שואה עם תקווה: אורי אורלב כותב לילדים ולנוער

להביט בכל מה שקרה בעיניו של ילד ולהפוך את אימי השואה לסיפורי הרפתקאות - זו דרכו של הסופר אורי אורלב להתמודד עם משא הזיכרון. עם צאת ספרו "הביתה מערבות השמש" הוא יוצא נגד משלחות הנוער למחנות הריכוז, טוען שלא למדנו את הלקח הנכון, ומספר על המזכרת היחידה שנותרה לו מאמו

מיה סלע | תצלום: אמיל סלמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה סלע | תצלום: אמיל סלמן

יום הזיכרון לשואה ולגבורה

"אני לא מסוגל לחשוב על זה או לכתוב את זה, או לספר על מה שקרה, מתוך נקודת מבט של אדם מבוגר", אומר הסופר אורי אורלב על זיכרונותיו מן השואה. "זאת טראומה שאני לא מוכן להתנסות בה. בשבילי זה כמו לעלות על קרח דק, בכלל לא בטוח שאני אוכל לחזור אם הקרח יישבר. אני שומר על עצמי שמירה אינסטינקטיבית לא להיכנס לתוך הבור הזה".

אורלב נולד בוורשה בשנת 1931, בשם יז'י הנריק אורלובסקי. כינו אותו יורק. כשפרצה המלחמה גויס אביו לצבא הפולני. בשנת 1940 נשלח עם משפחתו לגטו ורשה. בשנת 1943 חלתה אמו ונרצחה על ידי הגרמנים בבית החולים בגטו. דודתו היא שטיפלה בו ובאחיו קז'יק. בפברואר 1943 הבריחה אותם לאיזור הפולני של ורשה והם הסתתרו באחד הבניינים. לאחר מכן הועברו לבית מבודד בכפר, והוחבאו בו במרתף חשוך עד קיץ 1943. משם הועברו עם דודתם למחנה הריכוז ברגן בלזן, ושהו בו כשנתיים. לאחר המלחמה השיגה בעבורם דודתם אישורי כניסה לארץ ישראל ואורלב הגיע לקיבוץ גניגר.

ספרו הראשון היה הספר האוטוביוגרפי "חיילי עופרת", שראה אור בשנת 1956 כשהיה בן 25, ובו סיפור קורותיהם שלו ושל אחיו קז'יק. מאז כתב אורלב יותר מ-30 ספרים שתורגמו ל-38 שפות, ויותר ממיליון עותקים נמכרו מהם, ביניהם "האי ברחוב הציפורים", ו"חיית החושך". הוא זכה בפרס אנדרסן הבינלאומי לספרות ילדים ונוער, בפרס זאב לספרות ילדים, והוא זוכה פרס ביאליק לספרות יפה לשנת 2006. אורלב גם מתרגם מפולנית, בין תרגומיו: "המלך מתיא הראשון" של יאנוש קורצ'ק, "קוו ואדיס" של הנריק סנקביץ', וכמה ספרים של סטניסלב לם.

כעת רואה אור ספרו לילדים ולנוער "הביתה מערבות השמש" (הוצאת כתר). את הספר הזה כתב על פי סיפור חייו של אלי פז פוזניאק, ובמרכזו הילד אליושה בן החמש, שבמלחמת העולם השנייה מתגייס אביו לצבא האדום והוא נמלט עם אמו ואחיו לקזחסטאן. זהו סיפור הרפתקאות ובמרכזו המלחמה ואם מלאת תושייה.

אורלב מספר שפונים אליו מעת לעת אנשים שרוצים שיכתוב את סיפורם. "תמיד יש סיפורים מרגשים, אבל לא תפס אותי שום דבר בשביל לכתוב. כשאלי סיפר לי על הכפר הקזחי זה תפס אותי. הילד היה אמור להיות הגיבור, אבל בלי שהתכוונתי האמא נהפכה לגיבורה של הסיפור. היא ממש נערצת עלי".

אנחנו נפגשים בביתו בימין משה, ירושלים. כמה ימים אחרי שפורסמו דבריה של פרופ' חווה יבלונקה על לימודי השואה. יבלונקה אמרה ל"הארץ" כי "חוץ מ'פורנוגרפיה של הרוע' אין בפרטים הטכניים של השואה ערך חינוכי", וכי "הלימוד הטכני של השואה, איך רצחו את היהודים, שלבי הפתרון הסופי וכד', הוא החלק הכי פחות חשוב מבחינה חינוכית".

אורלב אומר שהוא תומך בכל מלה שלה. כשהוא נשאל איך לפי דעתו צריך ללמד את הנושא הוא אומר, "כמו שאני כותב את הספרים. כמו שילדים מספרים על מה שקרה להם. הניצולים המבוגרים זוכרים את הסבל, את האחריות על הילדים שלהם או על ההורים שלהם, הם לא זוכרים את הדברים המצחיקים שהיו, והיו, כל זמן שאדם חי אז יש".

הוא מדבר נגד משלחות הנוער למחנות הריכוז, על השימוש לרעה שנעשה בשואה ועל האופן שבו חוזרים בני הנוער מהמסעות האלה. "הם חוזרים משם לאומנים", הוא אומר, "מפנים אותם ללאומנות, במקום שיחשבו על העוול שהם ראו, עוול שנעשה למיעוטים, ויחשבו על זה כשהם יהיו חיילים. אסור לקחת ילדים צעירים למסעות האלה, בשבילם זו הנסיעה הראשונה לחוץ לארץ, זה כיף, ועוד באים אליהם בטענות". הוא אומר שאנשים צריכים לנסוע לשם מתוך בחירה, כשהם כבר מבוגרים "אז הם יקבלו את זה אחרת לגמרי".

אולי התודעה של מדינת ישראל היא עדיין תודעה של עם קטן שחושש שינסו להשמיד אותו שוב?

"למה לא לחשוב על זה בכיוון אחר, של הבנת העם שכבשנו? גם הנאצים חשבו שפולין ורוסיה זה הכל שלהם, רצו את זה ריק כדי להושיב את העם האמיתי, הגזע העליון. יש בעיה עם היהודים, אנחנו העם הנבחר. כשהייתי ביפאן, ילדה אחת אמרה לי שהיא שאלה את אמא שלה למה שונאים את היהודים בכל העולם ואמא שלה אמרה לה ‘מפני שהיהודים חושבים שהם העם הנבחר'. גם היפאנים חושבים שהם העם הנבחר לעומת העמים האחרים סביבם. גם הפולנים חושבים ככה. אבל זה לא בצורה כזאת קיצונית שאתה יכול לרמות את הגוי מפני שהוא גוי, זה רק בדת היהודית. הדברים האלה מזעזעים אותי כל פעם. יש בדת היהודית דברים יפים ומצד שני יש דברים מאוד קשים".

צמות מוזרות

כילד כלל לא ידע שהוא יהודי. "האומנת שלי היתה לוקחת אותי לכנסייה בכל יום ראשון, לימדה אותי להתפלל, והביאה ביצים צבועות לפסחא. ההורים אף פעם לא אמרו לי שאנחנו יהודים". אורלב שיחק עם ילדי האיכרים. הם נהגו להציק לרוכלים היהודים. "היו באים לכפר רוכלים מוזרים עם בגדים שחורים, זקנים, צמות מוזרות משני הצדדים, עם קופסה של גלנטריה - סיכות חוטים סרטים, כפתורים. היינו זורקים עליהם אבנים. הם היו יצורים מפחידים. אני זוכר שבא פעם אחד צולע, אז המנהיג שלנו שהיה בן שש אמר שהכומר בכנסייה אמר שצריכים להיות נחמדים לנכים אז אסור לזרוק עליו אבנים".

אביו היה רופא והאם סייעה לו במרפאה. "הוא היה עסוק בענייניו, ובימי ראשון היה לוקח אותי לטיולים. בקיץ היינו שטים בסירה ובחורף היינו יוצאים לעשות סקי. לא ראינו אותו הרבה בבית אבל גם את אמא לא ראינו הרבה. היו לנו אומנת ומבשלת, הן היו בבית, נערות פולניות שעבדו אצלנו".

יום אחד אמרו לו הילדים ששמעו שהוא יהודי, "מאוד נבהלתי, רצתי לאמא ושאלתי אם אנחנו יהודים והיא אמרה כן, כאילו שזה מובן מאליו. מאיפה הייתי צריך לדעת? חזרתי מודאג. ואמרתי להם שאנחנו באמת יהודים. אז המנהיג שלנו אמר לי ‘אל תדאג יורק, אני יודע מה זה יהודים, כל האנשים בעולם נולדים יהודים, וכשמטבילים אותם לנצרות בכנסייה הם נהפכים להיות נוצרים, אז לא נורא שאתה יהודי'. פתרון מאוד יפה, גם יש בזה היגיון".

כשהגיע אורלב לבית הספר כבר היה ברור שהוא יהודי, והיתה ברורה גם המשמעות של זה. "כשאמא היתה צריכה ללכת עם טלאי אז התרחקתי ממנה, התביישתי. היו לי רגשי אשם אחר כך אבל זאת עובדה. עד שיצאנו מהשכונה שלנו, ואז לא היה לי אכפת".

על המראות הקשים שראה כילד הוא אומר, "ילד מקבל את החוץ כמו שזה, שככה זה החיים. הייתי מונה את הגופות שראיתי בדרך למורה הפרטית שלי כל בוקר, ומספר לאמא כמה היו, היו אנשים שמתו מקור ומרעב. זה היה יום-יומי. זה היה דבר רגיל".

רבים מהדברים האיומים ביותר נראו לו אז כהרפתקה. "אני זוכר שברחנו בוורשה הבוערת, ב-1939, רצנו ברחוב, הכל בער מסביב ואיזו אשה קפצה מלמעלה בוערת, היא כנראה העדיפה להיהרג על הכביש ולא להישרף חיים. אני רציתי לראות בדיוק איך זה נראה, ואמא משכה אותי בכוח שלא אסתכל. כשאני מספר את הקטע הזה לילדים בבתי ספר אני אומר להם שאני מספר להם את הסיפור הזה מפני שאז הבנתי פתאום שהנה זה כמו בספרים, זה קורה גם לי. קודם רק קראתי הרפתקאות בספרים. לי לא קרה כלום ולא הבנתי למה לא קורה לי כלום, למה זה רק בספרים".

אתה חושב שלילדים יותר קל להתגבר על חוויות כאלה?

"אני חושב שזה עניין גנטי קודם כל, וזה גם עניין של איך ההורים. אמא שלי התנהגה כאילו לא קרה כלום. כשנפלו פצצות, במשך עשרים וכמה יום, אנחנו היינו בתוך מרתף ואנשים היו נורא מבוהלים מסביבנו. היתה שם אשה אחת, יהודייה שמנה, שכל הזמן התנדנדה ואמרה ‘אוי וייז מיר', כל פעם שנפלה פצצה. זה מאוד הצחיק אותי ואת אחי הקטן. ולמה התייחסנו ככה? מפני שאמא לא פחדה, העמידה פנים אולי, אבל זה נתן לנו ביטחון שכלום לא יקרה".

נס הריסוס

לפני שנתיים ביקר אורלב בברגן בלזן עם רעייתו. באלבום התמונות שלו נראית ברגן בלזן כמו המקום הפסטורלי ביותר עלי אדמות. הוא אומר שגם אז זה היה פסטורלי. "זה היה בית הבראה. ברגן בלזן הציל אותנו. יש כל מיני פרדוקסים כאלה בסיפורים שלי. זה בדיוק ההיפך ממה שאנשים חושבים. למשל, התקופה הכי יפה שלנו עם אמא היתה בגטו ורשה כי היא היתה כל הזמן בבית. אני מתכוון לשנתיים של הגטו לפני ההשמדה. היו לה הרבה תכשיטים ויכולנו לקנות אוכל. לא היתה מטפלת ולא מבשלת ולא אומנת, אמא היתה רוחצת אותנו, משכיבה אותנו לישון, מספרת לנו סיפורים, מאכילה אותנו. זה לא כיף?".

אורלב. "כשאמא היתה צריכה ללכת עם טלאי אז התרחקתי ממנה, התביישתי"

הוא מספר שכשהסתתרו בכפר הם היו רעבים, ואילו בברגן בלזן פתאום היה אוכל. "כל האנשים באו ברכבת נוסעים רגילה, משפחות עם ילדים, זה היה אחרי מרד גטו ורשה, כשכבר רצחו את כל היהודים, והגענו למקום ירוק, צריפים, חול, יער, שמש, 3,000 יהודים. את האוכל של הגרמנים לא אכלו בכלל, שפכו את זה, כולם הביאו מזוודות שלמות עם אוכל, החודשיים או השלושה הראשונים היו גן עדן. אנחנו הבראנו שם. היו שם איזה 20 רופאים, חברים של אבא שטיפלו בנו, לאחי היו פצעים של רעב. ברגן בלזן היה מקום נהדר. מהבוקר עד הערב היינו בחוץ, משחקים בשמש, זה היה כמו קייטנה אחרי הימים של המרתף. אחרי שלושה חודשים זה נגמר. זה נהפך להיות ברגן בלזן האמיתי. מ-3,000 איש נשארנו 350. לא הרגו אותם בברגן בלזן לקחו אותם לאושוויץ".

הוא אומר שלא פחד משום דבר, למרות שלא ידע אם יישאר בחיים. "כתבתי שירים בברגן בלזן. גם חשבתי לכתוב יומן שהשם שלו יהיה ‘אולי'. מה זה אולי? אולי נינצל ואולי לא".

גם יחסו של אורלב לחוויית העלייה יוצא דופן. הוא לא ניסה, כרבים אחרים, להיות צבר בכל מחיר ולהסתיר את עברו. הוא גם לא חווה בקיבוץ גניגר יחס רע או מתנכר. אפילו את חוויית הדי-די-טי הוא זוכר בחיוב. "ריססו אותנו בדי-די-טי עוד בגרמניה, לשמחתנו הרבה. זה היה נס הריסוס הזה. כל יום היינו מחפשים את הכינים בתוך הבגדים שעקצו אותנו כל הזמן ופתאום לא היו כינים יותר".

הוא הגיע לארץ לבד עם אחיו. "הדודה שלחה אותנו לבד לפלשתינה ואני מאוד שמחתי. קודם כל זה הרפתקה חדשה, חוץ מזה היא כל הזמן אמרה לי מה לעשות ורציתי להיפטר ממנה, אף שאהבתי אותה והייתי קשור אליה".

השניים הגיעו לעתלית ושהו שם שבועיים. "כל הילדים שם הגיעו בקבוצות מאורגנות עם מדריכים, רק אנחנו היינו לבד. יום אחד אספו את כל הילדים, העמידו אותם בתור מחוץ לצריף שהיו בו שולחנות ופקידים של כל המפלגות בארץ ישראל. כל ילד היה צריך להצהיר לאיזו מפלגה הוא שייך. הילדים כולם ידעו, הם כבר היו במפלגות עם המדריכים אבל אנחנו לא ידענו כלום. לא ידענו בכלל מה זה ארץ ישראל. אמרתי לאיש הזה שידע פולנית ‘תציע לנו מפלגה'. לא ידעתי כמה זה מסוכן מה שאמרתי. הוא אמר ‘לא, כל המפלגות רוצות את הילדים, אתם צריכים לבחור לבד', אז ביקשתי שיגיד לנו את שמות המפלגות, הוא אמר לי את השמות בטורקית או סינית, אולי בעברית", הוא צוחק, "פתאום הוא אמר גורדוניה. במלחמה לאחי ולי היה משחק חיילים, ובמשחק היו לנו גנרלים וכל אחד הזמין את הגיבורים מהספרים שהוא קרא. אמרתי לאחי ‘גנרל גורדון מהצבא שלי! נלך לגורדוניה'. כך ניצלנו מהמזרחי ומהאגודה, בזכותו".

הם נשלחו לקיבוץ גניגר ושם מצא אורלב, שהיה אז בן 14, אנשים רבים שרצו לשמוע על המלחמה. "באנו לקיבוץ שהיו בו הרבה פולנים. אחרי שבוע הושיבו אותי על הדשא וסיפרתי להם על המלחמה, שעתיים לפחות אף אחד לא זז ואני סיפרתי".

את שמו שינו בקיבוץ. "המטפלת שאלה איך קוראים לי, אמרתי יורק, והיא אמרה יופי זה דומה לאורי אז נקרא לך אורי. ואיך קוראים לך היא שאלה את אחי והוא ענה קז'יק. היא אמרה נקרא לך יגאל. המסכן איזה שבועיים היה מחפש אותי בקיבוץ וצועק לי יורק יורק, שכחתי את השם שלי. כשיצא הספר הראשון קראו לי אורי אורלובסקי. כשיצא הספר השני, משה שרת, שניהל את הוצאת עם עובד, הכריח אותי לשנות את השם. הוא אמר שמספיק הילדים שוברים את השיניים עם טשרניחובסקי. הייתי בחור צעיר ורציתי שהספר ייצא, מה אכפת לי שישנו את השם. אבל אחי מאוד כעס עלי. בשלב מסוים אמרתי לילדים שלי, אולי נשנה חזרה לאורלובסקי והאורלב יישאר רק לספרים, אבל הם לא רצו".

האידיוט של המשפחה

אביו של אורלב הגיע לארץ בשנת 1954. "מצאנו אותו ב-1946, דרך מכתבים". הם התכתבו והאב כתב להם "עכשיו אני מבין שהקומוניזם לא יכול לפתור את בעיית היהודים, רק הציונות, אני לומד עברית", אלא שבאחד המכתבים הופתעו לקרוא שהאב התחתן. "פתאום הוא כתב, ‘התחתנתי, אני ואשתי עובדים עכשיו בשביל להרוויח כסף ללימודים שלכם'. הלימודים שלנו? בזלוטי בפולניה? אחי הקטן כתב לו מכתב ילדים כזה: ‘איך יכולת לשכוח את האשה הזאת סופיה אורלובסקה'. הבנו שהוא לא יבוא וניתק הקשר. לא רצינו לכתוב לו יותר וגם הוא לא כתב לנו". אורלב אומר שרק מאוחר יותר אביו התגרש, הגיע לארץ ועבד כרופא בקופת חולים. "אני מאוד כעסתי עליו והיחסים שלנו לא חזרו להיות כמו קודם".

אחיו, יגאל קז'יק, חי משנת 1958 בארצות הברית. "לא היה לו פה כלום. אני לא האח הכי טוב בעולם. סחבתי את קנאת האחים משהיינו ילדים. קשה מאוד להירפא מזה. אני הייתי הילד הראשון ופתאום נולד לי אח. אני הייתי האידיוט של המשפחה, לא רציתי לאכול, הייתי התלמיד הכי גרוע בכיתה. הוא אכל טוב, היה הכי חזק בגן, אהבו אותו, תמיד קינאתי בו. אני ניסיתי כל הזמן להוכיח לאמא שלי שאני לא האידיוט, וזה לא עוזב אותך לכל החיים".

באלבום שהכין מהביקור בברגן בלזן מודבקות תמונות שצילמו החיילים האמריקאים ששיחררו אותם. "הם היו אמורים להטביע אותנו בביצות, אבל הם לא התכוונו לעשות את זה. הם אמרו שייתנו לנו בגדים אזרחיים כדי שנברח כשנתקרב לחזית. כשהתקרבנו הקטר ברח ואנחנו נשארנו והגיעו האמריקאים. האמריקאי הראשון שהגיע אמר שהוא יהודי, והשני אמר אל תשירו מפני שהנשיא שלנו מת. רוזוולט מת באותו יום. הגיעו מכוניות עם אוכל, עם לחם שאני חושב שבגללו יגאל נעשה אמריקאי. לחם שלא ראיתי כזה. לחם לבן לבן יותר לבן מנייר, כמו צמר גפן, לא האמנו איזה מין לחם זה. יגאל ממש התאהב באמריקאים, בחיילים, בלחם הלבן הזה".

הוא אומר שהמתים שראה בשנים ההן לא רודפים אותו. "עגלות כאלה עם ערימות של גופות, זה היה רגיל. למרות שהבולדוזר הזה שאוסף את הגופות זה מאוד מפחיד. אבל אמא שלי והרצח שלה זה כן".

כשנשאר להשגיח על אמו בבית החולים בגטו, הבין שהיא עומדת למות והחליט לגזור לעצמו מזכרת. הוא גזר עם מספריים קווצת שיער מראשה, והשחיל אותה לתוך קלף מלכה לב שהיה לו בכיס. כעת הוא מוציא מעטפה ומראה את קווצת השיער שהוא שומר, עדיין קלועה בתוך קלף המלכה.

הוא אומר שהוא מעדיף לכתוב לילדים ולנוער משום שלהם אפשר לכתוב עם תקווה. "למבוגרים יש את כל הספרים האלה המנוכרים, הפסימיים והמדכאים. אני לא רוצה לכתוב כאלה ספרים". האם הוא קורא ספרים כאלה? "אני שואל את אשתי אם יש סוף טוב. הטראגי הוא מובן מאליו".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ