מכתבים מסלינג'ר בתערוכה חדשה בניו יורק

הנסיעה ברכבת התחתית המשיכה להלהיב אותו גם אחרי שהתרחק מהעיר הגדולה, והיה לו מה להגיד על ג'ון ויין ואדי מרפי. תערוכה חדשה בניו יורק, שבה מוצגים מכתבים ששלח סלינג'ר לחברו, חושפת את הצד האחר שלו

אליסון לי קואן | ניו יורק טיימס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אליסון לי קואן | ניו יורק טיימס

המכתבים, 11 בסך הכל, נכתבו בין השנים 1951 ל-1993. אדם אחד, המכונה "Buddyroo", שלח אותו לחברו. בפרוזה מושחזת ומוכרת, מנוקדת בהומור ושנינות נשכנית, הכותב מספק הצצה אינטימית לחייו ולמחשבותיו ברגעים מדויקים בזמן. בקריאה לאחר שנים כה רבות, הם מלאים הפתעות. מקבל המכתבים היה א' מייקל מיטשל, גרפיקאי מווסטפורט שבקונטיקט, שעיצב את עטיפת הספר של רומן רב-מכר. מחבר המכתבים - וכותב הרומן ההוא - היה ג'יי-די סלינג'ר.

וכעת, כמעט חודשיים לאחר מותו של סלינג'ר, והוא בן 91, המכתבים מתפרסמים. במוזיאון ספריית מורגן במנהטן נפתחה אתמול תערוכה ובה מוצגים ארבעה מן המכתבים. ב-13 באפריל תיפתח באותו מקום תערוכה נוספת ויוצגו בה עוד שישה מכתבים.

סביר להניח שזה רק מקבץ ראשון מחליפות מכתבים רבות כאלה, בהתחשב בהיסטוריה של סלינג'ר כמי שהרבה לכתוב מכתבים, שסביר להניח שעוד יצוצו ויעמיקו - ואולי אף ישנו - את האופן שבו נתפש ברבים אחד המאורות הספרותיים החידתיים ביותר בעולם.

מהמכתבים עולה התיאור המפורט ביותר עד כה של הרגלי הכתיבה של סלינג'ר בשנים שלאחר 1965, אז הפסיק לפרסם. גם בשנות ה-80 הוא מתאר משטר כתיבה ממושמע מאוד: הוא החל לכתוב כל בוקר בשש, ולא הרשה שיפריעו לו "אלא אם כן זה הכרחי או מתאים לי". הדיווח הזה במלותיו שלו עשוי לחזק את השערתם ותקוותם של רבים שהוא הותיר אחריו יצירות נוספות.

המכתבים למיטשל גם מתעדים כתצלומי פולארויד איך אימץ סלינג'ר תחילה את חיי חוג הסילון שטעם כסופר עולה - שסעד בין השאר עם לורנס אוליווייה וויוויאן לי בבית הזוג בלונדון - ולאחר מכן פנה עורף לזירה החברתית ולאלה בניו יורק שסייעו לעיצוב יצירותיו.

נסיעותיו לניו יורק, לפגוש חברים, לטרוף אוכל סיני, לבקר בחנויות ספרים או ללכת להצגות הלכו והידלדלו עם השנים, על פי המכתבים, אף שסלינג'ר הודה כי הנסיעה ברכבת התחתית עדיין מדליקה אותו, גם בשנות ה-60 לחייו.

יצא עם דוגמנית מ"ווג"

ההתכתבות חושפת את חיבתו המתמשכת לתרבות הפופ ולפוליטיקה, שאינה עולה בקנה אחד עם האגדה הפופולרית שרווחה ב-50 השנה האחרונות, שלפיה היה מתבודד. מכתביו משובצים אזכורים שנונים - לפעמים נוקבים מדי - של שמות מוכרים כגון ג'ון ויין, ננסי רייגן ואף אדי מרפי.

המכתבים התגלגלו למוזיאון ספריית מורגן כמתנה. זו תיבה אחת של מכתבים מתוך אוסף גדול בהרבה של מסמכים הקשורים לספרות האמריקאית של המאה ה-20 שאסף קרטר ברדן, ונתרם למוזיאון ב-1998, שנתיים לאחר מותו של ברדן. מנהלי המוזיאון ניאותו לשמור בסוד את תוכנם של המכתבים, ולהסתירו אפילו מהעובדים, כל עוד סלינג'ר היה בחיים.

סלינג'ר במפגש ב-1982 בפלורידה עם השחקנית איליין ג'ויס. "כבר אין מקומות שאני מחבב או אוהב בניו יורק, חוץ ממוזיאון לטבע" (תצלום: אי-פי)

סלינג'ר, חרף עקירתו לניו המפשייר ב-1953, סלידתו מפרסום והתרחקותו מהזירה הניו-יורקית, מודה במכתביו שלא היה יכול לעמוד בפני הדחף לשלוח מכתבים זועמים לאנשים שמתחו ביקורת על התנהגותו, מכתבים מנומסים לילדים קטנים ששלחו לו שאלות, ומכתבים פרחוניים לנשים שצדו את עינו. הוא השקיע מאמצים מרובים כדי לשמור על חשאיות המכתבים האלה, והצליח להדוף כותב ביוגרפיות אחד במאבק שהגיע לבית המשפט העליון בארצות הברית, כדי לאשש את שליטתו בתוכנם.

המכתבים במוזיאון ספריית מורגן מעניינים במיוחד. מיטשל, שהיה שכנו של סלינג'ר בווסטפורט, עיצב תמונה דמוית חלום של סוס סחרחרה אדום לעטיפת הרומן הראשון של סלינג'ר, "התפסן בשדה השיפון", ב-1951. יותר מפעם אחת במכתביו אומר סלינג'ר למיטשל, שמת בשנה שעברה, שאין לו "חברים קרובים יותר" ממיטשל ומאשתו לשעבר בט, חברות שהיא "בבחינת חוט משולש".

אזכורי יצירותיו של סלינג'ר מרתקים בספציפיות שלהם. במכתב מ-1966 הוא מזכיר מצבור של "עבודה של 10-12 שנים", הכוללת "שתי כתבי יד מיוחדים - ספרים, בעצם - שאני מתקן ומשפץ כבר שנים".

המכתב הראשון בחבילה נושא את התאריך 22 במאי 1951, שבועות לפני יציאתו לאור של "התפסן בשדה השיפון". המכתב נפתח במלים "Dear Buddyroos" - כינוי שגיבור הספר, הולדן קולפילד, מרבה גם הוא להשתמש בו. המכתב מספק תיעוד של נסיעתו של סלינג'ר באותו חודש ללונדון, שם היה למוקד עניין בעיר והתבשם מהפינוקים המתלווים להיותו סופר צעיר ומצליח.

הוא משתף את ידידו בלגלוגו על ההצעה הבריטית האופיינית לכוס תה שקיבל בשעת ההפסקה ב"אגם הברבורים". הוא מספר שיצא כמה פעמים עם דוגמנית מ"ווג" שפגש בנסיעה. "אבל זה לא היה כיף", הוא מדווח. ערב בתיאטרון הסתיים בכך שהוא הוזמן לסעוד בביתם האלגנטי בצ'לסי של בני הזוג שכיכבו בהצגה: ויוויאן לי ולורנס אוליבייה. "מובן מאליו", מספר סלינג'ר בדכדוך מה, שכששתה קוקטייל "נכנס לי קצת ג'ין לאף. כמעט ברחתי דרך החלון".

במכתב הבא, במרווח של 15 שנה, שכנראה נשלח באוקטובר 1966, מתברר שבזמן הזה השתנו דברים רבים. סלינג'ר נעשה אחד הסופרים המבוקשים ביותר באמריקה. הוא השתקע בניו המפשייר כדי להימלט מאור הזרקורים ובהדרגה איבד עניין בפרסום יצירותיו. הוא התחתן ונעשה לאב. בספטמבר של אותה שנה הגישה אשתו קלייר בקשה לגירושים. במסמכי בית המשפט היא טענה שהמשך הנישואים "יפגע באופן חמור בבריאותה ויסכן את שפיותה".

במכתב השני הזה סלינג'ר חולק את העונג שחש כשלקח את שני ילדיו הקטנים למנהטן, בעיקר כדי לבקר אצל רופא השיניים. בתו בת ה-12 התלהבה לדעת שבסוויטה שלהם במלון הקלאסי "שרי-נדרלנד" במנהטן התארחו פעם חברי הביטלס. סלינג'ר וילדיו אכלו במסעדה וטיילו להנאתם בשדרה החמישית לאחר רדת החשיכה.

סלינג'ר מספר לידידו שהוא אוהב להתבונן בילדיו ישנים - תכונה נוספת שמשותפת לו ולהולדן - ושהוא ניצל את השעות שבהן ישנו וכתב עד השעות הקטנות של הלילה. כעבור חודשיים סלינג'ר שוב ליד מכונת הכתיבה, והוא מודה לידידו על עדכון שהוא בלע "בתאווה". אלא שהפעם הוא מדווח שקסמה של ניו יורק פג בעיניו. "כלומר", הוא כותב, "כבר אין מקומות שאני מחבב או אוהב שם, חוץ מהמוזיאון לטבע".

המקום הזה היה נעים גם בעיני הולדן; אבל סלינג'ר גם מספר שהיה רוצה לבקר בוויליאמסבורג היהודית שבברוקלין, ב"תקווה קלושה שאיזה חסיד זקן וטוב מהמאה ה-18" יזמין אותו הביתה למרק קניידלעך וכוס תה.

קשה לא לחרוק שיניים

באוגוסט 1979 גווע עוד יותר העניין שגילה בעיר. הוא מספר כמה נהנה מ-30 השעות שהוא מכסח את השדות שלו בכל אוגוסט, נוסע ב"טרקטור הגדול והטיפש", וכותב שביקר בניו יורק לראשונה זה חודשים ושנא את העיר. הוא ובת לווייתו ביקרו בהצגה "Ain't Misbehavin'". החלק הטוב ביותר, הוא מספר, היה הנסיעה ברכבת התחתית.

ההתכתבות נמשכת ב-30 בדצמבר 1983. סלינג'ר מזהיר במלים בוטות את ידידו, שהוצאת הספרים רנדום האוס שכרה סופר בריטי לכתוב ספר ביוגרפי על חייו. "אני אבכה אם הם יציקו לך ולבט", הוא כותב ומתאר רגשות המזכירים תחושת רצח.

כעבור שנתיים הוא מתנצל בפני "מייק היקר והאהוב" על הקושי שלו לשמור על קשר עם חברים ועל נטייתו להתבודדות, הטבועה בו כל כך עד שאינו זוכר כי ענה אי פעם לטלפון "בלי לחרוק שיניים באופן לא מודע".

לא ברור מדוע מיטשל, לנוכח הקשר המפורש שלו עם סלינג'ר, נפרד מהמכתבים, דבר שהביא למכירתם בסופו של דבר לברדן. המכתב האחרון, שחותמת הדואר שלו היא מינואר 1993, מלמד שההחלטה אולי נבעה מסירובו של סלינג'ר לשלוח לידידו עותק חתום של "התפסן בשדה השיפון". "רוב הדברים האמיתיים מוטב שלא ייאמרו", כתב הסופר בתשובה במכתב חד ותמציתי יותר מכל השאר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ