תוכנית המורשת הלאומית: צבי האוזר, המוציא לפועל

תוכנית המורשת הלאומית של ממשלת נתניהו, שבמסגרתה ישוקמו וישומרו אתרים היסטוריים ונכסי תרבות, מושכת אש מכל עבר. האם היא ימנית סהרורית? או אולי בכלל פוסט ציונית? מזכיר הממשלה צבי האוזר, המוציא לפועל של התוכנית, מסביר למה אין בה אזכור לא לערבים ולא לחרדים, על מה יוצאו 400 מיליון שקלים מכספי הציבור ולמה היה חשוב לכלול בתוכנית את מערת המכפלה

גילי איזיקוביץ | תצלום: יובל טבול
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גילי איזיקוביץ | תצלום: יובל טבול

באוגוסט האחרון, בעת ביקור ממלכתי בלונדון, הצליח ראש הממשלה בנימין נתניהו לחמוק מסדר היום העמוס לטובת תחביב. במשך כשעה וחצי, נצח במונחי לשכתו, נבר נתניהו במפות מצוירות ביד ובתצלומים מצהיבים במרתף הקרן הבריטית לחקר פלשתינה. מנהלת המקום, אנגלייה חביבה והמומה מעט, ערכה עם ראש הממשלה משחקי ניחושים: היא שולפת תצלום והוא מזהה את האתר, היא מצביעה על מפה, הוא מנסה למקם.

אין זה מפתיע לגלות שהיה לראש הממשלה שותף לתענוג, מזכיר הממשלה, עו"ד צבי האוזר. אחרי ככלות הכל, הם חולקים תשוקה להיסטוריה, ארכיאולוגיה ושימור.

כמה חודשים אחרי אותה חוויה בלונדון, בפברואר השנה, ניתן ביטוי רשמי לתשוקה הזאת. נאומו של ראש הממשלה בכנס הרצליה עסק ברובו בתוכנית שהתגבשה בשנה שהוא מכהן בתפקיד. תוכנית "תמ"ר" - תשתיות מורשת לאומית (ראו מסגרת) - אמורה להיות מהלך משמעותי בכל הקשור ליחסי מדינה ומורשת, תרבות והיסטוריה. זה אחד המהלכים הגדולים שעליהם הכריז ראש הממשלה בקדנציה הנוכחית. האוזר הוא במידה רבה אביה מולידה של התוכנית, גם אם הוא נוטה להכחיש זאת.

אתגר כפול

האוזר, בן 42, גרוש ואב לשני בנים, מונה לתפקיד לפני כשנה. הוא גדל ברמת גן, למד בתיכון בליך ובנעוריו הצטרף ל"נוער התחיה". שם פגש את מי שיהיה לחברו, שר החינוך גדעון סער. בצבא שירת כמפקד בפועל בבית הספר לפיתוח מנהיגות של צהל וכעבור כמה שנים לקח חלק בצוות שגיבש את הקוד האתי של צה"ל; בין השאר השתתף בניסוח הערך "אהבת הארץ".

לפני תפקידו הנוכחי היה שותף במשרד עורכי הדין גולדפרב-לוי-ערן-מאירי ושות', שם ריכז את מחלקת המדיה והתקשורת. למרות גילו הצעיר יחסית, להאוזר קשרים קרובים ורבים בתחום ורזומה ארוך. בסוף שנות ה-90 היה יו"ר מועצת הכבלים והלוויין. לפני כן, כשהיה יועצה של לימור לבנת, שרת התקשורת אז, ריכז את העבודה על פתיחתו של שוק שידורי הטלוויזיה לתחרות והיה שותף לפתיחת שוק השיחות הבינלאומיות לתחרות.

הקשר עם נתניהו נוצר עוד קודם לכן, בראשית שנות ה-90. האוזר נקרא על ידי נתניהו, שהיה אז יו"ר האופוזיציה, לשמש יועץ תקשורת אחרי שהתבלט כדובר התאחדות הסטודנטים ב-1992, בעת לימודי המשפטים שלו באוניברסיטת תל אביב. שיתוף הפעולה ביניהם בתחום שימור אתרים גם הוא ותיק והחל עוד בקדנציה הקודמת של נתניהו כראש ממשלה. האוזר לקח אז חלק מרכזי בתוכנית לשיקום 50 אתרים בשנת היובל למדינה. גם התוכנית הנוכחית החלה מתבשלת עוד לפני הקמת הממשלה.

כל אלו מגבים אותו כאיש הנכון לנצח על ההפקה הזו. 400 מיליון שקלים נתונים למימוש התוכנית - תקציב הגדול פי שמונה מזה של משרד התקשורת, סכום כפול כמעט מתקציב משרד התיירות וקרוב מאוד לתקציבו של המשרד לאיכות הסביבה.

זו אולי אחת הסיבות לזהירות המופלגת שהאוזר נוקט בהתבטאויותיו. לא שהוא מסתיר את התרגשותו מהמהלך - את שטף הדיבור בנושא הוא דווקא מתקשה למתן. במשרדו הצנוע בקריה בתל אביב (משרד ייצוגי יותר יש להאוזר במשרד ראש הממשלה בירושלים) הוא מפרט השקפת עולם שמעורבים בה ערכים לאומיים וחרדה מפני העתיד לבוא. אף שהוא המנוע שמאחורי התוכנית, הוא מקפיד להדגיש כי מבלי נתניהו התוכנית לא היתה יוצאת לפועל. "מאז בן גוריון לא היה פה ראש ממשלה שהנושא הזה העסיק אותו וגם בראייה כוללת הוא בעל חשיבות מרכזית בתפישת העולם שלו", הוא אומר ומפרט: "אני לא רוצה להישמע פומפוזי, אבל נראה לי שמאז ההחלטה על חוק הקולנוע, שגרמה לכך שנפל דבר בעל המשמעות התרבותית הגדולה בעשר השנים האחרונות, לא נעשה משהו בקנה המידה הזה. זו פעולה שהיא ברמת פרויקט לאומי באחריות ישירה של ראש הממשלה".

מה המשמעות של האבחנה הזאת?

"התקציב השנתי של המועצה לשימור אתרים עד תחילת השנה היה שלושה מיליון שקל. בתחילת השנה הוא הוגדל לעשרה מיליון והיום אנחנו מדברים על פרויקט של 400 מיליון שקל, או 600 מיליון, אם מחשיבים את גיוס התרומות וגיוס כספים ממקורות לא ממשלתיים שיתבצע במסגרת התוכנית. סכום כזה בנושא מסוים, משמעותו היא שינוי רבולוציוני".

האוזר מספר כי במהלך שיזם בן גוריון בשנת 1950 חויבו כל משרדי הממשלה להפריש מתקציביהם לטובת צילום ותיעוד של כתבי יד יהודיים מרחבי העולם. התוצאה, הוא אומר, היא אוצר של 75 אלף מסמכים, האוסף הגדול ביותר בעולם, שנשמרו. המשמעות ההיסטורית של מהלך כזה ביצירת אתוס, או סיפור לאומי מאחד, היא גם מטרתה של התוכנית החדשה. "ראש הממשלה מבין שאחד מהתפקידים ההיסטוריים שמונחים לפתחו הוא לגבש את הזהות הקולקטיבית", אומר האוזר. "זה לא משהו אגבי, זה בפירוש דבר שצריך לא להיות אפתי לגביו. אם אני מנסה להבין את בן גוריון, היתה לו הסתכלות ‘סטריאופונית' על המעשים שהוא עשה, וגם ראש הממשלה ‘לוקה' בהסתכלות הזאת. גם על הכאן והעכשיו, וגם על איך כל זה ייראה בעוד עשור, שניים או 50 שנה. זו הסתכלות שבפירוש יש בה הממד ההיסטורי. הסיפור הוא לא הנוסטלגיה, אלא איך אנחנו מעבירים את המורשת הלאה, קדימה".

כלומר, המטרה היא לא עצם השימור אלא המשמעות שלו?

"האתגר של הדור הזה הוא כפול. כל דור אומר, אנחנו צריכים להעביר הלאה את המורשת שלנו, אבל אנחנו חיים בתקופה טכנולוגית שבהתנהלות לא נכונה המעבר הבין-דורי יכול להשתבש. הזיכרון הקולקטיבי נהפך לזיכרון וירטואלי. הפערים בין היום ללפני 15 שנה הם גדולים בהרבה ממה שהיה בין לפני 15 שנה ללפני 30 שנה. אנחנו חייבים לתפוס את עצמנו. שלא נתעורר יום אחד ונבין שעולמות שלמים נגרסו בפח האשפה של ההיסטוריה כי לא הבנו את האתגר הטכנולוגי.

"מעבר לזה, אנחנו חיים בחברה שהיא דור שני לדור מייסדי המדינה, שגדולתו וזהותו נגזרו מהעובדה שהוא חווה את האין ואת היש. אנחנו דור שחווה רק את היש. לא חווינו מצב שאין מדינת ישראל ואין קולקטיב ישראלי ויהודי. כתוצאה מכך, אין לי ספק שהסיפור שאנחנו מספרים לילדים שלנו הוא סיפור אחר מזה שקיבלנו מההורים שלנו, בגלל נקודת המוצא שלהם ושלנו".

איפה חמישית מהאזרחים

הדרך לעשות את כל זה, על פי התוכנית שהאוזר מופקד עליה, היא חיזוק מאסיבי של 150 פרויקטים. מדובר באתרים מוחשיים - כמו מבנים או אתרים ארכיאולוגיים, במורשת לאומית בלתי מוחשית כמו למשל מוסיקה, מחול וקולנוע שיתועדו וישמרו, ובארכיונים שיעברו דיגיטציה וייהפכו לנגישים לציבור. כמו כן כוללת התוכנית יצירת שני שבילים חוצי ארץ, בדמות שביל ישראל, שיעברו האחד בין אתרים חשובים בתולדות הציונות והשני בין אתרים היסטוריים וארכיאולוגיים. דרך התוכנית והטמעתה במערכת החינוך, מסביר האוזר, אפשר יהיה לייצר מחנה משותף רחב, אתוס ישראלי מלכד.

במבט ראשון נראה היה כי לא יימצא פגם של ממש בתוכנית. ההסכמה עליה נדמתה חוצת מגזרים והשקפות פוליטיות. על המטרה, לפחות מבחינת רוב הציבור, אין סיבה לערער. אלא שהרושם החיובי לא שרד זמן רב. כבר בישיבת הממשלה בתל חי שבה קיבלה הממשלה את התוכנית, שבועות אחדים אחרי כנס הרצליה, התגלתה עצם שהקשתה על בליעתה - הכללתה של מערת המכפלה כאתר מורשת לאומית. התגובות הצוננות והביקורת לא איחרו לבוא.

למעשה, הביקורת על התוכנית נשמעה הן מימין והן משמאל: ישראל הראל כתב במאמר ב"הארץ" כי זו תוכנית פוסט ציונית דווקא, משום שנעדרים ממנה אתרים שמחוץ לגבולות 1949, סבסטיה למשל. הראל המשיך ולעג לתוכנית שדווקא כן הגדירה אתרים או נכסים כמו ארכיון לבון או המכון לשימור מורשתה של הכוריאוגרפית נועה אשכול כאתרי מורשת. מנגד טען גדעון לוי, גם כן ב"הארץ", כי מערת המכפלה וקבר רחל נוספו ברגע האחרון ובלחץ ש"ס, וגם לא חסך ביקורת כוללת על התוכנית, שלטענתו מוחקת את ההיסטוריה השלמה והאמיתית של הארץ. "ממשלת נתניהו-האוזר", כתב, "היתה צריכה לאזור אומץ ולהציע תוכנית מורשת של אמת ולא למחוק פרקים היסטוריים שלמים ולמחוץ מורשת של כחמישית מהאזרחים, בני הארץ הערבים".

האוזר וראש הממשלה בנימין נתניהו. "הניכור והבורות שיש לחלק מהציבור הוא נושא שיש לטפל בו" (תצלום: אמיל סלמן /ג'יני)

יוסי שריד אומר בשיחה עמו, כי "זהו חלק בלתי נפרד מההתפרצויות הלאומניות שפוקדות אותנו חדשות לבקרים. בין האתרים ישנם גם קבר רחל ומערת המכפלה, שראויים לשימור, אבל כשזה נעשה בדרך של התרסה זה מיותר וזה נוטל את הטעם הטוב מהמיזם כולו. נתניהו יכול היה לעשות דבר פשוט ולנסות לשתף את עמיתו הפלסטיני, סלאם פיאד, בכמה אתרים כאלה, אבל זה כלל לא ברפרטואר שלו ושל ממשלתו".

שריד ולוי אינם היחידים המחזיקים בדעות אלה. "זה היה מעציב מאוד, לקחת את מה שנועד להיות מהלך מלכד, שכל מי שרואה את עצמו כציוני לא ימצא סיבה להתנגד לו, ולאבד את זה לטובת קריצה לימין", אומר אדם שהיה בצוות התוכנית. "האוזר אולי תומך בהכללה של מערת המכפלה, אבל הוא לא יכול להתווכח עם העובדה שבאופן שזה נעשה, נמחקה הזדמנות לתוכנית שהיא ‘ישראליות'. במקום זה, הדבר היחיד על סדר היום היתה מערת המכפלה ופתאום זו תוכנית ימנית וסהרורית".

האוזר מצדו עוקץ בתגובה: "אחד המופעים העצובים או המטרידים שנוצרו כתפוקת לוואי מהתוכנית, או נכון יותר מהשיח עליה, הוא מה שנובע משאלתך. איך מערת המכפלה או קבר רחל הופכים להיות משהו הזוי או סהרורי? הסיפור הישראלי-יהודי של הקהילה שיושבת פה בארץ לא יכול להרשות לעצמו, וגם לא מוצדק מבחינה אינטלקטואלית והיסטורית, שההתייחסות לאותם מקומות תהיה כאל מקומות שוליים'".

זו היתממות. ודאי שהכללת המקומות האלו תעורר ביקורת, צפוי שהיא תסיט את תשומת הלב הציבורית.

"הניכור והבורות שיש לחלק מהציבור הוא נושא שצריך לטפל בו. אי אפשר להסתכל על הזהות הקולקטיבית שלנו ולהחליט שמערת המכפלה וקבר רחל בחוץ. מערת המכפלה היא המקום השני בחשיבותו לדת היהודית. לא צריך להאמין באלוהים כדי להבין מהי המשמעות, אפילו התרבותית, של מקום כזה בזהות שלנו. התוכנית הזאת לא באה ונתנה את רשימת מאה המקומות החשובים, גם הכותל המערבי לא נמצא פה. קבר רחל ומערת המכפלה הם אתרי מורשת לעילא ועילא. אתה יכול להיות השמאלן הכי קיצוני, אבל אתה לא יכול להגיד שקבר רחל הוא לא מרכיב חשוב, אייקון תרבותי בזהות היהודית. לבוא ולהגיד ‘זו לא מורשת', זו ביקורת לא רצינית".

הערכת כמה תשומת לב שלילית תתעורר בעקבות הצעד הזה?

"מבחינתי זה כיס אוויר. היתה לזה בסוף ארומה של ויכוח סמי פוליטי, אבל אני מודה שישבתי וחייכתי".

נוצר רושם שהתוכנית היא ביטוי נוסף לממשלה קיצונית.

כאן נדמה שסבלנותו של האוזר פוקעת: "הרמת הגבות המתנשאת במובלע לגבי ראש הממשלה, לגבי הממשלה בכלל, כאילו מדובר באיזו כת קיצונית, דתית, לא מובנת. המכנה המשותף שמרכיב את התוכנית הזאת הוא רחב מאוד, ומי שמרים גבה הוא מי שבסופו של דבר רואה את עצמו פוסט ציוני, וזה אף על פי שההתקפות עליה היו גם מימין וגם משמאל. היו לנו ברור שהכללתם של מקומות כאלה ואחרים תיצור ביקורת ומרמור בקרב כאלה שהיו בטוחים שהם הם המרכז".

זכותו של הרוב

אלא שזו היתה רק ראשיתה של הביקורת על התוכנית. זמן קצר אחרי פרסומה תהה הפרשן המדיני של "הארץ", אלוף בן, כיצד ניתן ליישבה עם העובדה שבתוך שני עשורים אמור הרוב שבדמותו נוצרה התוכנית להיהפך למיעוט. שכן בתוכנית, שנועדה כאמור לחזק את האתוס הציוני, אין כל ייצוג לקהילות והמגזרים שצפויים להיהפך לרוב. מקומם של אתרים משמעותיים למגזר הערבי, למשל, או למטען התרבותי החרדי, נפקד לחלוטין. נרטיבים חלופיים, חיים וקיימים בקרב ציבורים גדולים במדינה, אינם מוזכרים ולו ברמז.

"גם לרוב יש זכות לבטח את מורשתו", יורה האוזר בתגובה לדברי הביקורת האלה. "יש פה שיח שחותר תחת ההסדר המכונן שעליו הושתתה מדינת ישראל - מדינה יהודית דמוקרטית, כאשר יהודי אינו במובן הדתי אלא במובן הלאומי. זו תוכנית שבאה לקחת את אותם אתוסים לאומיים, אותו סיפור לאומי מלכד, אותה מורשת, ולא מקדש זרמים אחרים שנכונים למדינה רב תרבותית או רב לאומית. לא צריך להתבייש בזה או להצניע את זה. זכותה של המדינה וזכותו של הרוב להחליט ‘לי יש מורשת וזו תוכנית שבאה לטפל במורשת הזאת'. אישרנו למשל תוכנית של 800 מיליון שקל להעצמת המגזר הערבי. את יכולה לערער על התוכנית הזאת לפי ההיגיון הזה, לשאול ‘למה רק מיעוטים ולא כל האנשים העניים?'"

ובכל זאת, אתה מדיר במודע ציבורים שלמים מתוכנית שהתכלית המוצהרת שלה היא אחדות.

"יש איזה פוליטיקלי קורקט מסרס שמחייב התנצלות והדחקה של שיח קולקטיבי צבוע כחול-לבן. הסיפור הציוני בשנים האחרונות הוא מטרה נייחת לשיח תקשורתי ביקורתי בעיקר. אם את שואלת אותי אם אשמר את שלדי הרכבים שעלו בשיירות לירושלים הנצורה או את הקבר של עבד אל קאדר אל חוסייני, המפקד הפלסטיני שנהרג בקרבות על הקסטל והוא חלק מהאתוס הלאומי הפלסטיני - התשובה ברורה. אני גם לא אשמר את שניהם במין גישה פוסט מודרניסטית, של "הכל כלול". אין לנו בעיה בבחירה הזאת".

בנאום בהרצליה ראש הממשלה התחיל מבן גוריון והמשיך עם יגאל אלון. זה נראה כניסיון לייחס את הציונות, או סוג מסוים של ציונות שהיה מזוהה עם השמאל, לנתניהו. כעין מהלך שכמותו לא נעשה מבן גוריון ועד נתניהו.

"גם זו ביקורת נטולת רקע היסטורי, אף על פי שהיא קורצת לעבר. הנס הציוני, זה שאותו עם שהיה מפוזר במשך 2,000 שנה והתקבץ ויצר שפה ותרבות על בסיס דת ומורשת, זה סיפור שאיננו מבחין באמת בין ימין לשמאל".

ובכל זאת, מנהיג ימני לפני כך וכך שנים לא היה עושה את הקישור הזה.

"יש מחנה משותף רחב וציוני במדינה הזאת, גם אם ישנה מחלוקת אידיאולוגית לגבי איפה בסופו של דבר יעבור קו הגבול. במכנה המשותף הרחב הציוני אפשר למצוא ימין ושמאל שמסתדרים בנוחות רבה. אני באמת חושב, וזאת השקפתי, שקו פרשת המים האמיתי היום בישראל הוא בין מי שמגדיר את עצמו כציוני ובין אחרים שמגדירים את עצמם אחרת. לא באתי לתת משנה פוליטית, אני פקיד ציבור, אבל זה לא חוצה את המדינה בחצייה המסורתית של ימין ושמאל. אני חושב שיש מיעוט קולני פוסט ציוני עם ווליומיזציה רצינית מעבר לגודלו, ויש רוב משמעותי שהנרטיב שלו לא בא לידי ביטוי בהתאם לגודלו".

כישורים דיפלומטיים

האוזר נחשב לאשף יחסי אנוש, איש שרבים מאוד מגדירים אותו חבר. סביר שהצלחתו להעביר פה אחד את התוכנית בממשלה, כמו לגייס לטובתה תומכים ואנשי מקצוע, נובעת במידה רבה מכישוריו הדיפלומטיים וקשריו המסועפים. כמה מהמעורבים בפרויקט מאשרים זאת ומספרים כי הוא אדם אהוד ומוערך.

"צביקה הוא דיפלומט מיומן. באמת אדם מרשים. הוא עובד יפה מאוד ויש לו תשוקה גדולה לעשייה", אומר שמישהו שעבד אתו בעבר.

"יש לי רק דברים טובים להגיד עליו", אומר אדם נוסף מהסביבה הפוליטית. "בעבודה על התוכנית היה ברור שהוא מכיר במומחיות של מי שהוא לקח לעבודה, והוא מתבלט מאוד כי הוא פועל כמו מישהו שלא חושש לתפקיד שלו. האוזר הוא אידיאולוג שרוצה להשפיע ובתחום הזה, שימור ומורשת, הוא מבין, בעל ידע ולהט אמיתי. כדי להרים פרויקט בסדר גודל כזה הוא חייב שיהיה לו מניע עמוק מאוד, כי הוא צריך להתעמת עם אנשים, להשקיע שעות ארוכות, להקריב מחייו הפרטיים למענו. הוא לא מפחד מהדברים האלה".

שאלת השאלות היא אם כן, לאן מועדות פניו, והדעות בסביבתו בנוגע לכך חלוקות. לעומת אלה שמסמנים לו מסלול פוליטי מהיר קידום, ישנם גם אחרים: "הוא לא מישהו שיכול ורוצה לשרוד את המאבק הזה של פוליטיקאים בקו הראשון", מעריך מכר שלו. "הוא איש של מאחורי הקלעים. מצד שני, הוא ויתר על הרבה מאוד כסף ועל חיים הרבה יותר נוחים בשביל התפקיד הזה, והלהט האידיאולוגי נמצא שם".

האוזר, כך נראה, מזוהה כסמן הליברלי, החילוני והפתוח ביותר בלשכת נתניהו. התוכנית בהחלט יכולה לעשות לו שירות פוליטי ולטפח את תדמיתו. כאשר הוא נשאל על כך, הוא נע באי נוחות, גורר את השיחה להסברים מלומדים בדבר התמיכה מקיר לקיר שלה זכתה התוכנית בממשלה מול הביקורת ("בשוליים הקיצוניים והקיקיוניים"). "בהיבט האישי, אני לא מקדם אג'נדות עצמאיות", הוא ניאות לומר לבסוף. "זו אג'נדה מפורשת של ראש ממשלה".

אלה לא דברים רעים להיות מזוהה אתם אם אתה אדם בעל שאיפות פוליטיות. זה אפילו נוח יותר כשאתה יושב על תפקיד שמוכר וידוע כמקפצה לקריירה פוליטית.

"התוכנית היא לא פלטפורמה אישית בשום צורה או אופן, אחרת כל דבר שאני אעשה עלול להתפרש כעניין אישי. שואלים אותי לא פעם אנה פניך מועדות ויש לי תשובה ברורה לשואלים ולעצמי. יש לי מטרה אחת והיא לעשות את תפקיד מזכיר הממשלה הכי טוב שאפשר. זה המפתח בעיני לגבי העתיד. למדתי מתפקידי הקודם, כיו"ר המועצה לשידורי כבלים ולוויין, לא לעשות אף פעם בתפקיד שלך את התפקיד הבא, כי אתה אף פעם לא יודע מה הוא יהיה ואתה לא תמיד יודע מה אתה רוצה. כדי שכל האופציות יהיו פתוחות בפניך, תעשה את התפקיד שאתה עושה הכי טוב".

בינתיים חותם האוזר שנה ומעט יותר בתפקיד רב השפעה, אבל לא הכל ורוד. מתחילת פעילותה הצטיירה לשכת ראש הממשלה כלשכה אוכלת עובדיה. בתקשורת דווח בהרחבה על עימותים, במיוחד בין האוזר ובין עוזי ארד, יועץ ראש הממשלה לביטחון לאומי. באחד מהם, שהיה קולני במיוחד, דרש ארד כי האוזר יעבור בדיקת פוליגרף כדי לחשוף את חלקו בהדלפות לעיתונות.

"סיפורי הלשכה הם מוגזמים ולא פעם מופרכים", מבטל האוזר כעת. "בעניין התוכנית יש אחדות דעים ושיתוף פעולה מלא בין כל אנשי הצוות - בראש וראשונה מנכ"ל המשרד, איל גבאי, שסייע רבות לתוכנית. אגב, מי שהגה את הרעיון להקדיש את נאום הרצליה לתוכנית, הוא דווקא עוזי ארד".

הצטיירתם לא פעם בעבר כיריבים.

"לא, ממש לא. היתה תקרית בתחילת הדרך שנופחה מעבר לכל פרופורציה כחלק מהווי פנימי של יחסי התקשורת והלשכה. זה נושא שהוא קונסנזואלי בלשכה, אף על פי שאני לא תמיד חסיד של קונסנזוס בלשכה. אני חושב שעבודת לשכה נסמכת על גיוון דעות".

יש גיוון דעות ויש תפקוד כושל שנובע מכך שחילוקי הדעות תוקעים כל מהלך.

"חלק מהדברים זוכה לדרמטיזציית יתר. אנשים יודעים לעבוד ביחד, יודעים להתווכח, לחלוק היכן שהם חלוקים ולהסכים היכן שמוסכם. זה מנופח מעבר לכל פרופורציות".

יומן מורשת

תוכנית "תמ"ר" - ובשמה המלא "מתווה פעולה לשיקום והעצמת תשתיות המורשת הלאומית" - התקבלה פה אחד על ידי הממשלה ב-21 בפברואר השנה, בישיבה חגיגית שהתקיימה בתל חי. מטרתה, כפי שנוסחה: "שיקום והעצמת תשתיות על ידי השקעה בשימור, בשחזור, בפיתוח, במחקר, בהסברה, בפרסום ובשיווק של נכסים היסטוריים ואוצרות תרבות למען חיזוק זהות ישראלית, עושרה התרבותי וחוסנה המלכד". כל אלו יושגו, כך לפי התוכנית, רק באמצעות "בולטות גבוהה שתושג בזכות רוחב היריעה של הפרויקטים הרבים הנכללים בה".

ההסכמה פה אחד ראויה לציון, שכן תקציב התוכנית, 400 מיליון שקלים שיושקעו ב-150 פרויקטים, מורכב מסכומים שייחדו לה משרדי ממשלה שונים. אף שמינהלה שתהיה אמונה עליה עדיין לא קמה, ביצוע התוכנית אמור להתחיל כבר השנה. תקציבה ל-2010, אומר האוזר, הוא 37 מיליון שקלים. עם זאת, וכפי שמשתמע משמה, בשלב זה התוכנית היא שרטוט של המנגנון בלבד, מתווה ראשוני.

כמה אפיקי פעולה מופיעים בתוכנית כבר עכשיו. את האתרים שיטופלו אפשר לחלק לאתרים ממשיים, כלומר מבנה או אתר היסטורי או ארכיאולוגי, ולצדם נכסים לא מוחשיים כמו יצירות אמנות.

אחד מיעדי התוכנית הוא שימור של אוספים מוזיאוניים וארכיבים והפיכתם לנגישים בפורמט דיגיטלי, לשימוש זמין באינטרנט. בכמה פרויקטים נקודתיים ייעשו "פעולות חירום" לשימור אוספים על סף כליה. בין הפרויקטים שיזכו לתמיכה: בית הצילום הישראלי במוזיאון ארץ ישראל, אוסף הפסלת בתיה לישנסקי, אוספים ומוצגים בצריף הנשיא בן צבי ובית שץ בירושלים. לעת עתה מדובר ב-39 פרויקטים בתחום זה.

ההשקעה ביצירות אמנות אמורה להתבטא בביצוע מחודש של יצירות, הוצאה מחודשת של ספרים, אירועי תרבות שיוצגו באתרי מורשת וסיורים בעקבות סופרים. בין 13 הפרויקטים שהתוכנית מציעה כבר כעת: דיגיטציה והנגשה של סרטים ישראליים וביצוע מחודש של יצירות מחול, תיאטרון ומוסיקה.

יוזמה אחרת של התוכנית אמורה להציב שני "מתחרים" לשביל ישראל. הראשון הוא "השביל ההיסטורי": שדרוג והשקעה בשורה של אתרים ומבנים ארכיאולוגיים שהחיבור ביניהם ייצור מסלול למטיילים. בינתיים מדובר ב-37 אתרים, בהם חורבת חרמשית בנאות קדומים, חורבת מדרס, ציפורי, בית הכנסת בגמלא ותל חצור. אלה נבחרו על פי המצב הפיסי של האתר וכן לפי האפשרות לחברו למקבץ אתרים קרובים גיאוגרפית כדי ליצור מוקד משיכה למבקרים. מסלול מתוכנן נוסף הוא "שביל החוויה הישראלית", שיעבור בין נקודות ציון בהיסטוריה הציונית. בשלב זה הוא כולל למשל את היכל העצמאות בתל אביב, מדרגות תש"ח בצפת, חצר כנרת, מחנה העובדים ההיסטורי בסדום ובתי המעברה בראש העין.

חוץ ממספר מצומצם של מקומות שכבר הוכרזו בתוכנית, את מרבית האתרים תבחר המינהלה לכשתקום. לדברי האוזר, אף שכעת מתומחרת התוכנית ב-400 מיליון שקלים, עלותה עשויה להסתכם בכמיליארד שקלים, 400 מיליון מתוכם מתקציב הממשלה והיתר מתרומות. ועדת שרים שהוקמה כדי לדון בתוכנית עדיין לא סיימה את עבודתה, כך שלא ברור מתי תקום המינהלה שתופקד עליה ומתי יחל ביצועה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ