חפץ ביקר בו, ותרם כסף לאולם קונצרטים - שבו ניגנה תזמורת הקונסרבטוריון לפני אלברט אינשטיין, בין היתר. שנה אחריו ביקר ארתור רובינשטיין במקום, ואחר כך הפסנתרן הדגול אלפרד קורטו, שהזמין את התלמידה המצטיינת, פנינה זלצמן, לבוא ללמוד אצלו בקונסרבטואר בפאריס. והשמות המפורסמים רק הלכו והצטברו.

התדהמה אף גוברת כשסוקרים את רשימת המורים באותה עת - אבות המוסיקה הישראלית ושמות מהגדולים באירופה כמו פאול בן חיים, יואל אנגל, יוסף אחרון ותלמה ילין. ואת כמה מהבוגרים - אז, ואחרי שהתאחד "שולמית" עם קונסרבטוריון "רון" שהוקם ב-1938: יצחק פרלמן, שלמה מינץ, עברי גיטליס ודניאל בנימיני.

"רון שולמית" היה איפוא לאבן דרך בתולדות החינוך המוסיקלי הציוני, ואחד ממגדירי הלאומיות המתהווה. ומעניין איך עקבות הדנ"א של החלוציות הזאת שהוטבעה בו הלכו והתחדדו במרוצת השנים, עד לימים אלה: המוסד עקר לירושלים והוקמו לו סניפים חדשים, פותחו תוכניות לילדים במצוקה וקליניקה לתרפיה במוסיקה, ומספר תלמידיו מגיע היום ל-500.

"קונצרט המאה" הקרב, שיתקיים בתיאטרון ירושלים ב-26 בחודש, יסמן עוד נקודת תפנית ושיא בהיסטוריה ההולכת ונגלית של המוסד הפלאי הזה - הקמת בניין רב תכליתי משוכלל, המיועד להיות ביתו, בפאתי יער ירושלים הפסטורלי.

שמירה על המוסכמות

שנת 1988 סימנה בתולדות המוסד מאורע גדול, אפילו מהפכני: אריה חסיד, פסנתרן, רב, מלחין ואיש חינוך יליד מוסקווה, הקים עוד סניף של "רון שולמית", בשכונה הירושלמית החרדית הר נוף. הקונסרבטוריון הראשון בארץ ישראל היה איפוא לחלוץ עולמי בהוראת המוסיקה הקלאסית לילדים חרדים.

לצדו של חסיד, גם המוסיקאית והמורה נעמי פרל הלכה צעד נועז קדימה, וייסדה במסגרת הקונסרבטוריון תוכנית הכשרה למורות למוסיקה ונגינה בקהילה החרדית. כך, כשלוחה של המדרשה למוסיקה במכללת לוינסקי התל-אביבית (בעצמה מוסד עתיק שהוקם ב-1912), קמה בירושלים לפני שש שנים התוכנית הזאת, שמעניקה לסטודנטיות שלה מערכת לימודים תובענית במוסיקה ובחינוך: מקהלה, אנסמבלים קאמריים, תזמורת, שיעורים בתיאוריה והרמוניה וניצוח ופיתוח שמיעה. בסיום הלימודים מקבלות הסטודנטיות תואר בי-אי ותעודת הוראה במוסיקה, ואפשרויות חדשות למימוש אישי ולעבודה.

בסוף שנת הלימודים היו בוגרות המחזור הנוכחי של "רון שולמית" והמדרשה למוסיקה בלוינסקי בקונצרט קאמרי אינטימי שליווה את טקס הענקת התארים, רמז מקדים ל"קונצרט ה-100" החגיגי הקרב. נעמי פרל, ראש התוכנית, פתחה והצביעה על הדיאלוג הייחודי שמשתקף בטקס הזה, דיאלוג בין אתוסים שונים, כדבריה, בין המכללה החילונית לעולם החרדי, בין נשים משני העולמות, בין תל אביב לירושלים.

"הכי קל ליצור דיאלוג בין תרבויות כשזה נעשה בין נשים - גם הרבנים אומרים כך, הם יודעים שעם גברים קשה יותר", הוסיפה נשיאת המכללה, פרופ' לאה קסן. ראש המדרשה, פרופ' אמנון וולמן, וראש הקונסרבטוריון, הרב אריה חסיד הדגימו בנגינה היבטים של שיתוף פעולה.

נציגת הבוגרות, גיטי שפיץ, הביעה את פליאתה על הצלחתה והצלחת חברותיה, צעירות שרובן נשואות, מטופלות בילדים, ומפרנסות יחידות: "בין השידוכים והנישואים, הלידות, גידול הילדים והעבודה - לנגן ברסיטלים, להתאמן ולשקוד על השיעורים המפרכים, ולכתוב עבודות סמינריוניות, קשה לי להאמין איך עשינו זאת", אמרה.

תזמורת של תלמידות הקונסרבטוריון. לא באות לעשות קריירה

מי שנכח בטקס הזה מבין מה מצפה לו בקונצרט המאה. הבוגרות ניגנו בין היתר סונטה לכינור ופסנתר של בטהובן, טריו קלרינט של ברהמס, קטעים מ"סקארמוש" של מיו, אטיוד של סקריאבין ופרק מרביעיית "רזומובסקי" השלישית של בטהובן.

בחלק התזמורתי עלתה על הבמה תזמורת הנשים המקצועית של המקום, תזמורת "זמורה", וניגנה את הפרק הראשון של הקונצ'רטו לצ'לו מאת דבוז'ק, והפתיחה "העטלף" של יוהן שטראוס, בניצוח שלוש מהבוגרות. מזמן לא נשמע צליל יפהפה כזה של סולנית כמו הצ'לנית רחל אפטוביצר, ושל תזמורת שבתוכה נגניות חילוניות שבאו כתגבורת בלבוש צנוע, אך ללא נסיון להסוות את עולמן בתלבושת חרדית כביכול.

כנראה מעולם לא נשמעה כך הפתיחה לאופרטה של שטראוס - עדינה כל כך, בלי העליצות הגברית הנהנתנית הווינאית, מתוך חוסר מודעות לסגנון הציני והבדחני והאפקטים המקובלים בטמפו והפקת צליל, ובלי האדנות של ניצוח מערבי קלאסי. גם הקהל באולם היה של נשים בלבד, והגברים הוגלו למרפסות למעלה, במין עזרת גברים מאולתרת. כשעלתה לבמה מקהלת הסטודנטיות, יחד עם מקהלת הנשים "המיולה" לשירת מוסיקה קולית, כבר התבקשו הגברים לצאת גם משם - האיסור על שירה לפני גברים לא הופר כאן.

ויתור על האגו

עד שיעבור למשכנו החדש שוכן קונסרבטוריון "רון שולמית" בבניין בית הספר היסודי, "בית יעקב", בשכונת הר נוף. במשרד שאינו אלא חדר צדדי קטנטן, עמוס בהררי ספרים, תווים ומסמכים, עם שתי מזכירות, יושב מנהל הקונסרבטוריון אריה חסיד. חסיד נולד בפרוור היהודים המוסקוואי מלחובקה, ואחרי הגיעו לישראל ניגן ולימד בגליל ואחר כך בתל אביב, ואז החל לעבוד כמורה לפסנתר, כמדריך מוסיקה קאמרית, ולבסוף כמנהל רון שולמית סניף בית הכרם.

"הוועד המנהל שלנו כולל חרדים, חרד"לים וחילונים, והמוטו הוא מוסיקה לכולם", הוא אומר. נעמי פרל, לידו, מסבירה שבצורה יוצאת דופן, היוזמה להקמת התוכנית האקדמית באה מהשטח - "התפשט צמא ללימודי מוסיקה, הקהילה ביקשה והבוגרות חיפשו עבודה".

"השדה קצת יותר קשה ממה שנעמי מתארת", אומר חסיד. "כשפתחנו את הסניף כאן חשבתי שהציבור החרדי רחוק ממוסיקה כמו הר נוף מהר סיני. לכן צריך היה לעשות הרבה עבודה". "ישנה מוסיקה שורשית יהודית, אבל גם היא מודרה לבתי הכנסת", מתארת פרל את ההיבט המוסיקלי בקהילה. "השבר הגדול בתרבות המוסיקלית של היהודים המזרחים בישראל בא מההדרה של התרבות המזרחית על ידי המוסדות. השבר התרבותי של יהודי המערב מהשואה. אמא שלי לא שרה לי שירי ערש כי לה עצמה לא היתה אמא.

"כשנהייתי מורה לפסנתר, ומורה למוסיקה לגיל הרך, נוכחתי ברעב הגדול. אריה ואני כתבנו כרזות וחילקנו ותלינו בכל מקום, כיתתנו את רגלינו, ונוכחנו איך התלמידות מתחילות להגיע. היינו מקיימים קונצרטים פעם בחודש ומציעים לילדות לבוא ללמוד - צ'לו, כלי נשיפה, אפילו אבוב. והלימודים החלו לפרוח. הבתוליות של התחום היא כזאת שהכל התקבל בלי עכבות, בלי מעצורים".

חסיד: "הסניף בהר נוף לא שונה בתכניו מקונסרבטוריון אחר, רק ברוח שלו: מצד אחד עשייה ויצירה ונכונות, מצד שני העדר תחרות. הבנות לא באות לעשות קריירה. בשבילן זה מחוץ לתחום אחת המורות, הכנרת ורה ויידמן, העידה שהיא באה ללמד אצלנו 'כי כאן לומדים מהסיבות הנכונות'".

פרל: "אצלנו כל הזמן צריכה להיעשות ההתאמה בין שתי האורתודוקסיות: הדתית - והמקצועית-מוסיקלית; איזון המתח בין האגו לבין השליטה בו, בין ההחצנה של ניצוח או ביצוע מוסיקלי לבין הצניעות".

"לקראת קונצרט המאה הקרוב", מספר חסיד, "הצעתי לצ'לנית המצטיינת שלנו לנגן את הקונצ'רטו של דבוז'ק עם תזמורת הקאמרטה - הזדמנות לנגן עם תזמורת מעולה, מקצועית, לפני קהל רב, והיא סירבה. זה עורר תגובה של אהדה וגאווה מצד כולם, והתרגשות גדולה מצדי".

למה?

"בדיוק מהסיבה שעליה דיברנו - בגלל הצניעות".

קבלת האתוס

הקשר עם המדרשה למוסיקה בלוינסקי החל עוד כשתומר לב עמד בראשה, לפני כשבע שנים, והמשיך עם המנהלת שבאה אחריו, שולה פיינגולד המנוחה. נעמי פרל, שלמדה באקדמיה בירושלים, בעלת תואר M.Ed ממכללת לוינסקי לחינוך ובוגרת של מכון מנדל למנהיגות, החליטה לפתוח את תוכנית ההכשרה למורות. "היה צריך להגיש הצעה למל"ג, ואיש לא האמין שתוכנית כזאת תאושר כלל", היא מספרת, ושולפת ספר עב כרס מהמדפים הגדושים, "כתבתי את זה, ופשוט הנחתי לשולה על השולחן. היא דפדפה בחוסר אמון, ותוך שנה זה אושר".

איך מתיישב החינוך המוסיקלי והעיסוק במוסיקה עם מעמד הנשים והבנות בקהילה?

"השאלה הזאת נובעת מסטריאוטיפים", משיבה פרל. "מדימוי האשה החרדית כשבויה של חברה סגורה ודכאנית, בעוד שאין חברה כמו החרדית שבה יש תמיכה כזאת לנשים. הבעלים והאבות שלומדים תורה תומכים מאוד בפרויקט הזה, כי החיבור אל לימוד המוסיקה וההוראה שלה משקף בדיוק את התפקידים שהמסורת ייעדה לאשה - להתפרנס ממה שהיא יוצרת, וליצור, כי אם היא לא יוצרת היא לא חיה.

"הנשים מחונכות לחשיבת עומק, לעמל רוחני: לא מדובר כאן, כעוד סטריאוטיפ, על נשים מדוכאות שמנסות לממש את עצמן; ולא, אין לנו אג'נדה פמיניסטית מוצהרת: אנחנו שלמות עם התפקיד המסורתי של האשה ומקומה, שלמות עם זה כאתוס, ומתוך השלמות יוצרות את שלנו. זו העצמה נשית, אבל שלא מתבטאת במרד".

פרל מצביעה על סטריאוטיפ נוסף, הזעזוע שעצמאות נשית עלולה כביכול לחולל בחברה החרדית: "לא נקראה קריאת תיגר על סממני הכוח כמו השכלה ופרנסה, ולא קרס דבר. לכל היותר נוצרה אנרגיה שרק תורמת לרצינות בלימוד התורה, ולהשקעה בצמיחה הרוחנית בקרב הבחורים, הרוצים לזכות בבנות שהן בעלות שאיפות רוחניות, ובעצמן משכילות, עצמאיות, חכמות, נמצאות בעמדות של ניהול ומתפרנסות.

"מכך נולדה הרמוניה: כשהעוצמה הנשית באה מתוך קבלה של האתוס נוצרת מציאות של שותפות בבתים, בנשיאה בעול המשפחה ובעול התורה, מתוך כבוד הדדי. הבעלים באים לרסיטלים - ואני רואה את זה עם בעלי - וגאים בנשים שלהם. לא נתקלתי מעולם בבעל שראה בלימודים ובעיסוק במוסיקה איום או מטרד. בבעל שכעס, שקיווה שהאשה תגמור כבר עם זה".

חסיד: "אני נתקלתי - במקרה אחד ויחיד לאורך 22 השנה שאני כאן. זה היה מאוד חריג".

על מסך המחשב הנייד של נעמי פרל מופיע תצלום שלה ושל משפחתה הקרובה - תצלום שצריך להביט בו זמן רב כדי להכיל את כולו. בתווך נראים היא ובעלה, וסביבם עשרת ילדיהם, בנים ובנות מאירי עיניים. כפי שאמרה בוגרת התוכנית גיטי שפיץ, קשה להבין איך מקיימים חיים אינטנסיוויים כאלה כשמתוודעים לפעילות הענפה של פרל - בלימודים, בהוראה, ביצירה, ביזמות חינוכית ובתפקיד מליצת יושר מסורה של התחום.

"ישנם שלושה היבטים לפעילות שלנו לקראת שנת המאה", היא אומרת, "האחת, היכולת להתאים את עצמנו למציאות משתנה - לא סתם הקונסרבטוריון קם בירושלים דווקא. השנייה, שהמוסיקה היא מוסיקה לכל, וכל מי שרוצה בה יקבל. והשלישית, יצירת דיאלוג, ואת זאת אני אומרת בזהירות. לא מדובר כאן ב'צו פיוס', אלא בשיחה אמיתית".

ובכל זאת, החומות שנוצרו הוקמו על ידי החברה החרדית.

פרל: "המפעל שלנו הוא מודל לשמירה על החומות והזהות - והדיאלוג. הקפנו את עצמנו בחומות כי מה שיש בתוך החומות יקר לנו. החיים העשירים והשוקקים של תוכן ושל משמעות ויופי, כולל הקשיים והבעיות כפי שיש בכל חברה. רק שלעיתים קרובות מדי מונח על החומות הללו מטען נורא של דעות קדומות, טינות, חילוקי דעות קשים, וגם תחושות של קיפוח, ניצול ורדיפה. לכן שיתוף הפעולה עם לוינסקי מעיד על הביטחון שלנו בקשר הזה. אין לו אח ורע בקהילה האקדמית והחרדית בתל אביב או בירושלים".

חזון חינוכי

יוצאים לחצר בית הספר בית יעקב, לאתר הפעילות של הקונסרבטוריון עצמו. בהעדר חדרים מתאימים בבניין הוקמו כאן מבנים זמניים, קרוואנים. למרות ממדיהם הקטנים הם מסתירים אוצרות: אולם מחול ואולם קונצרטים, חדרי אימון ולימוד זעירים עם שישה פסנתרים, ספרייה, חדר מחשבים ואינטרנט, וחדר תרפיה עם כלים רבים שנחוצים לטיפול. החצר צופה להרים ולגיא השסוע ביניהם, שמדרונותיו התלולים מכוסים בעצים - יער ירושלים, עם הנוף מרהיב, וקול הציקאדות שאינו פוסק. כאן יקום המבנה החדש.

"בכל חברה, המוסיקה תורמת להתפתחות רוחנית, קוגניטיבית, פסיכולוגית וסוציאלית של האדם. למימוש מלא ועשיר יותר של קיומו, ולאיכות המגע שלו עם החיים", אומרת פרל. "כל כך הרבה מחקרים נכתבו על הסגולות שלה בשיפור ריכוז, זיכרון ותפישה מרחבית, שיפור הישגים בלימודים, התפתחות מוטורית והעלאת מיומנויות חברתיות, רגשיות ותקשורתיות. אבל מי שעוסק בחינוך מוסיקלי בקהילה החרדית צריך להיות מודע לסייגים של ההלכה ביחס למוסיקה, ולעקרונות החינוך שלה".

פרל מונה ציוויים כמו "קול באשה ערווה", איסור הנאה מעבודה זרה ושירי עגבים, איסור ביטול התורה, ובכלל שאיפה להתבדלות תרבותית. מנגד, מרעיפה התורה וההלכה גם תשבחות גדולות על המוסיקה - "אין בגשמיות דק כמוסיקה", היא מצטטת את הרמב"ן, וכן את אותיות דר' עקיבא: "לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא בשביל שירה וזמרה".

"החזון שלנו הוא לאפשר לקהילה חינוך מעמיק למוסיקה, מגוון התנסויות מוסיקליות, מגע עם אמנים ואמנות, מימוש אישי ודיאלוג מוסיקלי", אומרת פרל. "ולמוסיקה הקלאסית והאסתטיקה שלה סגולות נהדרות - החתירה לדיוק, לדחיית סיפוקים ולעידון, והימנעות מהתלהמות ורגש מופרז".

חזונה של פרל כולל גם טיפוח מצוינות וחינוך אסתטי רחב, הצמחת מנהיגות ומובילות שינוי מקרב הבוגרות בתוכנית ההכשרה למורות, שיתוף פעולה נרחב בשטחים שונים, והעמקה והרחבה של ההיבט הפדגוגי. כל זאת מתוך האמונה ולימוד התורה. "בסופו של דבר אין ביניהן לבין המוסיקה ולימודה סתירה, אלא השלמה עמוקה", אומרת פרל, "הלוא כבר שנו חכמינו: 'כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים, משפטים לא ילכו בם'".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ