חופש שכטר: "לא הפוליטיקה מעניינת אותי, אלא האנשים"

סמוראי שמבצע חרקירי, דיקטטור קולני ומתופפים במדי צבא הם כמה מהדמויות שמהן מורכבת יצירת המחול החדשה של חופש שכטר. בשיחה עמו מסביר הכוריאוגרף הישראלי הפועל בבריטניה מדוע בחר לקרוא לה דווקא "אמא פוליטית"

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלעד סמורזיק, גלריה

"כשאני יוצר אני לא מרגיש שאני פועל מתוך מגמה פוליטית או שיש מסר פוליטי מסוים שאני מנסה להעביר", אומר הכוריאוגרף חופש שכטר. "אני חושב שהחיים תחת רמיסת הפוליטיקה בישראל משפיעים על בני האדם וזה משהו שעברתי ומעניין אותי, אבל לא הפוליטיקה מעניינת אותי, אלא האנשים".

שכטר, שחי בבריטניה, מסביר בראיון טלפוני כי משום שהוא ישראלי מרבים לשאול אותו בחו"ל על הממד הפוליטי של עבודותיו. כך הוא נאלץ להסביר שוב ושוב כי האמנות שלו עוסקת בבני אדם ולא במסרים פוליטיים. אלא שכאשר היה עליו לבחור שם ליצירתו החדשה, דווקא בשל אותו דיון פוליטי מתמיד וצפוי, הוא בחר להפתיע ולקרוא לה "אמא פוליטית" (Political Mother). "שיעשע אותי שדווקא בכותרת יהיה משהו שכביכול אומר שהעבודה כן פוליטית", הוא מספר.

המופע החדש, שמשתתפים בו עשרה רקדנים וכן להקה של מתופפים וגיטריסטים, הוצג בבכורה עולמית במאי האחרון בפסטיבל ברייטון בבריטניה ומאז הועלה בגרמניה, דרום קוריאה, יפאן, אוסטרליה, אירלנד וצרפת. בהמשך השנה יועלה גם בספרד והולנד. בימים אלה מתנהלים מגעים להבאת המופע לפסטיבל "תל אביב דאנס" ב-2011. מארק מונהאן מ"דיילי טלגרף" העניק לעבודה חמישה כוכבים וכינה אותה "פלא אודיו-ויזואלי". ג'ודית מרקל מ"גרדיאן" התרשמה כי "שכטר יצר עבודה של כוח מחשמל מאתגר".

שכטר, בן 35, עומד בראש להקת מחול בריטית משגשגת הקרויה על שמו. הוא נולד בירושלים ולמד באקדמיה למחול ומוסיקה בעיר. לאחר מכן רקד בלהקת בת שבע ולמד תיפוף בפאריס. מאז שייסד את להקתו ב-2002 יצר שורה של יצירות ובהן "Fragments" (2003), "Cult" (2004), "Uprising" (2006), "In Your Rooms" (2007) ו-"The Art of Not Looking Back" (2009). הוא אמן שותף בתיאטרון הלונדוני היוקרתי "Sadler's Wells" ולהקתו מוגדרת כלהקת בית בתיאטרון "Brighton Dome". "אמא פוליטית" היא יצירתו הארוכה הראשונה המיועדת לערב שלם.

אתה ידוע כמי שמלחין קודם כל את המוסיקה ורק אז נכנס לסטודיו. האם כך היה גם הפעם?

"כן, אבל אני לא מלחין יצירה מוגמרת. אני מוצא כמה לופים וקטעים מוסיקליים שעוזרים לי להיכנס לאווירה של העבודה. כשאני מגיע לסטודיו, אני עושה לפעמים אימפרוביזציה עם עצמי, חושב על הרעיונות. אני עובד עם הרקדנים ואז נוצרת שיחה בין הכוריאוגרפיה למוסיקה שנמשכת בערך ארבעה חודשים".

את השיחה הזאת הוא משווה למשחק טניס: "זו מין עבודת נמלים יום-יומית שבה צריך לחבר דברים ולהוציא דברים, לשנות דברים במוסיקה או להוסיף בה דברים. זה נהפך למין פסיפס מורכב. תהליך היצירה הוא קצת כאוטי אבל אני מנסה תמיד להישאר מחובר לגרעין תחושתי כללי של העבודה".

זו עבודה ארוכה במיוחד - 75 דקות. כיצד זה השפיע על תהליך היצירה שלה?

"זה באמת היה קצת יותר מפלצתי מבחינת ההתמודדות עם הקצב של העבודה, הקצב של התפתחות העבודה, איך להחזיק מתח. לפני העבודה הזאת נהניתי לעבוד עם עריכה כמעט קולנועית של רגעים על הבמה, שנותנת ממד אחר של זמן. עריכה יותר מהירה, קפיצה מדבר אחד לאחר, שמעניקה תחושת זמן ועומק או מרחב גדולה יותר. הרבה פעמים עריכה יכולה ליצור כמעט יותר מתח מהדבר עצמו: הטיימינג של מתי אתה מפסיק, מתי אתה לוקח משהו, לוקח את זה מהקהל, מפסיק אותו, מתי אתה פתאום נותן משהו אחר, איפה זה נופל בתהליך המחשבתי או הרגשי של הקהל".

מתוך "אמא פוליטית". מתח בין אלימות למשהו רגיש | תצלומים: בן רודיק

אלא שהפעם עבודת העריכה היתה מורכבת יותר משום שהיצירה משלבת כמה עולמות שונים המציגים דמויות קונקרטיות יחסית. "זה לא בדיוק תיאטרלי", הוא אומר, "אבל יש בעבודה דמויות ויש הרבה עולמות שונים בתוך העבודה". אותן דמויות, שהוא מכנה ארכיטיפיות, כוללות סמוראי שמבצע חרקירי, דיקטטור קולני ומתלהם, חבורת נדכאים הלבושים סחבות ונעים במעגלים, קבוצה הרוקדת ריקודי עם, מתופפים לבושי מדים צבאיים שפניהם מוחשכים ועוד. "המופע מתחיל במעין עריכה בין העולמות, שהולכת ומסתבכת", אומר שכטר, "התחושות והרגשות בין העולמות האלה מתחילים להינמס אחד אל השני".

לאורך תהליך היצירה הוא חש שהעבודה מאוד "כועסת". "שאלתי את עצמי אם אני רוצה באמת ללכת לשם. נוצרה עבודה עצבנית עם משהו סרקסטי וכועס. כששאלתי את עצמי את השאלה הזאת הבנתי שאין לי ברירה, שאני לא יכול להתפשר. זאת העבודה, זה מה שיצא והלכתי עם זה. לקראת סוף התהליך היצירתי קרו דברים מעניינים בגלל ההינמסות של הדמויות זו לזו. פתאום נחשף שם משהו שהיה יפה לחשוף אותו, דרך כל השכבות של הבצל נחשף משהו מאוד פגיע. מתוך כל הכעס הזה הגיעו הרבה דברים רכים, נוגעים".

אתה יוצר בבריטניה. האם החומרים המשמשים אותך מגיעים מהחיים שם או מחוויותיך בישראל?

"החומרים מגיעים מהרבה מקומות. דווקא בעבודה הזאת אני חושב שמבחינה רגשית באמת הרבה הגיע מהזיכרונות שלי מישראל, אבל גם מהתחושות והרגשות האלה בהתנגשות עם מציאות די שונה באירופה - מציאות ההכחשה התמידית שאנחנו הישראלים מכירים מספרי ההיסטוריה בצורה די כואבת. ההתנגשות של התרבויות מעניינת אותי. והיכולת של אנשים לזפזפ, לעבור מדבר אחד לאחר, לשכוח מהר מאוד, יכולה לעורר אצלי הרבה כעס".

בבריטניה, הוא אומר, נתקל בלא מעט חוסר צדק. "המערכת כל כך חזקה פה, כך שהאינדיבידואל יכול לטבוע בתוך זה והוא כבר לא כל כך חשוב. יותר חשובה המערכת, יותר חשוב שהחוקים יישמרו ואלה חוקים שמשמרים את החזקים. יש באירופה ובבריטניה הרבה תחושות חדשות שאני נחשף אליהן, שהחיבור שלהן עם תחושות ישנות מעניין. כשאני יוצר עבודה חדשה אני שואב מכל מה שמסביבי, מכל מה שבחיים שלי וממה שאני מתעסק אתו בראש שלי. בתקופה הזאת מדובר בדברים האלה, בהתנגשויות של התרבויות האלה, של המערכת עם האינדיבידואל".

ומה בכל זאת ישראלי בעבודה?

"יחסית לעבודות הקודמות שלי, זו העבודה הכי ישראלית. זו מין עבודה ישראלית-יהודית. יש משהו בהוויית ריקודי העם והקשר המפחיד או היפה בין הפוליטיקה של ארץ ישראל לריקודי העם. זה תמיד קשור למשהו שהוא מעבר ליום שישי בערב בכיכר. זה קשור להישרדות, להליכה אחרי מנהיגים, להרבה דברים עתיקים וחדשים. ההוויה הזאת נמצאת בתוך העבודה וגם הוויית הקורבן, הוויית האין-ברירה".

בהתייחסו לשם המופע, הוא מדגיש את הכוח האמוציונלי של צירוף המלים הללו, של הורות ושל פוליטיקה. "מאחר שזה מין שילוב של שתי מלים שיכול להעלות הרבה רגשות והרבה רעיונות, אני לא רוצה להינעל על אחד מהם", הוא אומר. "אבל קודם כל חשוב המתח בין המלים, בין החום לקור, בין האלימות והכוח למשהו רגיש וגם החיבור ביניהן".

האם יש לך הרהורים על חזרה לארץ?

"כרגע לא. הגורל מאיר לי פנים, אם יש דבר כזה. החיים שלי כרגע נמצאים במקום מאוד יצירתי ומאוד פתוח, יש הרבה הזדמנויות שנפתחות לפני ואת רובן אני לוקח. יש פה משהו מאוד פתוח, מאוד מחובר לאירופה ויש לי הרבה הזדמנויות ליצור, אז אני זורם עם זה כל עוד זה זורם אתי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ