ג'וני ליידון שב אל שדה הקרב

מנהיג מהפכת הפאנק מפרסם כיום חמאה, משתתף בריאליטי ועומד להשיק בושם על שם להקתו פורצת הדרך ה"סקס פיסטולז". אבל אם מישהו חושב שג'וני ליידון נרגע הוא כנראה לא פגש אותו בזמן האחרון. בראיון לרגל הופעתו בישראל בשבוע הבא, הוא ממשיך לירות לכל הכיוונים ולסגור חשבונות. גם עם אנשים מתים

אבי פיטשון, גלריה | לונדון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבי פיטשון, גלריה | לונדון

כמו במשחק הילדות "מעריך, מחבב, מעריץ, אוהב", גם בדרך למפגש עם ג'וני הרקוב, אני מתקשה למקם את תחושותי. אין שום דרך למתן את הדרמה. זה הראיון בה"א הידיעה. הקלישאה "ג'וני רוטן שינה את חיי" היא אמת לאמיתה. הכל קשור אליו: עמדות, החלטות ומעשים שלי מגיל 12 ואילך; יחסי למשפחה (סליחה על החיים הקשים שעשיתי לכם!), לבני-בנות הכיתה, לחיי הפרברים ברעננה, לעמדת המוצא הבסיסית מול המציאות הישראלית, לפתקים ששמתי בקלפי, לבגדים שלבשתי, להערות "תגיד לי מי סיפר אותך ואני אהרוג אותו" שהופנו אלי ברחוב, ללהקות ולארגונים הפוליטיים הקיקיוניים שהקמתי, וכמובן לטעם המוסיקלי שלי.

כל זה קרה עוד לפני שהחסרתי פעימה למשמע השאגה "דיסטרוי!" והקריאה "אין עתיד!". בהתחלה, כמו בכל התאהבות ממבט ראשון, היו רק עיניים - העיניים הבוהות, המנוכרות, הקרועות לרווחה של רוטן, במבע ריק שהחזיר אלי השתקפות של כל מה שהרגשתי.

בהופעה של "סקס פיסטולז" בבריקסטון בלונדון לפני שנתיים, ובהופעה של "תדמית ציבורית בע"מ" (P.I.L) לפני כמה חודשים, בצד ההנאה מהמוסיקה ומהזכות לראות את האנשים שיצרו אותה נושפים בה חיות על-זמנית ששום קמט או כרס לא יכולים לעצור, מצאתי את עצמי מביט בליידון בעיניים מצומצמות, מנסה ליצור המשכיות בין החוויה החיה לתמונות שחור-לבן שהיו מודבקות בסלוטייפ על קירות חדרי בימי התיכון.

כשחלומות מתגשמים קשה לחבר אותם לזמן שקדם לכך. קל וחומר כשאני נכנס חצי שעה מוקדם מדי לפאב בלונדון שבו קבענו להיפגש לראיון, והנה ליידון, יושב לבדו, משהו שלא קורה אף פעם. המנהל האישי וחבר הילדות שלו, חוליגן הכדורגל לשעבר ג'וני "רמבו", תמיד אתו. מבטינו נפגשים, והפעם הוא לא תמונה דהויה על הקיר. אני מציג את עצמי, שנינו נבוכים, עיניו תרות אחר רמבו, אבל הוא מזמין אותי בלבביות לשבת. הוא לבוש בלוק המוקיוני שובה הלב האופייני לו: אפודת מעוינים בגוונים מופרכים ועניבה תואמת מרוב שהיא לא. אפילו לנעלי הדוקטור מרטנס שלו יש מין טלאי כחול וקרקסי בכל קודקוד.

ברגע שרמבו חוזר, ליידון נעשה אינטנסיבי, שולט לחלוטין בשיחה, נע בין רצינות מפלחת לצחוק מתגלגל. הוא לוחץ את ידי בחום כשאני מעיד שהשיר שלו ("אסיד דרופס") אהוב עלי, וכשאני מוכיח את התעניינותי בכדורגל באמצעות מחזיק מפתחות של הפועל תל אביב. חלק ממה שהוא אומר כבר שמעתי וקראתי קודם, אבל ככה זה עם להט משיחי, נבואי: חייבים לחזור שוב ושוב, עד שמישהו יבין, עד שיקרה משהו. יש גם סתירות פה ושם. את גיטריסט ה"פיסטולז" סטיב ג'ונס, שתיאר לא אחת כ"אדם כיפי ומצחיק עד דמעות", הוא השווה הפעם ל"רצפה של משתנה".

ליידון מאוכזב מהרבה אנשים ולא מפסיק לסגור חשבונות. מתברר שהוא עדיין בחובות לחברת התקליטים הקודמת שלו, וירג'ין, וקמפיין החמאה שבו כיכב לאחרונה נועד למימון האיחוד של "P.I.L", בהעדר כל תמיכה אחרת. אכן כן, מנהיג מהפכת הפאנק, אויב הציבור הבריטי מספר אחת ב-1977, מפרסם חמאה. הוא גם השתתף בתוכנית ריאליטי, שבה נוקר על ידי עדת יענים וחלק קרחת יער עם קייטי "ג'ורדן" פרייס ופיטר אנדרה, הנחה סדרות טבע, וזה עתה התבשרנו על השקת "בושם סקס פיסטולז".

עילת ההתכנסות היא ההופעה של "P.I.L" ב-31 בחודש בוועידת המוסיקה של היינקן בגני התערוכה בתל אביב (לצד "דה דראמז" - לראיון עם מנהיג הלהקה ג'וני פירס). בעוד שה'פיסטולז" התבססו על הקצנה וריענון של נוסחת הרוק המוכרת, "P.I.L" (לצד להקת "הסליטס" הכל-נשית) הלכה צעד קדימה ושירטטה אופק מוסיקלי חדש שניסה לשלול את המבנים הרוקיסטים באמצעות סאונד הגיטרה הקר, הזוויתי, והלא-מאצ'ואיסטי בעליל של קית לווין, באס המעמקים הדאבי של ג'ה וובל, ויבבות המואזין מקפיאות הדם של ליידון.

ליידון (בחזית) עם ה"סקס פיסטולז", 1976. "הגווארדיה הוותיקה של הרוק ניסו להיראות רדיקליים ואנחנו קילקלנו להם" (תצלום: רקס)

ההרכב שמגיע לתל אביב כולל נגנים מאלבומים מאוחרים יותר של "P.I.L", שבהם חזרו לרוק בהצלחה יתירה, אבל רשימת השירים בהופעה שראיתי נטתה לאלבומים המוקדמים, מפלסי הדרך. רשמית, ליידון לא הוציא שום דבר מאז "סייקוז פאת", אלבום הסולו שלו מ-1997. בגלל אילוצים חוקיים הוא הוציא מאז לא מעט קטעים בעילום שם. יש כבר חומר חדש של "P.I.L", אבל עד שייחתם חוזה הקלטות חדש, אין אישור משפטי לעבוד עליו.

הסיפור של שתי הלהקות של רוטן, "P.I.L" וה"סקס פיסטולז" רצוף תלאות ומאבק משפטי, אמוציונלי, פיסי. האם בתוך כל זה היו רגעים שבהם הרגיש שלווה, תחושת הישג, שמחה? "החרימו אותנו בכל מקום. חרם מוחלט", אומר ליידון, "רק ילדי הכבאים וילדים של איזה בית יתומים קיבלו אותנו, כשהופענו מולם ב-1977, והם ממש לא חשבו שאנחנו כאלה איומים ומפחידים. הם ירדו ישר ללב האכפתיות שלנו".

ליידון לא מצטרף לחרם האמנים על ישראל ואף כינה את אלביס קוסטלו "כלב", לאחר שזה ביטל את הופעתו בארץ. אלה שחושבים שליידון בוגד בערכיו, פשוט מצפים שמישהו אחר ימשיך להגשים את חלומות הנעורים שלהם במקומם. אילו היו מעיינים בטקסטים של "P.I.L", היו מגלים שליידון תמיד תקף כל מה שזיהה כחשיבה עדרית, ומעולם לא הצטרף לחגיגות "לייב אייד" למיניהן או לקמפיינים שמייצגים סדר יום או תנועה.

"חמשת האנשים שמפגינים מחוץ להופעות שלנו וסבורים שבכך שאופיע בישראל אני תומך במשטר חשוך, פשוט לא מבינים מה אני עושה בחיים", הוא אומר, "אני לא תומך באף ממשלה ואף ממשלה מעולם לא תמכה בי. אני תומך בבני אדם ואופיע לפני בני אדם בכל מקום, ואף אחד לא יתערב לי בזה. לצערי אף מדינה ערבית לא הזמינה אותי להופיע. קראתי ש'בוני אם' הופיעו ברמאללה ולא הרשו להם לנגן את 'על נהרות בבל' כי יש שם את השורה (שר) 'When We Remember Z-i-o-n'. גם בצפון אירלנד אף פעם לא נתנו לי להופיע. הקתולים נעלבו מהשיר 'Religion', והפרוטסטנטים נאמני המלוכה נעלבו מ'God Save the Queen'. אני ממש מרוצה שהצלחתי למצוא את הדרך לבאס את כולם בבת אחת. אבל זה מוכיח שהעוינות כלפי מפספסת את הנקודה. הרי איך זה יכול להיות ששני צדדים במלחמה נפגעים ממני? אני בעצם מוצא להם קרקע משותפת, אז באופן אבסורדי אני הפציפיסט הכי גדול. אין מצב שאשייך את עצמי באופן מוחלט לקבוצה פוליטית אחת כי בעשותך כך אתה מתכחש לאמת רחבה יותר. יש אמת בכל מקום. אני רחוק מאוד מלשבת על הגדר. אין לי שום ציפייה שכולם יסכימו אתי, אבל אם תבוא לכפות עלי את הדוגמה שלך, הולך להיות לך קשה. אמא ואבא שלי למדו את זה מוקדם מאוד!"

ג'וני ליידון. "אני ממש מרוצה שהצלחתי למצוא את הדרך לבאס את כולם בבת אחת" (תצלום: רקס)

"לפטפילד", ששיתפת אתם פעולה ב-1993 עם חורך הרחבות "אופן אפ", היו אמורים להופיע אתכם וביטלו.

"זו באמת אכזבה. אם הם רועדים מארבעת המפגינים האלה, הם סיסיז ולא מגיע להם להופיע מלכתחילה. תראה, זה יפה שהמפגינים האלה מאמינים במשהו. הם אנשים טובים. אבל ניגנתי ביוגוסלביה לשעבר גם עם ה'פיסטולז' וגם עם 'P.I.L', וההתנגשויות שם בין נוצרים למוסלמים לא נגעו בנו. אנחנו טיפה מעל ומעבר לזה. פאנק הוא מעבר לקלישאות הפוליטיות, וההישגים שלו בהתאם. מה שפאנק נתן לעולם זה שנשים התחילו לעמוד על במה כשוות. והפאנק עשה את זה מהר יותר, קליל יותר וצודק יותר מהתנועה הפמיניסטית".

ג'ון סבאג' אמר בספרו "אנגליה חולמת" שהאפקט התרבותי של ה"פיסטולז" באנגליה אחרי שיצא "God Save the Queen" השתווה לאפקט של הבאדר מיינהוף בגרמניה.

"גועל נפש. זה כל כך קל לטמבל כמוהו לשבת בבית ולהמציא שטויות. פלצן. יש לנו בעיה ענקית באנגליה עם המעמד הבינוני, כי הם לא יוצרים כלום, מתעלקים על תרבויות של מעמד הפועלים ולוקחים קרדיט לעצמם. כשהפאנק התחיל למלקולם מקלארן לא היה שמץ של מושג איזה שירים אני עומד לכתוב. ש-מ-ץ. והיית צריך לראות איך ויויאן וסטווד והוא היו בשוק כשיצא ממני מה שיצא. הם לא ציפו ממני לכלום. הם ראו את עצמם כ'רד הרינג', כלומר יוצרים כאוס חתרני על ידי הסחות דעת. אני חושב שהם היו זוג מקרלים מעושנים. צמד של גפילטעס".

רוב הניואנסים והצד הקומי והאירוני של הפאנק אבדו לחלוטין ברגע שהתקשורת התלבשה על העניין.

"זה בדיוק מה שקרה, וההנהלה שלנו הובילה את זה. יצרנו משהו פורח ומלקולם רמס את זה מתוך קנאה. ולכן העובדה שנותנים לו קרדיט על המצאת הפאנק מזעזעת אותי. אבל מה שהתחלנו שם לא אבוד. בשורה התחתונה הפאנק היה שילוב נפלא של טיפוסים. וברור שאני מתגעגע אל מלקולם שמת באפריל. לא תלמד כלום אם לא תקשיב לאנשים שלא מסכימים אתך".

אתה זוכר רגע בנעורים או בילדות של הארה מוסיקלית? הדבר הראשון שעשה לך את זה?

"כן. עבדתי בבניין כנער כדי לממן את הלימודים שלי, לא היה לי חינוך חינם. בדיוק חפרתי איזה בור ואחד הפועלים האירים הדליק את הרדיו ו'Virginia Plain' של 'רוקסי מיוזיק' התנגן, וזה היה מאוד משמעותי בשבילי. פופ זה לא רק חנטרושים של מארק קנופלר. העניין בפופ זה לא יכולת ביצוע ודייקנות, אלא ייצוג כל הפורענות והמבוכה שכרוכים בהיותנו אנושיים, וביצועים מושלמים לעולם לא יכולים לשקף את זה".

אז איך הסתדרת בזמנו עם ההפקה הנוצצת והסולידית של "Never Mind the Bollocks"?

"נוצצת? נראה לך?! היום אולי האלבום נשמע לך סולידי, אבל אז זה ממש לא היה ככה".

בסדר, אבל עדיין אם תשווה את זה לסאונד הרזה של הקלאש הראשון...

"תהיה בשקט רגע אתה! אז הוא נשמע ממש מוזר ושונה. אנשים אולי הופתעו מזה שהיינו יחידה קטנה ומגובשת מוסיקלית, לא היינו בלגניסטים. רצינו שזה יישמע נקי. מעולם לא היתה לנו כוונה להרגיז אנשים, להיפך. מבחינתי עשינו פולק, ואת מה שנהנינו לשמוע בעצמנו. אני לא רוצה ללכת למועדון ולשמוע מגררי גבינה. קח את לו ריד ו'Metal Machine Music' שלו. אחלה עטיפה. קונצפט מוצלח. אבל האם זה מעניין להאזין לזה? לא".

אז מה היתה הגישה האולפנית של "P.I.L"? הרבה ניסו לחקות את הסאונד שלכם.

"בעיקרון, אם זה לא משהו שאפשר לנגן בפשטות אז מדובר בזייפנות אולפנית. 'Metal Box' (האלבום המשפיע ביותר של "P.I.L" מ-1979 - א"פ) הופק על בסיס מיקסים של מוניטור. הפקה דיגיטלית זה בזבוז זמן. mp3 זה לא סאונד בכלל, זה זמזום. אני רוצה קונוסים, ממברנות בקוטר 50 ס"מ שדוחפים את האוויר פיסית בחדר. זה באס. זה ואגינה רוטטת. זה דבר מיני".

אפרופו "Metal Machine Music", ידעת על הרכבי אוונגרד כמו "ט'רובינג גריסל" שפעלו בזמן ה"פיסטולז"?

"בטח. 'ט'רובינג גריסל' היו כיף של דבר. כל הגווארדיה הוותיקה של הרוק בתקופה הזו ניסו להיראות רדיקליים ומרדניים וה'פיסטולז' ו'ט'רובינג גריסל' קילקלו להם את התוכניות. כל הבוב דילנים והמיק ג'אגרים יגידו לך היום שהם היו בהופעות שלנו. הם אף פעם לא עזרו לנו בכלום, לא נתנו לנו כלום. בזמן אמיתי הם חשבו שאנחנו זבל. מאוחר יותר, כשסיד (וישס, באסיסט הפיסטולז שמת ממנת יתר בזמן משפט שבו הואשם ברצח חברתו - א"פ) הסתבך עם החוק, מיק ג'אגר התייצב לסייע לו עם עורכי דין, באנונימיות ודיסקרטיות, ועל זה תמיד אכבד אותו. הוא הראה שיש לו צד אחר, אבל שאר בוגרי הסווינגינג סיקסטיז הם חארות וגנבים".

ליידון ופיטשון בבר בלונדון. הערצה עיוורת

אז אפשר לסכם שאתה אחד האמנים היחידים שעשה גם אוונגרד משפיע וגם מוסיקה עממית עטופה בדגלי יוניון ג'אק.

"עברתי הרבה בשביל שתהיה לי הזכות להשתמש בדגל ובקלסתר של המלכה, אחרי כל השנים שבהן נתפשתי כאנטי-בריטי. להזכירך, נחקרתי בחשד לבגידה במלוכה. אף אחד בעולם המוסיקה חוץ ממני לא עמד בפני מצב כזה".

כשהסכינים נשלפות

אנחנו יוצאים עם הבירות החוצה לשמש. בשעות הבאות אני מגלה את לונדון הפרולטרית, הוויקטוריאנית כמעט, שליידון ורמבו מחלקים אותה לטריטוריות של קבוצות הכדורגל השונות (ליידון אוהד ארסנל שרוף), שתחת המעטה הצרכני והתיירותי של שכונת נייטסברידג' העשירה, מתנהלת על פי קודים של כבוד ועל בסיס סכסוכים מלפני 30 שנה.

כל כמה דקות ניגשים אל לייטון עוברים ושבים, בהם ברזילאים בני 20, ואנגלייה שנראתה כבת גילו של ליידון (54) ונפרדה ממנו בנשיקה על השפתיים. ליידון לבבי, מצטלם, חותם. חבורה של גברים מחוספסים למראה מתקרבת. ליידון ורמבו מאבחנים מיד, לא ברור איך, כי אלה אוהדי קבוצת מילוול הידועים לשמצה. אחרי כמה דקות של שיחה על מי מנוחות הם עוזבים אותנו ונעמדים על המדרכה ממול. אני מצביע בהיסח דעת לכיוון משהו שרשום על גב החולצה של אחד האוהדים. "ב-ח-י-י-ם אל תצביע!" נוזף בי ליידון. "לא עושים דבר כזה. בתוך שנייה כל האווירה יכולה להשתנות ואם הסכינים נשלפות אנחנו זזים הצדה כי אתה הכנסת את עצמך לבוץ הזה".

כשעה ושלוש בירות מאוחר יותר, בעל בר מבוגר מתרברב בפני ליידון על מועדון שניהל בסבנטיז ובו נתן צ'אנס לפאנק ואירח להקות כגון "אקס-ריי ספקס". ליידון נוחר בבוז. "אף פעם לא נתת לאנשים מארסנל להיכנס, אתה והזונות ממין זכר של צ'לסי שלך". מתברר שגם תחת מעטה הפאנק יש שכבה עתיקה יותר של כדורגל. בעל הבאר נעלם בכלימה, וליידון ורמבו מנתחים תסריטים אפשריים למקרה ויחזור עם החבר'ה.

הערב מתחיל לרדת, וליידון חולק אתי אבחנה אינטימית: האובססיה שלו לכנות מוחלטת ואמירת אמת מקורה באיבוד הזיכרון המוחלט שחווה כילד בן שבע-שמונה, אחרי תרדמת של ארבעה חודשים עקב דלקת קרום המוח. "אם הייתי צריך להאמין לאשה שלא זיהיתי שאמרה לי שהיא אמא שלי, אז אפשר להבין למה הנושא של אמון באנשים כל כך מרכזי בשבילי".

לא אוהבים מסגרותתערוכה חדשה מציגה אמנות פלסטית שיצרו מוסיקאים פאנקיסטים

הפאנק משך אליו את בני מעמד הפועלים כמו חברי "סקס פיסטולז", אבל גם אנשי מעמד בינוני, אינטלקטואלים וסטודנטים לאמנות. הדור החדש הביע את עצמו לא רק במוסיקה מהירה ותוקפנית אלא גם באסתטיקה חדה, אורבנית, אפוקליפטית, שעירבבה פופ-ארט ודאדא ומיקמה אותם בלונדון ובמנצ'סטר האפורות של אמצע שנות ה-70.

האלמנט האינטלקטואלי הבורגני הזה, שליידון עצמו לא מחבב, הוביל לכך שהפאנק הוא אולי תרבות הנגד שנכתבו עליה הכי הרבה ספרים. בשנים האחרונות נוספו גם לא מעט תערוכות מכובדות בחללים מרכזיים.

התערוכה "מעבר לפאנק" שאצרה גיי אדוורט בגלריית סיגנל בלב אזור הבילויים של שכונת שורדיץ' בלונדון, היא תערוכה יוצאת דופן מפני שאין מאחוריה תזה מורכבת המביטה על הפאנק מהצד, והיא מציגה את הרב-תחומיות הטבעית של הז'אנר כפי שמשתקפת דרך האמנות הפלסטית של המוסיקאים עצמם: אדוורט עצמה, ולצדה בין השאר אדם אנט (עם קולאז'ים של סאדו-מאזו שעשה ב-1976), פולי סטיירן, ויו אלברטין, שלושה חברים מ"קראס", להקת הפאנק הפוליטית החריפה ביותר שיצאה מאותה תקופה, וג'יימי ריד, מעצב העטיפות של ה"סקס פיסטולז" והאיש שענד למלכה אליזבת סיכת ביטחון באף (שמציג רישומים פשוטים ולא את העבודות המוכרות שלו).

"למדתי עיצוב גרפי בקולג' אמנות מיד אחרי תיכון", מספרת אדוורט, "ואז עברתי מפלימות ללונדון ומצאתי את עצמי בלהקה... אני כבר שנים לא עושה מוסיקה אבל תמיד המשכתי ליצור אמנות בשעות הפנאי. עבדתי 17 שנה בעבודה סוציאלית אבל פיטרו אותי לא מזמן עם עוד 45 עובדים, אז עכשיו יש לי זמן לעשות את זה ואני יכולה להרשות לעצמי לא להיות ילדה גדולה. אף פעם לא באמת הייתי. לא היתה לי שום תוכנית לאצור תערוכה בעצמי, אבל תמיד אהבתי את הגלריה הזאת והתיידדתי עם הבעלים שגם להם רקע בפאנק, והם זרקו את הרעיון. הכרתי אישית רק חלק קטן מהמשתתפים אבל לא היה קשה להגיע לכל השאר. התערוכה צמחה בספונטניות. לאדם אנט למשל פנינו כי הוא עבר ברחוב במקרה ונכנס להציץ. הנרי רולינס המליץ לי על האמן שפרד פיירי. ועם חלק מהמוסיקאים האחרים, כמו צ'ארלי הארפר מה'יו-קיי סאבס' ונוקס מה'וייברייטורס' הייתי מציגה בפסטיבל הפאנק השנתי 'רבליון'. והשנה פגשתי שם את האנשים מ'קראס'".

מה דעתה על כך שדייל גרימשו, מבעלי הגלריה, צייר פורטרט שלה בלוק הסבנטיז שלה? "זו היתה הפתעה מוחלטת. ביום שהתחלנו להקים את התערוכה הוא פשוט הגיע בבוקר ותלה את זה ישר על הקיר".

אבי פיטשון

למה חזר ג'וני רוטן להיות ג'וני ליידון

ישנה סצינה יפהפייה בסרט "תרמית הרוקנרול הגדולה" ובה אפשר לראות כמה נמאס לג'וני ליידון להיות ג'וני רוטן; באמצע חזרה של "הסקס פיסטולז" על "Johnny Be Good" - המנון הרוקנרול של צ'אק ברי - הוא שואג פתאום "הו, פאק! זה נורא. אני פאקינג שונא את זה" ומקנח בצרחה מלאת ייאוש וגועל, כאילו הוא נחנק על ידי המוסיקה; מעדיף למות מלהמשיך לשחק את התפקיד שנתפר למידותיו.

ההמשך הגיע עם ההערה המפורסמת "האם אי פעם חשתם שאתם מרומים?" בהופעה בסן פרנסיקו בינואר 1978, שהיתה גם האחרונה של "הסקס פיסטולז". ליידון דיבר אל הקהל, אבל כיוון בעיקר לעצמו. זמן קצר אחרי ש"God Save the Queen" הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי, ביוני 77', ליידון כבר מאס בתדמית אויב הציבור מספר אחת שדבקה בו. היא אמנם נשענה במקור על שנאתו הטהורה לבית המלוכה - תולדה של ילדות ענייה בשכונת מצוקה - אולם הסתחררה ויצאה משליטה אחרי שנופחה על ידי האמרגן הגאון מלקולם מקלארן ועוותה על ידי תקשורת שמרנית שניצלה את הבהלה ותייגה אותו כשליח השטן עלי אדמות.

הזעם הרוטני היה הכוח המניע מאחורי תנועת הפאנק הבריטית; הוא נתן ביטוי לדור שחיפש לפרוק את התסכול שלו ומצא בו נביא, סולף על ידי צהובונים שהובילו להתקפות אלימות של בריונים לאומנים והפך אותו לדמות קרטונית ושטוחה. הנטייה הרווחת להמשיך ולחפש את רוטן בליידון היא פספוס המהות של אישיות מורכבת ומרתקת; אסתטיקן, סטודנט לאמנות וספרות, אנציקלופדיה מוסיקלית ופילוסוף שמנסה לערער על הסדר הקיים מבפנים. את מנעד הכישורים והתכונות הרחב שלו הציג ליידון ב"P.I.L", שהוקמה מיד עם פירוק "הסקס פיסטולז". המוסיקה של "P.I.L" היתה הריאקציה לריאקציה; היא הביאה את הפוסט לפאנק. עם תמות חתרניות והשפעות שנעו מקראוטרוק ניסיוני ועד לדאב ג'מייקני, היא בישרה גם על אחד בואו של אחד הגלים הכי מעניינים בהיסטוריה של המוסיקה.

גם לשם הלהקה ("תדמית ציבורית בע"מ) היתה משמעות גדולה, שאיחדה בין האריזה והתוכן. "תדמית ציבורית" הוא שמו של רומן של מיוריאל ספארק על שחקנית אגוצנטרית ודוחה. התוספת של בע"מ נועדה לסמל את התיעוב שחשו כלפי הקפטיליזם כמו גם את החבל הקצר והמגביל שמחזיק את הפרסונה הבעייתית של ליידון, שאף חזר במופגן לשמו המקורי. בביוגרפיה שלו "No Irish, No Blacks, No Dogs" הוא טוען שזו היתה הזדמנות לנער מעצמו את האלטר-אגו המושמץ, למרות שמקלארן המשיך לטעון בתוקף שחילופי השמות היו בסך הכל תולדה של הפרת זכויות יוצרים מכיוון שהשם "ג'וני רוטן" שייך לו. מה שכן, את השורה "Burn Hollywood burn", גם רוטן וגם ליידון יכולים לשיר.

ניב הדס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ