"נושאי המגבעת" כפסקול של ספר

"הנפשיים", ספר חדש על חייל שמעריץ את "נושאי המגבעת", הוא הזדמנות להתחקות אחר סוד קסמה של הלהקה המיתולוגית. עמיחי שלו, מחבר הספר, ואהד פישוף, שהיה סולן הלהקה, מנסים לברר איך נוצר פסקול של דור

מיה סלע
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מיה סלע

הספר החדש של עמיחי שלו, "הנפשיים", מלווה בפסקול של "נושאי המגבעת", להקת רוק ירושלמית שהוקמה באמצע שנות ה-80, התפרקה בשנת 1992 ונותרה סמל של הדור ההוא. מה ראו בה חלק מילידי שנות ה-70? מה הפך אותה ובעיקר את אהד פישוף, מנהיג הלהקה, למיתולוגיים? למה בחר שלו דווקא בפישוף כדמות שמלווה את הגיבור שלו? ומה היחס של פישוף לכל זה?

המפגש עם שלו ועם פישוף הוא ניסיון להשיב על שאלות אלה, אבל הוא נע למחוזות שונים, כיאה לפישוף שקורא תיגר על השאלות עצמן, על הניסיון להגדיר, על הנכונות להתפשר, על ההתגייסות האוטומטית ועל המיתולוגיזציה.

כיום אהד פישוף הוא אמן ומוזיקאי שיוצר במגוון תחומים רחב הכולל סאונד, מחול, וידיאו, פרפורמנס וכתיבה. אחרי פירוק "נושאי המגבעת" פנה להלחין למחול, פרפורמנס ומיצבים. במקביל החל ליצור בתחומי אמנות נוספים.

"הנפשיים" (הוצאת ידיעות ספרים) הוא ספרו השני של שלו, בן 36. ספר הביכורים שלו, "ימי הפופ", ראה אור בשנת 2005, הוא עורך מדור הספרות והאמנות ב-Ynet, מנחה סדנאות כתיבה, בוגר החוג לספרות והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.

עלילת הספר מתרחשת בסוף שנות ה-80 במחנה טירונות בקרב חיילים בעלי פרופיל נפשי, ליד ג'נין. גיבורו, אורי, הוא נער בן 18, מעריץ של "נושאי המגבעת", שנקלע למחנק הטירונות, האלימות, ההתבגרות, ומתכנן איך להגיע, בכל מחיר, לבאר שבע, להופעה האחרונה של הלהקה, שעומדת להתפרק.

כאשר שלו נשאל על הבחירה בפסקול שילווה את גיבור ספרו אורי, הוא מדבר על נתיב מקביל בין המצב הנפשי של אורי לבין זה של "נושאי המגבעת": "הוא גם נוסע למסע הלוויה של הלהקה וגם יחד עם הלהקה להלוויה של עצמו. מדובר בשקיעה מוחלטת שלו שמתרחשת לאט לאט. היא נפשית, היא קשורה לצבא ולא קשורה לצבא. זה לא ספר פוליטי, זו לא בהכרח אשמת הצבא. זה משמש לו נקודת אחיזה, להגיע להופעה הזאת זה מה שמשאיר אותו יציב פחות או יותר".

הוא גם כועס עליהם? יש לו תחושה שאם הלהקה מתפרקת אז הבורגנות ניצחה.

שלו: "כשהגיבור רואה ש'נושאי המגבעת' מופיעים בשער של ‘מעריב לנוער', הוא אומר שזאת התחלת הסוף. זה גם חלק מההתפרקות, הוא מנסה קצת להתעסק במשמעות של הלהקה הזאת כמשהו מיוחד, למה דווקא היא בעצם. היא איכשהו מתחברת כסוג של מיצג דורי, בגלל חוסר ההתחנפות שלה והאפתיות והאמירה שהיא לא ברורה; שהיא צעקה, אבל אתה לא יודע כנגד מה אתה צועק".

פישוף מקשיב לשיחה בשתיקה גם כשאנחנו מדברים עליו בגוף שלישי כאילו הוא לא ליד השולחן. כאשר הוא נשאל עד כמה זה מעורר בו אי-נוחות שמדברים על דברים שעשה לפני 20 שנה, עד כמה הוא רוצה שיניחו לו, הוא אומר שזאת לא תחושה שזרה לו, "אבל דווקא עכשיו לא הרגשתי את זה, יותר הזדהיתי עם הגיבור של עמיחי. אולי מפני שזה ספר, זה לא משנה אם זה היה לפני 20 שנה או אתמול. כשאתם מדברים על זה, על הדמויות בספר, אני לא מרגיש שזה קשור אלי".

במשך מרבית שנות ה-90 פישוף התגורר ופעל בלונדון. ב-1997 קיבל תואר שני בלימודי מחול ממרכז לאוואן בלונדון. מאז הוצגו יצירותיו לבמה ומיצבי הסאונד שלו באנגליה, יפאן, ליטא, הולנד, טורקיה, שווייץ וישראל, וכן בביתן הישראלי בביאנלה של ונציה ב-2001, במסגרת פרויקט "Home" של אורי קצנשטיין.

מאז שחזר לישראל ב-2003 הוא מרבה לשתף פעולה עם אוהד נהרין ולהקת בת שבע. הוא יצר את הפסקולים של יצירות הלהקה "מקס", "סדר", "שלוש", "פורו" ו"טלופאזה" והיה הדרמטורג של "טלופאזה" ושל מופע הסולו של אוהד נהרין "פלייבק", שאותו גם הפיק מוסיקלית. לפני כחמש שנים הצטרף לצוות מורי הגאגא, שפת המחול של נהרין. בשנים האחרונות גם הוציא שלושה אלבומים והשתתף בכמה תערוכות קבוצתיות. ב-2005 העלה בלונדון את עבודת הפרפורמנס "הליכה אטית ללונגפלייר" במסגרת בית ההפקות ארטאנג'ל. ב-2007 הקים יחד עם ישי אדר את ההרכב "בני המה", שבו הוא כותב, שר ומנגן בכלים מייצור עצמי. בקיץ 2008 יצר את "Memo", מיצב ומופע רב משתתפים במסגרת התערוכה "ארט תל אביב". הוא מלמד במדרשה בבית ברל ובבצלאל ולאחרונה נבחר כאמן של הקרן למצוינות בתרבות. מיצב חדש שלו יוצג בתערוכה שתיפתח במוזיאון פתח תקוה בסוף החודש.

האם הוא מודע לכך שהוא משמש פסקול בעבור אנשים? "אני מודע לזה, כי אנשים אומרים לי", משיב פישוף, "אבל אני מרגיש שאני לא בעמדה שמאפשרת לי לענות. זו לא הצטנעות. זאת פשוט זווית ראייה שלא כל כך נגישה לי, מכיוון שמדובר בי. אני לא כשיר להתייחס לזה, אין לי הפרספקטיבה הזאת".

הסיבה ששלו בחר דווקא ב"נושאי המגבעת" כפסקול של הספר, כלהקה שהגיבור מזדהה אתה, קשורה לאופן שבו הוא רואה את פישוף. הוא מדבר גם על הלהקה החדשה של פישוף, שבעיניו עדיין מייצג מישהו שלא מתפשר ולא נכנע: "יש משהו באמנות שלו שלא מתחנף לרגע. הוא נשאר נאמן לאיזו אג'נדה, משהו מתמסר וטוטאלי, זה הכוח. הוא מעריך את הקהל, אבל הם לא חודרים שכבה מסוימת".

פישוף מאשר את התחושות אבל אומר שלא הרגיש בכוחות כלשהם שלוחצים עליו: "הפעם האחרונה שהרגשתי שמישהו רוצה ממני משהו, והמשהו הזה שונה ממה שאני רוצה לעשות, היתה בסוף התקופה של ‘נושאי המגבעת', בערך ב-1991. כל מיני אנשים רצו כל מיני דברים. מאז לא הייתי בסיטואציה כזאת, בעיקר כי אני לא פועל במחוזות כאלו. אנשים לא רוצים ממני כלום. אין ביקוש למשהו ספציפי שאני עושה. במקרה הטוב, רוצים את מה שאני רוצה לתת. זה משאיר לי את החופש להתמקד במה שאני רוצה לעשות".

הוא אומר שבסופו של דבר, מה שיוצר רוצה הוא שיאהבו אותו, אבל שזה עניין של מינון: "יש יוצרים שבשבילם הכמות היא העיקר. הם רוצים שכל העולם יאהב אותם, לא משנה מי, לא חשוב איך. לעומתם יש כאלה שמעוניינים באהבה מסוימת, בהכרה והערכה של מילייה ספציפי".

שלו אומר לפישוף שעם הרכב "בני המה" יכול היה להתנהג בצורה תקשורתית יותר, להתראיין, והנה החליט שלא לעשות זאת. פישוף: "הרגשנו שזה יהיה מאוד לא מתאים ל'בני המה' לעשות השקה חגיגית, ועל הדרך לגזור איזה קופון נוסטלגי. לא רצינו שזה יהיה נוסטלגי. זה לא פייר כלפי מה שאנחנו עושים עכשיו. אם אתה סומך רק על מנוע מלפני 20 שנה, איזה צ'אנס אתה נותן למה שאתה עושה עכשיו?"

עם זאת הוא אומר שדווקא היה רוצה שקהל רב יותר יבוא לראות את "בני המה" ומדבר על פער בין העניין שהם מעוררים לבין היכולת שלהם להביא קהל להופעות. הוא מפוכח בעניין המיתולוגיזציה סביב "נושאי המגבעת" אבל טוען: "הדברים האלה לא ממש משנים. על לב העשייה שלנו, כהרכב שמקליט ומופיע, לדברים האלה כמעט אין השפעה".

"נושאי המגבעת". "90% מהעיסוק בזה קשור לגעגועים של אנשים לנעורים שלהם", אומר פישוף (תצלום: רלי אברהמי)

כדוגמה לכך הוא מספר על מפגש שהיה לו עם מעריץ ותיק לפני שנתיים: "ליד מקום שהצגתי בו היתה חנות ‘טמבור' שהייתי הולך לקנות בה חומרים. בפעם הראשונה ששילמתי המוכר ראה את השם שלי וזיהה אותי. התברר שהוא אהב את ‘נושאי המגבעת'. באותו רגע אפשר היה לזהות בתוך האדם המגודל שהוא נהיה את נער הפינגווין הצנום שהוא היה. הייתי בא אליו לחנות כמעט כל יום והוא כבר נהיה חבר שלי. ואז יום אחד כשאני מגיע הוא מדבר בטלפון עם חבר שלו ואומר לו ‘אתה לא מאמין מי נכנס עכשיו לחנות. אתה רוצה להגיד משהו לאהד פישוף?' והוא שם את החבר שלו על ספיקר וההוא אומר לי בטון סמכותי: ‘עזוב את הריקודים והשטויות ותחזור לעשות מוסיקה'. אחרי שהם סיימו את השיחה אמרתי לבחור, ‘הנה, במיוחד בשבילך, עזבתי את השטויות, אני עושה מוסיקה, יש להקה, יש שירים, יש הופעה בשבת, אני משאיר לך ולחבר שלך כרטיסים בקופה'. והוא מסתכל עלי ואומר ‘ואללה?' כאילו בהתלהבות, אבל רואים שהוא לא בעניין. שאלתי מה הבעיה. והוא אמר: ‘שבת, אחי, יש כדורגל'.

"הנקודה היא", מסביר פישוף, "שלא מעניין אותו ‘בני המה'. בהקשר הזה, לא המוסיקה מעניינת אותו, מעניינים אותו הנעורים שלו, זיכרונות הנעורים שלו, לשם הוא רוצה לחזור ובזה אני לא יכול לעזור לו. 90% מהעיסוק הזה קשור לגעגועים של אנשים לנעורים שלהם וזה לא הביזנס שלי".

בלי נרטיבים גדולים

על הספר של שלו הוא אומר שלא זיהה בו נוסטלגיה ל"נושאי המגבעת"; "זה סיפור על התבגרות", אומר פישוף, ומכאן הם עוברים לדבר על עצם ההגדרות. שלו מסתייג מהניסיון לקטלג את הספר כספר על צבא או אנטי צבא או כל פוליטיקה אחרת, אף שהספר מתרחש בבסיס צבאי שקורים בו דברים איומים. פישוף מסכים אתו. "משהו בנרטיבים הלאומיים האלה כל כך אימפריאליסטי, שהם משתלטים על כל הסיפורים", הוא אומר. "נראה לי שזה מה שעמיחי לא רוצה שיקרה. הוא רוצה שהסיפור יוכל להתרחש בצבא, בלי שהנרטיב הזה של מדינה שיש בה צבא יחטוף את הסיפור שלו. הוא רוצה שהסיפור שלו יהיה שלו, על הבן-אדם הזה שהוא כתב עליו וזהו. הוא לא רוצה שיגייסו אותו עכשיו לשורות אחד הסיפורים הגדולים. והוא גם רוצה שחוסר היכולת לגייס אותו לשורות אחד הנרטיבים הישראליים הדומיננטיים, לא יהפוך אותו לפחות רלוונטי. אני חושב שבתור סופר, זו לא דרישה מוגזמת. הוא לא רוצה לייצג לא את אלו שבעד וגם לא את אלה שנגד. הוא רוצה לכתוב בלי לייצג. אני מאוד מזדהה ומבין את זה".

שלו אומר שזה נכון גם לגביו וגם לגבי הגיבור שלו: "הייתי מתבאס אם היית שואלת אותי אם אני חושב שלא כל אחד צריך לעשות צבא, זה לא הנושא פה. הגיבור עצמו הוא אחד שפתאום שמו אותו בעל כורחו בתוך נרטיב. בעצם כל החיים שלו זה גיוס".

פישוף אומר ש"הישענות יתר על הנרטיבים הקונוונציונליים מולידה דיון עצלני. וזה מעגלי, כי הנרטיבים הזמינים האלה, המספקים את הזוויות הסטנדרטיות שדרכן אנחנו בוחנים תופעות תרבותיות כמו ספר, נבנים מהעצלות הזאת. אני מניח שהספר הזה הוא לא על שום דבר. הוא מה שהוא".

שלו אומר שהוא מרגיש את העוול הזה ומציג דוגמה לדרך נוספת שבה אפשר לספר את הסיפור. "הספר הוא סיפור על גיבור שאמא שלו טבעה בצעירותו", הוא אומר, "והשאיפה הטבעית שלו היא לטבוע גם בסופו של דבר, לאו דווקא במים. בעצם השאיפה שלו היא להתאחד מחדש".

פישוף מציין שכשמדברים על מוסיקה, אף אחד לא מוצא צורך לשאול על מה זה או במה זה עוסק: "אנחנו מקבלים את התופעה הזאת כפי שהיא; אינטראקציה בין מה שנקרא צלילים לתודעה שלך, שלא מייצגת עולם אחר מחוץ לה. כנ"ל לגבי בניינים. אף אחד לא שואל, על מה הבניין הזה. שואלים למה הוא יכול לשמש, למה הוא טוב והאם הוא יפה. אלו בעיני שאלות טובות וטעונות יותר, גם במקרה של ספרים".

אז למה זה משמש ולמה זה טוב?

פישוף: "תמיד אומרים על אמנות שאחד הדברים שמאפיינים אותה זה שהיא לא פונקציונלית, שאין לה שימוש; זה המקום שבו אנחנו עושים דברים שלא צריכים. זאת קלישאה שהיא לא בהכרח נכונה. יש לזה פונקציה, אבל זו פונקציה שקשורה לחלקים הלא-מילוליים, הלא-הישרדותיים, בקיום שלנו. יש פונקציה אבל קשה למלל אותה".

פישוף אומר שהוא חווה חוויות אמנותיות חזקות כסוג של התכה: "חוויה אמנותית חזקה, בעבורי, נוגעת הרבה פעמים בתחושה של רבדים שונים של הקיום שמותכים פתאום לכדי דבר אחד, לאיזו אחדות שהיא בעצם הדבר הזה שאנחנו קוראים לו ההוויה. והרגע הזה, שבו אתה בקשר ישיר עם הוויית החיים עצמה, הוא רגע של התעלות. ובזמן האחרון אני מרגיש שהרגע הזה, במובנים מסוימים, הוא תמיד אותו הרגע. לפחות בחוויה שלי. אתה יכול להגיע אליו בהמון דרכים, אבל הוא תמיד אותו הרגע.

"המשמעות היא דבר מורכב שנוצר באינטראקציה בין היצירה לקהל, אף אחד לא בדיוק יודע איך", ממשיך פישוף. "היוצר יודע לבנות מכונות שמייצרות משמעות, הוא מבין במכונות. הוא לא מבין במשמעות. עמיחי דיבר על רעב גדול לאנשים שיזכירו לך מה עשית. כי אתה יודע לעשות את זה, אבל אתה לא יודע להסביר את זה".

הוא מוסיף, שפעמים רבות אנשים נסוגים בשלב הזה של השיחה למין סובייקטיביות מוחלטת, לאמירה שכל אחד מבין אחרת, "אבל האמת היא לא שם. אם זה היה סובייקטיבי לחלוטין לא היינו צריכים יוצרים. יש מורכבות גדולה מאוד במרחב הביניים שאנחנו חולקים, בחלל של התרבות, בכל הדבר הזה שאנחנו קוראים לו משמעות ולפעמים הוא לא יותר מתחושה. אף אחד לא בדיוק יודע איך לעשות את זה אבל כולם רוצים את זה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ