ביקור בסטודיו של גרי גולדשטיין: אוהב להיות בבית

חלל העבודה של גרי גולדשטיין הוא בסך הכל מחצית משטח שולחן האוכל במטבח ביתו בירושלים. שם הוא מערבב חומרי יצירה שונים עם ספרים מיד שנייה, ולעת ערב מקפל הכל

אלי ערמון אזולאי | צילום: אורי גרשוני
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי ערמון אזולאי | צילום: אורי גרשוני

הסטודיו של גרי גולדשטיין, בן 60, נפתח מדי בוקר ומתקפל לקראת ערב. אבל התחושות, המחשבות והרעשים שמניעים את יצירתו מלווים אותו כמעט באובססיביות במשך כל שעות היום. עבודתו של גולדשטיין - שהתערוכה "אירועים נקודתיים" המשותפת לו ולאמנית רונית אגסי מוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב - כוללת ציור ועבודה בחומרים שונים על גבי דפים ורפרודוקציות מספרים ישנים. על כן ניתן היה לצפות לסטודיו שבו יצר האספנות והיסוד הארכיבי עולה על גדותיו. עם זאת כשנכנסים לסטודיו שלו, שנמצא בדירה נקייה ומרוהטת בצמצום בת שלושה חדרים ברחביה, קשה למצוא ולו חפץ אחד שניתן לקשרו לעבודת אמנות. גולדשטיין מצביע על שולחן האוכל וחוצה אותו עם אמתו לשניים. "זה הסטודיו", הוא אומר בסיפוק על חצי משטח השולחן.

תחימת הסטודיו לחציו האחד של השולחן אינה שרירותית; הוא פונה לחלון ולמרפסת האינטימית. "המיקום חשוב לי בגלל מה שאני רואה מהחלון, כל הרוגע מסביב". לא רחוק מהשולחן שוכנת שידת ספרים מאורכת שלכל אורכה לא מונח דבר פרט למנורה - "זה אזור לתצוגה והתבוננות", הוא מסביר.

כבר 21 שנה עובד גולדשטיין בביתו, מאז שעזב את הסטודיו הגדול בסדנאות האמנים בתלפיות. למעבר היו כמה סיבות, ובעקבותיו חל שינוי גדול ביצירתו של גולדשטיין. אחת הסיבות היתה העובדה שהוא לא חש בנוח עם ההפרדה המלאכותית לטעמו בין ה"אמנות" לבין ה"חיים". "תמיד עבדתי שעות ארוכות ולא הרגיש לי נכון להיות בסטודיו ולהיות אמן שעושה סוג מסוים של עבודות ולחזור הביתה ולהיות סוג של בן אדם. מאז שאני עובד בבית אני קם בבוקר, עובד והולך לישון ואין הפרדה בין חיים, אמנות ומשפחה".

גולדשטיין. "אני חייב את התחושה הריקה מסביבי" (צילום: אורי גרשוני)

מכיוון שהוא עובד בבית, הוא מקפיד להשאיר את הבית כבית ועל כן הסטודיו מתקפל מדי יום. חומרי העבודה מאוחסנים בחדרון קטן ליד חדר השינה שלו ושל אשתו, אך עם הזמן וככל שמצטברים החומרים, גולדשטיין משתלט גם על שאר הארונות וחללי האחסון בבית. בנוסף, מסביר גולדשטיין כי הוא צריך את הרוגע בשביל לחיות ואת השלווה בשביל ליצור. הבית מספק מענה לשניים. "אני חייב את התחושה הריקה מסביבי. דבר אחד יותר מדי גורם אצלי חנק. יש חנק בעבודות, ויש בהן משהו שלא נותן הרבה מרחב לחיים. הרבה מהעבודות מוצפות מבחינה רגשית ומבחינת הזכרונות שהן מכילות ומהדהדות".

סיבה נוספת למעבר אל תוך הבית היתה ההבנה כי סטודיו הוא נטל כלכלי שכדי לעמוד בו גולדשטיין היה חייב ללמד מספר רב של ימים בשבוע. צמצום ההוראה, ולאחר מכן הפסקת ההוראה, איפשרו לו להתרכז בעבודתו האישית וליצור מרווח ומרחב עבודה אינטימי בהרבה.

במשך שנים נהג גולדשטיין לעבוד על בדים בפורמטים גדולים עד שנתקל באקראי בספר "My Younger Years" של ארתור רובינשטיין שדפיו נקרעו. "הוא מספר על הילדות והנעורים שלו בלודג' שלפני המלחמה. לא הייתי מודע לזה בזמנו, אך כעבור שנים הבנתי את המשיכה והעיסוק בו: אמי באה מלודג' ואבי מקרבת מקום ושניהם דיברו עליו כמקום של מוות ורעב ואילו הוא סיפר על לודג' כמקום חי".

לאחר העבודה על דפי הספר - שאת תוכנם מחק או חשף, או צייר עליהם דמויות ותבניות צורניות שונות שמלוות אותו זה שנים - המשיך לתור אחר ספרים, דימויים וטקסטים שצדים את עינו שעליהם יוכל לעבוד. "ליד בצלאל יש חנות ספרים יד שנייה ומדי יום הם מוציאים החוצה כמות אדירה של ספרים שאין ברצונם לשמור. גם ליד הספרייה אפשר למצוא ערימות".

גולדשטיין לא אוסף כל ספר. "חייבת להיות משיכה אינטואיטיבית, כמעט אירוטית לספר שאני רוצה לעבוד עליו", הוא מסביר, "זה יכול להיות קשור לשם, לתוכן, לדימויים, לכתמים על הניירות ואף להקדשות בתוך הספר". גולדשטיין מסביר כי הרבה פעמים הספר מהווה נקודת התחלה אך הוא חייב להיות מתאים למצב רוחו ולהוויה של אותו הרגע. אף שתהליך העבודה שלו אינו מתוכנן מראש, יש בו חזרתיתיות רבה והאמצעים לדבריו "מצומצמים".

בין הדימויים ששבים בעבודותיו כתבנית צורנית ניתן למצוא נקודות, דמעות וקוקווים. "כל העבודה עם הצורות האלה נהפכה מובנות עם הזמן: אבי היה חייט ומקום העבודה שלו היה המיטה שלי ומאחוריה המיטה שלי הוא היה שומר את מכונת התפירה. זו היתה מכונה רגלית והוא היה גם תופר ביד ובדיעבד אני מבין שאני תופר רישומים ודימויים. הרבה דימוים קשורים לבדים ולקישוטים ותבניות".

מתוך "אמנות מצרית עתיקה", 2009

גולדשטיין מזכיר את הדמות הראשית בספר "אוסטרליץ" של וו' ג' זבאלד ומספר כי הוא חש עמה הזדהות גדולה. "הסיפור שלו משמעותי מבחינתי - הגיבור הדחיק דברים רבים שקשורים לילדות שלו ומצד שני יש לו משיכה כהיסטוריון של ארכיטקטורה למבנים מסוימים מבחינה היסטורית. המשבר שלו בספר קרה כשהוא ראה בטרזנשטט את חלון הראווה. זבאלד כותב שתוך כדי שאנחנו חווים את החוויה אנחנו כבר בתהליך של שיכחה. סוג העבודה שלי בא כמענה בשבילי לעובדה שאנחנו שוכחים, ומונע מהנסיון שלי לתעד ולקבע את הזכרונות והתחושות שלי מהילדות וההיסטוריה המשפחתית".

הרעש כמהות החיים

מיקום: שכונת רחביה בירושלים זמן: 21 שנה גודל: שולחן עבודה/ דירה שלמה

"יש לי רעש בראש שמלווה אותי כל הזמן. הוא מקשה מאוד ומתיש. חלק ממנגנון של העשייה שלי קשור בניסיון להשתיק ולהאט את הרעש ולהצליח לנתב אותו למקומות אחרים. הרבה שנים הייתי עושה את זה בלי להיות מודע ללמה אני עושה את זה. היום אני מבין שזו מהות החיים שלי. הרעש שלי שונה מרעש של מישהו אחר. הוא מגלם אותי וחושף אותי. הוא חושף את עצמי לעצמי. אני חושב שהוא חושף אותי לאנשים אחרים שאפילו בחלקי שניות יכולים להתחבר לתחושת הקיום שלי. להרגיש איך זה חש להיות מישהו אחר או לחוש מישהו אחר".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ