"היו לילות": הפסד במגרש הביתי

למרות הכוונות הטובות, ב"היו לילות" רוני ניניו לא הצליח להתמודד עם האוטוביוגרפיה שלו. הסרט היה יכול להיהפך ליצירה מרגשת, אך התוצאה סתמית ומאכזבת

אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

צפייה שנייה ב"היו לילות", סרטו של במאי הקולנוע, הטלוויזיה והתיאטרון רוני ניניו, מחזקת את התחושה שמדובר בסרט שהציב ליוצרו אתגר מסובך, וחולשתו נובעת מקשיי ההתמודדות שלו עם האתגר. האתגר הוא ניסיונו של ניניו להתמודד עם האוטוביוגרפיה שלו, הניצבת בבסיס הסיפור הפיקטיבי שטווה לצורך הסרט. השימוש בחומרים אוטוביוגרפיים ליצירתו של סרט (או כל יצירת אמנות אחרת), הוא עניין מסובך מכיוון שהוא מחייב קביעת מרחק רגשי נכון מול אותה אוטוביוגרפיה, העבר שהיא מייצגת והזיכרונות הכלולים בה.

סיפורה של משפחתו של ניניו רודף את יוצרו של "היו לילות", ואין לי ספק - כפי שציינתי כאשר צפיתי בסרט לראשונה בפסטיבל הסרטים בחיפה - שניניו יצר את הסרט מתוך לבו וקרביו. לזכותו ייאמר שהוא לא ניסה להתרפק על הדרמה המשפחתית האישית שלו או להביע פינוק עצמי המתהדר בייסוריו, אלא לתפוס מרחק מאותה דרמה באמצעים שונים (למשל, בכך שבחירתו באשה צעירה לגיבורת הסרט), ולעבד אותה לדרמה בעלת קיום עצמאי מובחן מהדרמה הפרטית של יוצרה.

הוא עשה זאת מתוך כוונה טובה ואולי אף נכונה, אך בשל הקונפליקט שנוצר בין האישי מאוד לניסיון לתפוס מרחק ממנו, הסרט נקלע למצוקה משונה. הקורקטיות, הזהירות והדיסקרטיות שניניו נוקט בהן לאורך הסרט כולו, הופכות את התוצאה למלודרמה משפחתית גדושה באירועים קשים שאינה מצליחה לרגש אפילו לרגע.

גיבורת הסרט היא גוני, בתו של במאי תיאטרון מצליח, שבהיותה בת שבע התמוטט עולמה המאושר כאשר אביה נשלח לכלא באשמת מעילה. זמן קצר לאחר שחרורו מהכלא אמה מתה ממחלת הסרטן.

גודש עלילתי

סרטו של ניניו משוטט בין שני מישורי זמן: הוא מציג את סיפורה של גוני הילדה ואת סיפורה של גוני כאשה, שאינה מצליחה להשתחרר מתלותה הרגשית והמעשית באביה, שהקריירה שלו נקטעה בעקבות שליחתו לכלא ובגידת חבריו ושותפיו ליצירה. אחת הבעיות העיקריות שסרטו של ניניו סובל מהן נובעת מהגודש העלילתי הזה. מובן שאנו נדרשים לדעת את מה שקרה בעבר ושינה את חייה של גוני; אך לא העבר הוא שמעניין אותנו בסרטו של ניניו, אלא השפעתו על ההווה. חבל שניניו לא התמקד בסיפורה של גוני כאשה.

מאיה כהן ומשה איבגי ב"היו לילות". התבוננות מתוך מגננה רגשית

ההתמקדות של הסרט גם בעבר וגם בהווה אמורה לאפשר לנו להכיר את הדמויות המרכזיות באופן מעמיק יותר, אך התוצאה הפוכה. ניניו מציג את המשבר שלתוכו נקלעו גוני ומשפחתה בצורה מסורבלת, כסדרה של אירועים שרודפים זה את זה בלי שיתאפשר לנו להכיר את הדמויות. המכשלה הזאת פוגעת בעיקר בדמויותיהם של הוריה של גוני: אמה (יבגניה דודינה) מעוצבת בקווים כה ספורים, שנוכחותה נדמית כמעט מיותרת בסרט; ואביה (משה איבגי), שאמור לשמש כמרכז הדרמה של חייה, מעוצב כמעט מבחוץ בלבד. הוא אמור להיות מונע על ידי תשוקה עצומה לתיאטרון, אך אנו לא רואים עדות לכך בסרט. אם קטעי המחזמר שהוא מביים בתחילת הסרט אמורים לשמש עדות ליכולתו התיאטרונית, הרי שהבחירה בהם מוטעית או שניניו אינו מצליח לתעד אותם כך שיעידו על כישרונו של האב; הם נראים עלובים.

הסתבכות מעורפלת

בנוסף לכך, ההסתבכות הכלכלית והפלילית של אביה של גוני מוצגת בסרט בצורה כה מעורפלת, שאיננו יודעים מה לעשות עם מה שאמור להיות המנוף העלילתי המרכזי של הסרט. האם הוא הסתבך בגלל נאיביות, שאפתנות, אהבה לתיאטרון? כל תשובה שכזאת היתה מספקת יותר מהערפול שבו ניניו עוטף את סיפור מאסרו של האב ושליחתו לכלא. נכון שהוא מציג את העבר דרך עיניה של ילדה בת שבע (מאיה כהן), ואנו למדים את מה שהיא יודעת; אך בהיותה בת 25 (אז מגלמת אותה דאנה איבגי), אין ספק שהיא תדע או תרצה לדעת יותר (ואם היא אינה רוצה לדעת, הרי גם זה נושא שראוי לדיון, אך הסרט מתעלם ממנו). הערפול ההולך ונמשך גם בהווה שבו הסרט מתרחש מפריע לסרט לחקור לעומק את הדמויות ומעשיהן.

לאורך "היו לילות" יש הרגשה שניניו מתבונן בדמויות יותר מדי מרחוק, מתוך עמדה של מגננה רגשית אולי. אנו רואים רק את מה שהן עושות ומה שקורה להן, אך איננו לומדים להכיר ולהבין אותן - ולפיכך איננו מתרגשים מהן וממה שעובר עליהן. אילו דמותה של גוני בהווה וניסיונה להשיל מעצמה את עול העבר היו עומדים במוקד הסרט, היתה יכולה להיות לו משמעות רחבה יותר מהסיפור שניצב במרכזו. אך ניניו מחמיץ את ההזדמנות הזאת, ולכן שני שחקניו המרכזיים של הסרט נדמים נטושים.

דאנה איבגי נדמית רוב הזמן כסובלת ממצב רוח רע וזהו; וזו אחת הפעמים הראשונות שמשה איבגי נדמה כבול על ידי מגבלות התפקיד שנבחר לגלם. כמו כן, הסרט בוחר למצוקה שבה נמצאת גוני הבוגרת בפתרון תסריטאי מאולץ, שמגיע מהר מדי, אינו אמין מבחינה עלילתית ואינו מספק מבחינה דרמטית ורגשית.

"היו לילות" הוא אכזבה מכיוון שהיו לו נתונים להיהפך ליצירה בעלת נוכחות אישית וחושפנית מרגשת בנוף הקולנועי הישראלי העכשווי; אך סרטו של ניניו נדמה כניצב על פי תהום וחושש כל כך לזנק לתוכו - אולי מסיבות טובות, אך זה לא משנה - עד שהתהום נבלעת בסתמיות מצערת ומאכזבת.

"היו לילות". תסריט ובימוי: רוני ניניו; צילום: עופר ינוב; מוסיקה: שמוליק נויפלד; עריכה: עדי שריג; שחקנים: דאנה איבגי, משה איבגי, יבגניה דודינה, מאיה כהן, גדי יגיל

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ