על גבולות ההסכמה בין גברים לנשים בספר הביכורים של רוני גלבפיש

גיבור ספר הביכורים של רוני גלבפיש נפגש עם נערה שנאנסה ובעקבות זאת נזכר במערכת יחסים לא ברורה מעברו. העלילה מאפשרת לגלבפיש לבחון את גבולות ההסכמה מהצד הנשי ולמתוח ביקורת על הנטייה הפמיניסטית לסתום לגברים את הפה

מיה סלע | תצלום: דניאל צ'צ'יק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מיה סלע | תצלום: דניאל צ'צ'יק

"רובנו לא נגיע למצב הזה של לחשוב על עצמנו משהו נורא. אנחנו רוצים לחשוב על עצמנו כעל אנשים טובים, רוב האנשים לא עוצרים לחשוב אולי הם האיש הרע" - כך אומרת רוני גלבפיש, שספרה הראשון, "סיפור קטן ומלוכלך", שרואה אור עתה (הוצאת כנרת, זמורה ביתן). אלא שבניגוד לרוב האנשים, איתן, גיבור הרומן, עוצר את חייו כשהוא מבין שאולי היה האיש הרע בסיפור חייו.

מכיוון שלגלבפיש אין עניין בידיעה ברורה ונטולת שאלות, הספר מציג חקירה שלא בטוח שיש בה תשובה. איתן הוא בחור יפה, נשוי באושר ואב לילדה. בריצת ערב הוא מוצא נערה שנאנסה והדבר מחזיר אותו אל זיכרון מנעוריו, כשהיו לו יחסים לא ברורים עם שירי, נערה לא מקובלת שהיתה מאוהבת בו, ואל השאלה מה באמת קרה ביניהם.

גלבפיש אומרת שלא במקרה בחרה לספר את הסיפור מנקודת מבטו של איתן. בעיניה, הקול הנשי במפגש בין המינים הוא המובן מאליו. "הוא הקול שאנחנו שומעים ומכירים", היא אומרת, "אותי עניין מה קורה לצד השני. פעמים רבות בשיח הפמיניסטי התגובה שלנו היא לסתום לגברים את הפה כי מאוד ברור לנו שאנחנו צודקות. רציתי לשמוע את הצד השני, לראות את הקושי שיכול לצוץ אצל גברים רגישים בצד השני".

לדבריה, היא מסכימה עם המסרים הפמיניסטיים אבל סבורה שיש היום סוג חדש של גברים, "יותר קשובים, יותר עדינים, אבל גם להם אשה היא עדיין טריטוריה לא מוכרת. אנחנו לא מקשיבות להם בדיוק באותה צורה שבה אנחנו לא מקשיבות לגבר הישן, זה שחשב שהגוף של האשה הוא המרחב הפרטי שלו. הפעילות הפמיניסטית בעניין משפרת את החברה שאנחנו חיים בה היא עושה את החברה יותר בטוחה ויותר טובה לנשים, וזה מאוד מאוד חשוב. אבל היא לא משאירה מקום לעמימות ואנחנו כן צריכים כחברה לראות את העמימות, לדבר על העמימות, לבחון אותה".

היא בת 41, נשואה ואם לשלושה. בשנים האחרונות היא עובדת כעורכת בהוצאות ספרים וכותבת במוסף "הארץ". היא אומרת שהספר נכתב במידה רבה בזכות אביה, העיתונאי גבי בשן, שהתאבד לפני 11 שנה. חלומו של אביה, שהיה עיתונאי כלכלי בכיר, היה לכתוב רומן. זה גם היה חלומה של גלבפיש מילדות: "שנתיים-שלוש אחרי מותו הבנתי שאני לא מוכנה לוותר על החלומות שלי בגלל עצלות או פחד. אני לא יודעת מה מהם עצר אותו אבל זה לא היה חוסר כישרון. הבנתי שאני לא אמות בלי לכתוב".

גם אביה שמר על עמימות ולא השאיר מכתב הסבר להתאבדותו. "הוא ירה בעצמו בראש במלון בירושלים", היא מספרת. "הוא עשה את זה רומנטי כי הוא היה טיפוס רומנטי. הוא קנה אלכוהול, רדיו טייפ, דיסק של מריאן פייתפול ופאקט סיגריות. הוא עשה את זה בדרכו שלו, אני לא מתביישת בזה. אני לא חושבת שאני עשיתי משהו רע ואני לא חושבת שהוא עשה משהו רע. בעלי למשל תופש את זה כפשע נוראי, בעיני זו בחירה לגיטימית".

גלבפיש מציינת את התסכול של אביה מכך שלא הצליח לכתוב רומן כמו את העובדה שהיה נכה צה"ל: "הוא נפצע במלחמת לבנון והיה קטוע שתי רגליים, מהר מאוד היה ברור שההזדקנות עם הקטיעה היא חוויה לא קלה והוא לא היה מוכן לא ללכת. הוא הלך עם פרוטזות אבל בחודשים האחרונים לחייו היו בעיות עם זה. אבא שלי תמיד ידע שהוא יתאבד וגם אנחנו תמיד ידענו כי הוא אמר את זה. כשהייתי בת 12, הוא אמר לי שהוא לא יגיע לגיל 60. באיזשהו מובן זה לא היה מפתיע, זה היה האתוס שלו כאדם שאמר ‘אני בוחר מתי למות'. לכן זה לא נפל עלי כרעם ביום בהיר, אם כי זו חוויה שאני לא מאחלת לאף אחד".

גלבפיש הבינה לפני שנים רבות עד כמה גברים ונשים שונים בנוגע למיניות שלהם: "כשגיליתי את זה התאהבתי בגברים עוד יותר. אני חושבת שיש בדבר הזה אצל גברים משהו חי, משהו פועם, משהו מקסים. נשים הן יצורים יותר מתורבתים במובן הזה שאנחנו הרבה יותר עסוקות בכללים חברתיים ואצל גברים יש משהו במיניות שלהם שמחובר לגמרי לצד החייתי שלהם. פשוט לא נוח לנו לחשוב על זה כי אנחנו לא רוצות להיות אובייקט. אף אחד לא רוצה להיות רק אובייקט. אבל מה לעשות, זה גם חלק מהמציאות".

היא מגלה הבנה רבה לדמותה של שירי ברומן: "לאורך כל הדרך מערכת היחסים הזאת אינה מאוזנת מפני שהיא מאוהבת באיתן והוא אינו מאוהב בה. שירי, על פי תפישתה, אשמה במה שקרה. אנחנו גם רוצות את החד-משמעיות. אנחנו רוצות להגיד ‘הוא אנס אותי' אם הוא אנס, אבל אם אנחנו לא יודעות, זה משאיר אותנו במקום שבו אי אפשר להתמודד בכלל. יש משהו מקביל בהתייחסות של איתן ושירי לשאלה אם אני אנס ואם אני נאנסת, וזאת אף על פי שלכאורה במקרה שלו אם התשובה היא ‘כן', האשמה היא מאוד חריפה, ואילו במקרה שלה האשמה היא מאוד שגורה, מאוד מוכרת. לא להגיד ‘לא' זה אחד החטאים הגדולים שאנחנו עושות".

גלבפיש ביקשה לעסוק בספר בגבולות ההסכמה: "כמו נשים רבות, היו לי בעבר מערכות יחסים שבהן לא תמיד הייתי גלויה בנוגע למה בדיוק אני רוצה. לפעמים כל כך רציתי לצאת בסדר או למצוא חן, וכך גם כל הנשים שאני מכירה. זה הרי לא קשור רק למין, אנחנו עושות את זה בכל נושא בחיים שלנו - מקבלות על עצמנו דברים שלא באמת מתאימים לנו, אומרות ‘לא' בצורה מאוד מעורפלת ומקוות שבצד השני מישהו יבין אותנו".

אולי אנחנו צריכות ללמוד לחיות עם העובדה שזאת גם אחריות שלנו.

"היום את לא חייבת להגיד ‘לא' כדי שזה ייחשב לאונס לפי החוק, זה מאוד קשה. כשהשופטים באים להתמודד עם העמימות, הם צריכים לחרוץ דעה. אנחנו חברה שמאוד מקדשת את הדעות החד משמעיות, ההתלבטות לא מתאימה לקצב שלנו. אנו צריכים לפרסם סטטוס בפייסבוק שיסכם את הכל ויגיד מה אנו חושבים. גם לכל החברים שלנו יש עמדה ואנו צריכים לראות אם אנו מיישרים אתה קו כי אנחנו רוצים להיות עם כולם, או אם אנו אומרים את ההפך - כי חשוב לנו להיות מיוחדים. לכי תנסחי סטטוס שאומר ‘אני לא בטוחה מה אני חושבת על זה'. בחברה המודרנית, לא להיות בטוחה זה משהו שמוציא אותך חלשה".

גלבפיש מתעקשת לשמור על העמימות משום שהיא חלק מהמציאות, אף שהיא מודעת לכך שבחברה בת זמננו נהפכה העמימות היא עניין בלתי נסבל: "אנחנו נדרשים לנסח דעה על כל דבר שקורה. לפעמים זה נורא קל. בא איש, רצח את שלושת ילדיו, אנחנו יודעים מה אנחנו חושבים, זה אוי ואבוי אחד גדול. אבל לפעמים זה לא כך. לפעמים הדברים מורכבים והנטייה שלנו לחפש תשובות נובעת מכך שאנחנו רוצים לדעת מה אנחנו חושבים על מה שקורה בעולם. בעיני ברור שאינטליגנציה ועניין יש במקומות של אנשים שאומרים אני לא יודע מה אני חושב על זה".

עוד היא אומרת כי לבחירה בעמימות יש כוח. היא נובעת מ"ההבנה שהעולם מורכב, שיש דברים שלא תהיה לנו תשובה לגביהם וצריך ללמוד לחיות אתם. זה הדבר הכי קשה אבל גם הכי מעניין ועמוק".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ