מייסדת דוקאביב פורשת מניהולו

אילנה צור, מייסדת "דוקאביב", כועסת על גופי שידור שלא נותנים במה מספקת ליצירה דוקומנטרית, שמחה על ההתקדמות הגדולה של הקולנוע הישראלי ומתרעמת על הצורך להילחם ללא הרף על תקציבי הפסטיבל, שממנו היא פורשת אחרי 12 שנות ניהול

נירית אנדרמן | תצלום: דניאל צ'צ'יק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירית אנדרמן | תצלום: דניאל צ'צ'יק

בשנים האחרונות כולם מדברים על ההצלחה הגדולה שנחל הקולנוע הישראלי העלילתי בעולם. ניפנפו כאן בגאווה בכך ששלושה סרטים ישראליים היו מועמדים בזה אחר זה לפרס האוסקר, התגאו בפרסים שסרטים ישראליים קטפו בפסטיבלים הנחשבים ביותר, ודיברו על "הגל החדש" של קולנוע ישראלי שמעורר עניין והערכה ברחבי העולם. סרטים כמו "חתונה מאוחרת", "כנפיים שבורות", "ביקור התזמורת", "בופור", "לבנון", "הכלה הסורית", "ואלס עם באשיר", "עג'מי" ואחרים הוגדרו לא פעם כ"שגרירים" של ישראל בחו"ל, כסרטים שמוציאים לישראל שם של מקום שבו פורחת יצירה קולנועית חופשית ומרתקת, ותורמים לשיפור תדמיתה הבעייתית.

ואולם, נדמה כי ההצלחה הגדולה של הקולנוע העלילתי המקומי מטילה צל גדול על "שגרירה" תרבותית ישראלית מוצלחת לא פחות: תעשיית סרטי התעודה שנדחקת לקרן זווית. כבר שנים רבות שסרטי תעודה ישראליים מצליחים מאוד ברחבי העולם. הם מוצגים בפסטיבלים היוקרתיים ביותר, לא פעם זוכים בפרסים חשובים, נרכשים להקרנה על ידי גופי שידור נחשבים ומעוררים עניין רב. כאלה היו למשל "מחסומים" ו"השמצה" של יואב שמיר, "ההרוג ה-17" של דוד אופק, "הביטחוניים" של שמעון דותן, "גוגל בייבי" של ציפי ברנד-פרנק, "מרגל השמפניה" של נדב שירמן, "מועדון בית הקברות" של טלי שמש, "סובנירים" של שחר כהן וחליל אפרת, ועוד רבים. כיום אין כמעט פסטיבל חשוב לקולנוע דוקומנטרי שלא מוצגים בו סרטים מישראל.

מרבית הסרטים שהוזכרו כאן החלו את מסע ההצלחות העולמי שלהם על אותה פלטפורמה: פסטיבל "דוקאביב" התל-אביבי, שמתקיים כבר 12 שנה ומוקדש כולו ליצירה דוקומנטרית. הפסטיבל הזה הוא יציר כפיה של אשה אחת, שהגתה אותו, הקימה אותו, נשאה אותו על כתפיה לאורך השנים והודיעה באחרונה כי החליטה לפרוש מניהולו.

פסטיבל דוקאביב שייפתח מחר יהיה האחרון של צור בתפקיד המנהלת האמנותית. כבר לפני שנה וחצי היא הפקידה את שרביט הניהול בידיה של גליה בדור, ועתה החליטה לוותר גם על תואר המנהלת האמנותית. צור, שביימה שני סרטי תעודה ("אלטלנה" ב-1994 ו"שנים טרופות" ב-1997), מספרת שאחת הסיבות שדחפו אותה להקים את דוקאביב היתה תחושת העלבון שהיתה משותפת לה וליוצרים דוקומנטריים אחרים ונבעה מכך שסרטי התעודה נדחקו לא פעם לקרן זווית, כדי להותיר את הבמה המרכזית הנוצצת לסרטי העלילה.

"הסרט השני שלי, ‘שנים טרופות', הוקרן בפסטיבל ירושלים, ואז ראיתי לראשונה איך מתייחסים לסרט דוקומנטרי בפסטיבל כללי", היא אומרת. "קודם כל, מבחינת המיקום", היא מציינת. "בפסטיבל כללי, הדוקומנטרי בא תמיד בסוף התוכנית. קודם הסרטים העלילתיים וכל היתר, ורק בסוף הדוקומנטרי. חשבתי שזה לא צודק. גם מבחינת שעות ההקרנה והאולמות, תמיד נותנים את הפריים-טיים והאולמות הטובים לעלילתי, והדוקומנטרי נדחק לקרן זווית. עד היום, הקולנוע העלילתי - בגלל הכוכבים ויחסי הציבור של האולפנים הגדולים בהוליווד - מקבל הרבה יותר משקל מהדוקומנטרי, אף שלסרט תיעודי טוב יש בדרך כלל הרבה יותר צופים, בזכות הטלוויזיה".

אבל את האשם תולה צור לא רק בשיטת הכוכבים ויחסי הציבור, אלא גם ביוצרים הדוקומנטריים. "יש איזו צניעות יפה של העשייה התיעודית. בפסטיבלים דוקומנטריים אין השטיח האדום שיש בפסטיבלים של הסרטים העלילתיים, ואני מאוד אוהבת את האנשים שעוסקים בתחום הזה. הם תמיד נראים לי כמו האינטליגנציה העובדת", היא צוחקת. "אלה אנשים עם חיידק, שהכסף לא מדבר אליהם, אנשים שתמיד קוראים ומתמצאים באמנויות, עם עולם פנימי מאוד רחב. אבל הרבה פעמים הצניעות הזאת של הקולנוע הדוקומנטרי פועלת נגדו כבומרנג. אז החלום שלי היה ליצור משהו אחר, ליצור במה שבה הדוקומנטרי יקבל את היחס שמגיע לו".

יודעים לספר סיפור

צור, ילידת 1943, מעולם לא רכשה השכלה קולנועית מסודרת. לפני שהקימה את דוקאביב עבדה בקול ישראל שם יצרה והגישה תוכניות דוקומנטריות. לאחר אחת התוכניות הללו, שהתבססה על סיפור משפחתי שלה (דודה היה איש הבולשת הבריטית שאיתר את יאיר שטרן), פנה אליה הקולנוען ואיש הטלוויזיה יהודה קווה בבקשה להשתמש בחומרים שלה כדי לעשות סרט על אותו סיפור. "אמרתי לו, ‘יהודה, אעשה אתך עסק - אני אתן לך את כל החומרים, אבל אני מלווה אותך מהתחלה עד הסוף'", מספרת צור. כך היא זכתה להצצה ראשונה לעולם סרטי התעודה.

כשהחליטה להתפטר מהרדיו, יצרה כמעט לבדה את הסרט "אלטלנה", ועם סרטה הבא, "שנים טרופות", על ניצולי שואה שהיו מאושפזים באברבנאל, כבר יצאה לפסטיבלים של סרטי תעודה בחו"ל. שם לדבריה, נולד רעיון דוקאביב. "בפסטיבלים האלה כל כך נהניתי, שחשבתי לעצמי, חבל שאנחנו פה לא נחשפים מספיק למה שקורה בעולם. חשבתי שזה יהיה רעיון טוב להביא לפה סרטים דוקומנטריים ולהציג אותם, הלכתי עם הרעיון הזה לאלון גרבוז (מנהל סינמטק תל אביב, נ"א), והוא אמר לי, ‘למה לא, תעשי'".

"מועדון בית הקברות", 2006

פסטיבל דוקאביב הראשון התקיים ב-1999 ונמשך ארבעה ימים וחצי. הוקרנו בו 46 סרטים, הקהל התלהב, וכ-5,000 צופים גדשו את אולמות הסינמטק התל-אביבי. כיום הפסטיבל גדול בהרבה: הוא נמשך כעשרה ימים, מוקרנים בו כ-80 סרטים, והוא גולש מתחומי הסינמטק גם למוזיאון תל אביב, בית ציוני אמריקה (ZOA), נמל תל אביב ומתחם "התחנה". בשנה שעברה באו לדוקאביב יותר מ-30 אלף צופים.

שינויים אדירים עברו בתקופה הזאת על הקולנוע התיעודי. צור מזכירה את ההיבט הטכנולוגי ("זה עולם אחר כשאת יוצאת עם צוות גדול ומכשירים, לבין לצאת עם מצלמה קטנה ומשוכללת המוחזקת ביד, יוצרת אינטימיות, ומאפשרת ליוצר לא להתחשב כל כך בעלויות של חומר"), את ה"זליגות" מעולם סרטי העלילה ("פעם לא כתבו מוסיקה במיוחד לסרט דוקומנטרי") ואת ההשפעות הטלוויזיונית ("מצד אחד נוצר סגנון טלוויזיוני, ומצד שני החלו קופרודוקציות בינלאומיות, שלא היו קיימות קודם").

שינוי גדול, לדבריה, חל במעמדו של הבמאי. "בזמנו הבמאי היה צנוע, ועמד מאחורי המצלמה. אחר כך במאים כמו מייקל מור צעדו קדימה ונהפכו לחלק מן הסיפור. הדגישו את הצד האישי, וגם נהפכו לקצת שחקנים. אני זוכרת עדיין את מה שקראנו לו ‘סטייל בי-בי-סי', אותו סרט דוקומנטרי דידקטי שבו היית צריך להיות מאוד מאוזן ומאוד אובייקטיבי ולעשות תחקיר ולקחת קריינות ולתת מבט מלמעלה כאילו אתה יודע הכל. היום כבר לא מחויבים לאובייקטיביות. בפוסט-מודרניזם אין אמת. מצד אחד, זה יפה כי נותן את הצד האישי. מצד שני, ירדה קרנו של התחקיר העמוק, ואני אומרת את זה בכאב, כי מבין כל השלבים של הפקת סרט, מאוד אהבתי את התחקיר. הרגשתי שזה כמו יהלום שבכל פעם צריך ללטש כדי למצוא זווית אחרת יותר מעניינת. חבל לי שבבתי הספר לקולנוע לא מספיק מתעכבים על התחקיר. יותר מקפידים שם על זוויות הצילום ועל הטכניקה, ולא על העומק של ההתייחסות לנושא".

איך את מסבירה את ההצלחה של הקולנוע התיעודי הישראלי בעולם?

"קודם כל, הנושאים שנבחרים הם טובים, היוצרים פה יודעים לספר סיפור וישראל היא צומת של נושאים שפתאום מעניינים את העולם. למשל איסלאם, מהגרים, מזרח ומערב, נצרות ויהדות. פחות אקולוגיה. על הנושא האקולוגי עוד לא היו לי סרטים טובים. אבל היו כמה סרטים על ‘המשפחה החדשה' שנהפכו ללהיט בינלאומי, כמו למשל ‘גוגל בייבי'. בנוסף, אין ספק שמאז הוקמה הקרן החדשה יש עזרה לעשייה, וזה נושא פירות".

מה מבחינת תמיכה של גופי שידור?

"אלה לצערי לא תמיד עומדים בהתחייבויות שלהם. אני יכולה לספר שבדוקאביב, בהתחלה, כל ערוצי השידור תמכו. בין קשת, רשת וטלעד היתה ממש תחרות. הם נתנו פרסים והיה ייצוג שלהם. עכשיו מה שנשאר זה ערוצי הנישה: יס דוקו וערוץ 8. כל היתר נעלמו. אז ערוצי הנישה קיימים, אבל אני כואבת וכועסת על זה שבפריים-טיים של הטלוויזיה העיקרית כמעט לא רואים היום עשייה דוקומנטרית כמו שצריך. וזה לא שאין סרטים. הרי אם אני מפרקת תוכנית של פסטיבל, היית יכולה למלא עם כל הסרטים שמוצגים בו שעה או שעתיים בערוץ מרכזי מדי שבוע".

"גוגל בייבי", 2009

האם זה תהליך טבעי שיש להשלים עמו?

"צריך להיאבק נגד זה. אני חושבת שתלוי איזה סוג של אדם רוצים שיצמח במדינה הזאת. אם רוצים אנשים שרק יראו ‘הישרדות' וכדורגל, אז יקרה מה שקרה באיטליה - אין שם כמעט עשייה דוקומנטרית וגם הקולנוע מאוד ירד. אם המטרה היא ליצור אדם אינטליגנטי שיודע להבחין בין מניפולציות של יח"צנים לבין אמת מסוימת, צריך להגיש לו תפריט כלשהו, אחרת הוא יגדל רק על חומוס. שלא תהיה אי הבנה, אני מתה על חומוס", היא צוחקת, "אבל חושבת שלאכול רק חומוס זה להחמיץ את כל שאר הטעמים".

בימיו הראשונים של דוקאביב הוצגו בו הרבה יותר סרטים על השואה והסכסוך הישראלי-פלסטיני. מדוע חלה ירידה חדה במספרם?

"אני מאמינה שהסרטים הדוקומנטריים הם בבואה שמשקפת תהליכים שעוברים על החברה. בעבר היו בדוקאביב הרבה סרטים שדיברו על הסכסוך. בשנים האחרונות המבט הוא יותר אל האני. את יכולה להגיד שהתבגרנו. אבל אני רואה את זה גם כהרמת ידיים של השמאל. רוב היוצרים הם מהשמאל ומיעוט הסרטים משקף אכזבה גדולה מהשלום, תחושה של חוסר אונים. פה ושם הסכסוך עוד משתקף, אבל לא באותה עוצמה של פעם. והשואה עדיין מעסיקה הרבה יוצרים, אבל הרבה פחות, כי הדור הולך ומזדקן וגם כי הדור השתנה. הוא פחות עסוק בדברים לאומיים, ממלכתיים, באנחנו, אלא מרוכז יותר באני. לטוב ולרע".

דיברת קודם על הירידה בחשיבות התחקיר, ובכל זאת, דוקאביב נותן בשנים האחרונות יותר ויותר מקום לסרטים אישיים. למה?

"אני משתדלת שדוקאביב ישקף את העשייה, ולא את הרצונות האישיים שלי. וגם סרט אישי יכול להתבסס על תחקיר אישי, זה לא סותר. אבל אני בסך הכל במה ייצוגית של מה שנעשה פה. זו גם אולי דרך לעניין את הקהל, כי גם סרט עלילתי מספר בדרך כלל סיפור אישי. אז אולי זה גם כלי למשוך יותר אנשים. הייתי רוצה לראות את הכל מבוסס יותר, שלא יעשו קיצורי דרך, שישקיעו בסרט. עוד דבר שלא משקיעים בו מספיק זה השיווק. עשיית הסרט כל כך סוחטת, עד שהיוצרים אומרים בסוף ‘די, תקחו אותו ממני, וזהו'.

"מרגל השמפניה", 2007

"האמת היא שאני גם מרגישה כך לגבי הפסטיבל. היה צריך לשווק אותו טוב יותר, אבל אנחנו כל כך עסוקים במה שאני קוראת ‘לקושש' - אני מקוששת את האמצעים לפסטיבל - וזה מאוד קשה, ונהפך לקשה יותר משנה לשנה. אנחנו עובדים בתקציבים בלתי אפשריים. לצערי הרב, האופציה לעשות פסטיבל נראית מאוד זולה, ולכן קמים בארץ עוד ועוד פסטיבלים. אבל העוגה התקציבית נותרת אותה עוגה, ולכן אנחנו מקבלים פחות כסף. אני היום מקבלת 30% פחות ממה שקיבלתי מאז שמועצת הקולנוע התחילה לחלק את התקציבים לפסטיבלים, והעלויות הכפילו עצמן. אני לא יכולה לדרוש שלא יקימו יותר פסטיבלים, אבל אני חושבת שיותר הגיוני שפסטיבל כמו דוקאביב יעשה פעילויות בכמה מקומות והסרטים שלו ינדדו, מאשר שכל אחד יעשה פסטיבל. צריכים לנסח קריטריונים חדשים שלפיהם יחולק הכסף, ואלה קודם כל צריכים לבדוק מה כל פסטיבל תורם לתעשייה המקומית: אם הוא מקדם אותה, או לא".

חוץ ממועצת הקולנוע, חלק מתקציב הפסטיבל מגיע גם מעיריית תל אביב. מה חלקה בתמיכה בדוקאביב?

"אני מתביישת להגיד. בכל שנה פחות. אני מקווה שאם יהיה עתיד לדוקאביב, העירייה תשכיל לחבק את הפסטיבל כמו שצריך, ולא כפי שעשתה בשנים האחרונות. בשנה הראשונה של הפסטיבל הם נתנו 250 אלף שקל, ואילו השנה רק 157 אלף, ומתוך זה 130 אלף בכלל הולכים לסינמטק. בכל שנה הם קיצצו עוד ועוד, ונתנו הרגשה שהפסטיבל הוא כמו הסוס של מנדלי, שהוא יכול לקבל כל פעם פחות, ולשרוד. הקיצוץ של העירייה בכל שנה הוא לא לכבודה של תל אביב ולא לכבודו של הפסטיבל. אם משווים את זה לתמיכת העירייה באופרה ובתיאטרון - מבינים שתמיכתה בקולנוע לא עומדת בשום פרופורציה למקום שתופס הקולנוע בחיי התרבות של תל אביב. חובבי הקולנוע בעיר הזאת זכאים לקבל לא פחות מחובבי האופרה והתיאטרון, וגם בעירייה חייבים לבחון מחדש את חלוקת העוגה של תקציבי התרבות".

למה בעצם את עוזבת? כשהעברת את ניהול הפסטיבל לידיים אחרות אמרת שאת עושה זאת כדי להוריד מעצמך את כאב הראש הפיננסי ולהתמקד בניהול האמנותי. זה לא הספיק?

"זה משהו פנימי שלי, של צורך בהתחדשות. ניהול אמנותי של הפסטיבל זה לראות 500 סרטים בשנה, כי הבחירות הן בפינצטה, וזה מאוד מעייף. בנוסף, אני מאמינה ברוטציה, וחשבתי שזה יהיה טוב למוסד. אני לא נעלמת ולא נאלמת, אבל הייתי רוצה לעבור ל'בית הלורדים'", היא מחייכת. "להישאר כנשיאה או כיו"ר, וללוות את דוקאביב עם הניסיון ועם הקשרים שלי.

"הרגשתי שהגיע הזמן לקחת צעד אחורה, וגם אין לי כבר כוח להתמודדויות הכספיות האלה. צר לי שלא מצאתי מישהו שנתן חסות לדוקאביב, והיה מאפשר לנו לעשות את העבודה בשקט. אבל זה לא המצב. ולעניין הכלכלי יש השפעה רבה גם על הבחירות האמנותיות.

"השנה למשל רצינו להביא לפסטיבל את הסרט על זינאדין זידאן שצולם עם 20 מצלמות. אבל הם רצו 2,000 יורו בעד הקרנה אחת. אני לא יכולה לעמוד בכאלה הוצאות. וגם הייתי מאוד רוצה לעשות רטרוספקטיווה. לא משנה של מה. אבל רטרוספקטיווה בעיקרה זה לא סרטים חדשים וצריך להזמין את היוצר ולהביא בחשבון שלא תמיד האולמות יהיו מלאים".

וכאן צור מזכירה את בעלה, חגי צור, שמת לפני שש שנים ממחלת הסרטן. הוא זה שטבע את השם "דוקאביב", היא מספרת, ומוסיפה: "יכול להיות שחלק מההחלטה שלי לשחרר קצת נעוצה גם בגעגוע שלי לשותף תומך, כי מאוד קשה לעשות זאת לבד".

מה את מתכוונת לעשות אחרי הפסטיבל?

"קודם כל לנוח קצת. וגם לעשות יותר יוגה, לנסוע לחו"ל בלי להיות מקובעת ללוח הזמנים של הפסטיבלים, ואם יהיה לי כוח אז גם לעשות סרט חדש. וגם אולי להתחיל ללמד קולנוע דוקומנטרי".

מה היה האתגר הכי גדול שנאלצת להתמודד אתו ב-12 שנות קיומו של דוקאביב?

"הקושי הכי גדול זה להגיד ‘לא'. בכל שנה מוגשים בערך 80 סרטים, ומתוכם בוחרים בין 10 ל-15. אנחנו תעשייה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, והרבה מהם חברים שלי. בשבילי השבוע שבו אני צריכה להתקשר לאנשים ולהגיד להם ‘לא' הוא השבוע הכי קשה בשנה. אני קוראת לזה ‘ימי מנגלה'. מכיוון שאני באה מהצד של הבימוי, אני יודעת כמה קשה לבמאי שאומרים לו ‘לא'. אני אף פעם אמנם לא מחליטה לבד - בכל שנה יש עוד שניים ששותפים להחלטה - ובכל זאת, תמיד זה קשה. אני מאוד מקווה שגם מי שיבוא במקומי לא ייכנע ללחצים. ויש הרבה כאלה, מתוך המערכת, מבחוץ. אני לפחות ניסיתי להתנהל בלי מורא ובלי משוא פנים. לעומת זאת, ההנאה הכי גדולה שלי בתפקיד הזה היתה לראות סרטים טובים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ