יעל דר, גלריה
יעל דר, גלריה

קצת לפני תום החופש הגדול, רגע לפני שמתחילים גן חובה או כיתה א', יצא לאור גיליון הבכורה של העיתון המצויר לילדים קטנים, "פוד-קיפוד". על הכריכה דמות קיפוד חייכנית אך מטרידה קצת - עיניו לא ממש ממוקדות, קוציו נראים כמו בננות בעלות חוד של עיפרון - יורד בנחישות מכבש מטוס וצועד היישר אלינו, אל תוך הפנים.

ואין זה רק עמוד השער. העיתון כולו, המיועד לבני חמש-שש-שבע, פורץ אל תוך הפנים, בצבע וציורים תזזיתיים, פרסומות ענק, משחקים ססגוניים לקשקוש ולגזירה וכותרות גדולות. לכן, אין זה מקרה שבדף הקרדיטים, מיד אחרי שם העורך, אורן ציבלין, מופיעים גם מי שאחראי ל"ארט", שחר ליבוביץ, והצייר הראשי, אורי פינק.

גיליונות ראשונים של כתבי עת מעניינים במיוחד, מכיוון שיש שם, בדרך כלל, הצהרת כוונות, מעין חוזה שחותם העורך עם קוראיו הפוטנציאליים, ובו הוא מבטיח הבטחות, להם ולהוריהם שאמורים לחתום על המנוי לעיתון ולפעמים אף לקרוא באוזני הקוראים הצעירים את החומר הכתוב.

המכתב לקוראים שמצורף לגיליון הראשון של "פוד-קיפוד" ממש נוגע ללב: זהו מעין כתב תחינה, הן לילדים והן להוריהם, לשקול מחדש את יתרונות העיתונות הכתובה, רגע לפני שזו תגווע לגמרי. אם נחנך את הילדים הקטנים, נרגילם מגיל צעיר לצרוך עיתונות, רומזת הצהרת הכוונות הזאת, אולי נקנה לה, למסכנה, דור חדש של קוראים.

על המכתב חתום "פילון", רגע לפני שהוא ממריא, מיואש (?), לאפריקה, ובו הוא מספר מעט היסטוריה עיתונאית, על כתב העת לילדים הידוע "פילון", שהעורכת הראשונה שלו היתה הסופרת נירה הראל. ב-2007 החלה הוצאת ציבלין להוציאו לאור שוב וכנראה ויתרה. עתה אמור "פוד-קיפוד" להחליפו. "אמא שלי, פילונה, אומרת שזה לא קל היום להיות עיתון. שאנשים מעדיפים אינטרנט וטלוויזיה", הוא כותב. "אני לא מבין את זה - זה נחמד, תוכניות טלוויזיה ומשחקים באינטרנט, אבל להשוות לעיתון, שאפשר לגעת בו ולצייר בו וללכת לישון אתו? איך אפשר? ככה זה. עיתוני ילדים בכל העולם נסגרים, וככל הנראה תוך כמה שנים לא יישארו עיתונים כלל. אלא אם כן אתם תאהבו את פודקי, החבר שלי, והוא יאהב אתכם כל כך, שבישראל זה יהיה אחרת".

אחריות כבדה רובצת, אם כן, על קוראיו הצעירים של העיתון "פוד-קיפוד", אך העורך אינו מאפשר להם לממש אותה. מעלעול בעיתון מתברר שלקוראים כלל לא מיועדת חוויה ייחודית של עיתון, ויותר משיש בו ניסיון להפיח חיים בעיתונות לילדים, זהו למעשה כתב כניעה לתרבות הצריכה ולמדיה החדשה. פרסומות וציורים ומשחקים בנוסח "מה משותף לגלידה, גלשן וגלובוס? כולם מתחבאים בציור" יש הרי גם ב"אינטרנט והטלוויזיה", שלדברי פילון מאיימים על העיתונות.

לעומת זאת, אין שם הרבה דברים שבאופן מסורתי היו בעיתונות הילדים: אין שם שום סיפור טוב, שום שיר שמתחשק לקרוא פעם שנייה, וחוץ מאשר בשיר-משחק אחד, אין שם שום דמות שהיא ילדה (כולם בנים). וכמעט מיותר לציין - אין שם שום רמז, ולו הקל בקלים, לאקטואליה, כלומר למהותה של העיתונות הכתובה, שכתב העת הזה מקבל עליו להציל.

חלון מבעד לעיתון

מעניין לבחון, לעומת זאת, את ה"חוזה" שחתם עם קוראיו עיתון הילדים הגדול הראשון שראה אור בפלשתינה, עוד ב-1936, בגיליון הראשון של "דבר לילדים" המיתולוגי (ששרד כ-50 שנה).

עיתון "דבר" ההסתדרותי הוציא כבר מ-1931 אחת לחודש בערך "מוסף לילדים", וב-1936 הוחלט במערכת להפוך את "המוסף לילדים" לשבועון, בעל 16 עמודים. בהפרדה של הגיליון מהעיתון של ההורים היתה כמובן הצהרה: מעתה מייעדת תנועת הפועלים לילדים קריאה עצמאית, בלי נוכחותו, הפיסית והנפשית, של ההורה החתום על העיתון. הצהרה נוספת היתה, שהשבועון החדש הוא כתב עת לכל דבר. הוא יוצא כסדר, יש לו כותבים קבועים, מדורים קבועים, מראה אופייני, והוא מקיים קשר הדוק עם קוראיו.

ב"דבר לילדים" השבועי, נכתב בגיליונו הראשון, יתפרסמו "סיפורים, שירים, סיפורים מחיי הארץ ומן העולם כולו, ממה שנעשה בעבר ומן המתרחש כיום. רבים הם הדברים אשר צריך אתה לדעת אותם ו'דבר לילדים' ישתדל להמציאם לך שבוע שבוע. אוהב אתה גם חידות ומשחקים - ‘דבר לילדים' יתנם לך. (...) המערכת תרצה גם לשמוע את דעתך על העיתון" (27 בפברואר 1936, עמוד פותח).

ואכן, השבועון יצר מרקחת מנצחת של אקטואליה, מאמרים, יצירות ספרותיות, איורים, משחקים, מכתבי קוראים, חידות, בדיחות ואפילו קומיקס - מהראשונים בארץ, פרי עטם של אריה נבון ולאה גולדברג. השער הוקדש כמעט תמיד לדבר ספרות, שיר בדרך כלל, מאויר בידי מאייר הבית, נחום גוטמן. בדף הראשון הודפס מאמר המערכת, שכתב בדרך כלל יצחק יציב, מייסד ועורך העיתון, שקיבל עליו ליידע את הקוראים הצעירים על הנעשה בארץ ובעולם. בתווך, בין מאמרים ורשימות פובליציסטיות הודפסו יצירות ספרות, חלקן פרי עטם של טובי המשוררים והסופרים של התקופה, כלאה גולדברג, פניה ברגשטיין, מרים ילן שטקליס, אנדה עמיר, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ואחרים - מקצתן היו לימים לקלאסיקה ישראלית.

אחת מרצועות הקומיקס של אריה נבון ולאה גולדברג, "קטינא הגדול", שהתפרסמה בגיליונות "דבר לילדים" בשנות ה-40 המוקדמות, יכולה לשמש מטאפורה לאותה מזיגה ייחודית של השבועון בין האקטואלי למשעשע, בין "החשוב" ל"לא חשוב". הסדרה עסקה בניסיונותיו החוזרים ונשנים של קטינא להיראות גדול. באפיזודה המדוברת נראה קטינא יושב על ספסל בגינה הציבורית וקורא בחשיבות בעיתון "דבר". ממרחק נראים ילדים משחקים. בכיתוב הנלווה מצוין: "קטינא גדול הוא. יושב לו הרחק/ קורא בעיתון ואינו משחק". בתמונה הבאה של הרצועה נראה קטינא מציץ אל הילדים מתוך חור שקרע בעיתון: "אמר בלבו: ‘אעשה לי חלון/ ואביט במשחק מבעד לעיתון" (5 במארס 42').

מתח מתמיד זה שקיים "דבר לילדים" בין ה"חשוב" ל"מהנה", בין ה"נכון אידיאולוגית" ל"יפה", היה מסימני ההיכר של השבועון, והוא שהפכו לעיתון ילדים משגשג. מתכון מנצח זה אומץ אחר כך בעוד שבועונים לילדים שהיו מסונפים לעיתונות הכתובה: "הבוקר לילדים", "משמר לילדים" ו"הצופה לילדים", שהחלו רואים אור בשנות ה-40, ו"הארץ שלנו" שנוסד ב-1951. בשנות ה-70 החלה לרדת קרנה של עיתונות הילדים וב-1985 התאחדו "דבר לילדים", "משמר לילדים" ו"הארץ שלנו" לכתב העת לילדים "כולנו", שנטש את האקטואליה לטובת הבידור ושרד עד שנת 2000.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ