הלהקה שהמציאה את המטאל

ארבעים שנה חלפו מאז יצא אלבום הבכורה של "בלק סאבאת" ודבר אחד ברור: גם אם היו פורשים אחרי השיר הראשון, הם עדיין היו נחשבים ללהקה שהמציאה את המטאל

בן שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

כמעט כל סרט תיעודי או תוכנית טלוויזיה על ההיסטוריה של מוזיקת המטאל מתחילים בסצינה הזאת. טוני איומי, הגיטריסט של להקת "בלק סאבאת", בבגדים שחורים ועם שרשרת צלב לצווארו, נכנס לחדר (רצוי שיהיה אפל), מתיישב על כורסה (רצוי שתהיה גותית), ואז המצלמה מתמקדת באצבעות הקטועות של כף ידו הימנית והוא מתחיל לספר את הסיפור על תאונת העבודה שהיתה לו בגיל 17, תאונה שבזכותה, בין השאר, נולד סגנון מוזיקלי חדש: רועש, כבד ומורבידי יותר מכל המוזיקה שקדמה לו. קראו לו "הבי מטאל".

זה קרה ב-1965. איומי, נער מבירמינגהם שבאנגליה, שכבר התחיל לנגן גיטרה בלהקות בלוז מקומיות, היה במפעל הפלדה שעבד בו כרתך. זאת היתה משמרת אחר הצהריים, ואיומי לא היה אמור להיות שם. בבוקר הוא החליט להתפטר, אבל כשאמו שמעה על התוכניות שלו היא צעקה עליו (כאן איומי מחקה קול נשי צווחני במבטא בריטי) "אל תבלבל את המוח ולך לעבודה". לרוע המזל, העובד שהיה אחראי על חיתוך לוחות הפלדה היה חולה, ואיומי התבקש לעזוב את עמדת הריתוך להחליף אותו. במקום לחתוך את הלוחות, הוא חתך את עצמו: שתי אצבעות ביד ימין שלו נקטעו. גיטריסט, הוא חשב, אני כבר לא אהיה.

אבל מנהל המפעל שלו חשב אחרת, או כך לפחות טוענת האגדה. המנהל הביא לאיומי תקליט של ג'נגו ריינהרט, שהיה אחד הגיטריסטים הגדולים בתולדות הג'אז אף על פי ששתיים מאצבעות ידו השמאלית נקטעו בגלל שריפה. איומי שאב השראה מהגיטריסט הצועני קטוע האצבעות, הכין שני אצבעונים מפלסטיק מותך (רתך או לא?), כיסה בהם את האצבעות הקטועות ויצר את אחד מצלילי הגיטרה המפלצתיים ביותר - והמשפיעים ביותר - בתולדות הרוקנרול.

אוזי אוסבורן, 2009. נזרק מהלהקה (תצלום: אי-פי)

באיזו מידה תאונת העבודה של איומי עיצבה את הצליל של "בלק סאבאת"? לא לגמרי ברור. בדרך כלל איומי עצמו מייחס לה חשיבות קטנה יותר מהמראיינים שלו. אבל על דבר אחד אין ויכוח: הצליל של "בלק סאבאת" היה חידוש מרעיש, תרתי משמע.

המרווח של השטן

זה קרה כבר בשיר הראשון באלבום הראשון של הלהקה, שיצא בפברואר 1970, לפני 40 שנה. השיר הזה, שגם שמו ,"Black Sabbath" נפתח עם צלילי רקע (גשם, רעמים, פעמונים) שיוצרים שקט מתוח ומאיים. ואז זה קורה: מתוך השקט המאיים מגיחה מפלצת הדיסטורשן של איומי, והיא מנגנת מעט שמחזיק המון: צליל אחד, נמוך ומהדהד, ושוב אותו צליל, רק אוקטבה אחת גבוה יותר, ואז צליל שלישי, במרווח של טריטון (שידוע בכינוי "המרווח של השטן"), וזהו.

זאת סאגה שלמה בשלושה צלילים שמתנהלים באטיות מצמררת. באם-באם-באם! ושוב: באם-באם-באם! זה נשמע (בעיקר בגרסת ההופעה) כאילו יום הדין הגיע והדלת היחידה שפתוחה היא זאת של הגיהנום. ואז שומעים את הקול של אוזי אוסבורן, הסולן של "בלק סאבאת", והוא שר מלודיה פראית ודיסוננטית ומלים רוויות אימה: "מה זה שעומד מולי? / דמות שחורה שמצביעה לכיווני / תסתובב מהר ותתחיל לרוץ / תגלה שאני הנבחר, הו לאאאאא!!!"

אם "בלק סאבאת" היו פורשים אחרי השיר הראשון שלהם, הם עדיין היו נחשבים ללהקה שהמציאה את המטאל. 40 שנה לאחר מכן הם עדיין כאן, גם אם לא ביחד. אוסבורן ואיומי מתקוטטים עכשיו על זכויות השימוש בשם "בלק סאבאת". זה לא מחזה מלבב, אבל הוא לא יכול לפגוע במורשת המפוארת ובתרומה העצומה של הלהקה לאגף הכבד, הרועש והבוטה של הרוקנרול. הגיטריסט של להקת "אנתרקס", להקת מטאל בולטת משנות ה-80 וה-90, אמר פעם שכששואלים אותו מהם חמשת אלבומי המטאל הכי גדולים, הוא אומר: חמשת האלבומים הראשונים של "בלק סאבאת".

אוסבורן, איומי, הבסיסט טרי "גיזר" באטלר והמתופף ביל וורד נפגשו בבירמינגהם בשנות ה-60 המאוחרות. אוסבורן צורף ללהקה אחרי שתלה מודעה בחנות תקליטים מקומית: ."Ozzy Zig requires gig" בהתחלה הם קראו לעצמם ,"Polka Tulk" אחר כך "Earth", וכשלהקה אחרת בשם "Earth" הכניסה שיר לרדיו הם שינו את השם ל"בלק סאבאת", על שם סרט אימה בכיכובו של בוריס קרלוף.

"בלק סאבאת", 1970. ממד חזק של ניכור (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

במובן מסוים, "בלק סאבאת" היתה בתחילת דרכה עוד אחת מהלהקות הבריטיות של סוף שנות ה-60 שניגנו גרסה מודרנית וכבדה של בלוז. היא ינקה מאותם מקורות כמו "לד זפלין", "דיפ פרפל" ו"קרים". איומי אפילו ניגן במשך כמה רגעים ב"ג'תרו טאל". ובכל זאת, "בלק סאבאת" היתה שונה. היה בה ממד חזק של ניכור ואפלה. "מבחינה מוזיקלית יש הרבה דמיון בין ‘לד זפלין' ו'בלק סאבאת'", אומר דודו המנחם, מנהל פורום המוזיקה האלטרנטיבית של Ynet. "אבל אם היית היפי בסוף שנות ה-60 אהבת להקשיב ל'לד זפלין' ולא יכולת להקשיב ל'בלק סאבאת'. ‘בלק סאבאת' לא דיברו לצעירים ממעמד הביניים, אלא יותר לצעירים מהמעמד הנמוך. הם בעצמם באו משם. הם היו ערסים של מוזיקה".

"גרנו בבירמינגהם", אמר אוסבורן בראיון. "גשם בלי הפסקה, לא היו לנו כסף לנעליים, ואז אני פותח רדיו ואני שומע מישהו שר ‘אם אתם הולכים לסן פרנסיסקו, אל תשכחו לשים פרח בשיער'. חשבתי לעצמי, ‘איזה שטויות. הפרח היחיד שאני אשים יהיה על הקבר שלי'".

אחרי האלבום הראשון, שהיה כמעט אלבום בלוז מובהק (פרט לשיר הנושא הפרוטו-מטאליסטי), "בלק סאבאת" הוציאה בסוף 1970 את האלבום "Paranoid", שכלל הימנוני מטאל נצחיים כמו "War Pigs","Iron Man" ושיר הנושא וסיפק את התבנית שעל פיה נוצקים עד היום אלבומי מטאל. "זה אף פעם לא דבר אחד. להקות גדולות באות תמיד עם חבילה של כמה דברים, שהופכת אותן למה שהן", אומר מתן כהן, הגיטריסט של להקת המטאל הישראלית "בצפר". "החבילה של ‘סאבאת' כללה את הריפים העוצמתיים של איומי, את התיפוף העצבני של ביל וורד, את הטירוף של אוזי, את הסאונד הכבד והאפל". וגם טקסטים אטרקטיביים (אם כי לא בשביל היפים), שדיברו על חרדה, מוות והרס בתקופה שבה החלום של הסיקסטיז התרסק על הרצפה אחרי שלקח מנת יתר.

"בלק סאבאת" היו הראשונים שהשתמשו בצורה אינטנסיבית בדימויים מעולם המאגיה השחורה. זאת היתה הדרך שלהם לבטא זעם וניכור (וזה גם היה גימיק טוב), ומובן שהיו מעריצים שלקחו את כל העניין ברצינות יתרה. "אחרי אחת ההופעות חזרנו למלון", סיפר אוסבורן, "ופתאום שמעתי קולות של צעדים במסדרון. פתחתי את הדלת המזוינת וראיתי אנשים מוזרים הולכים עם נרות שחורים ומציירים צלבים על הדלתות. הם הפחידו אותי. נשפנו על הנרות שלהם ושרנו ‘יום הולדת שמח'. הם לא אהבו את זה".

"Paranoid" היה הצלחה מסחרית גדולה, גם באנגליה וגם בארצות הברית. התברר שיש הרבה מאוד צעירים שמאסו בערכי השלום והאהבה ושתו בצמא את תיאטרון הדם והאפוקליפסה של אוזי ושות'. מבקרי המוסיקה היו פחות נלהבים. למעשה, רובם שנאו את "בלק סאבאת". "חששתי שדבר כזה יגיע ברגע שראיתי מדור נומרולוגיה בעיתון מחתרת", כתב רוברט כרייסטגו על האלבום הראשון של הלהקה.

            איך לרקוד מטאל?

אבל הטענה של טוני איומי ש"אף פעם לא כתבו עלינו ביקורת טובה" איננה נכונה. המבקר לסטר בנגס אמנם ליגלג על האלבום הראשון של "בלק סאבאת", אבל אחר כך שינה את דעתו. "למרות גישת הבליצקריג של המוסיקה שלהם, ‘בלק סאבאת' היא להקה שמדברת על מוסר", כתב בנגס. "כמו דילן, כמו ויליאם בורוז, כמו כל אמן שמנסה להתמודד עם מציאות לא פשוטה בצורה כנה. הם לא עמוקים כמו דילן ובורוז, הם בוודאי לא יודעים להתנסח כמוהם, אבל זאת להקה עם מצפון שמתבוננת במה שקורה סביבה ומנסה לשקף את הכאוס בדרך שהיא תופשת כחיובית".

לנשוך עטלף

בשעה שלהקות כבדות כמו "ג'ודאס פריסט" ו"איירון מיידן" נבנו על החידושים שלה, "בלק סאבאת" המשיכה להוציא אלבומים שנחשבים אבני יסוד של המטאל. ההרכב המקורי של הלהקה החזיק מעמד עד 1979, אז נזרק אוסבורן מהלהקה בנימוק שהוא לא מתפקד מרוב סמים ואלכוהול. "סאבאת" צירפה את הזמר רוני ג'יימס דיו, ואוסבורן יצא בקריירת סולו מצליחה מאוד. באחת ההופעות שלו ב-1981, מעריץ זרק לבמה עטלף חי ואוסבורן, שחשב שמדובר בבובה, נגס בצוואר שלו. "מטומטם, זה אמיתי!" צעקה אשתו, אך לשווא. הוא הובהל לבית חולים לקבלת זריקה נגד כלבת. היו גם סיפורים שהוא הסניף נמלים עם להקת "מוטלי קרו".

שנות ה-80 לא היו עשור טוב במיוחד ל"בלק סאבאת". איומי החליף נגנים כמו מפרטים. אבל המניות של "סאבאת" זינקו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, כשדור חדש של להקות כבדות - "מטאליקה" מצד אחד ולהקות גראנג' כמו "אליס אין צ'יינס" ו"סאונדגרדן" מצד שני - הצהיר על סגידתו לחלוצי המטאל. מעריץ נוסף היה קורט קוביין. זה הספיק כדי שהמוני צעירים יסתערו על האלבומים הישנים של "סאבאת".

ב-1996, כשמארגני פסטיבל לולפאלוזה סירבו להכליל אותו ברשימת המופיעים, אוסבורן ייסד את פסטיבל "Ozzfest", וב-1997 ההרכב המקורי של "בלק סאבאת" התאחד. ב-2002 הקריירה של אוסבורן קיבלה תפנית קיצונית כשאם-טי-וי התחילה לשדר את סדרת הריאליטי "The Osbourns". "נסיך האופל", כפי שאוסבורן כונה בשנות ה-70, נהפך לדמות שאמריקאי הממוצע מחבב. "יום אחד, כשבאתי להופיע בבוסטון, ניגשה אלי זקנה אחת ואמרה: ‘אוזי פאקינג אוסבורן! מה אתה עושה כאן?" סיפר אוסבורן. "אמרתי לה: באתי להופעה. מה זאת אומרת הופעה, היא שאלה. אמרתי: רוקנרול, את יודעת. אז היא אמרה: מה, אתה עושה גם את זה?'"

40 שנה אחרי שהמציאה את המטאל, דורות חדשים של חובבי מוזיקה כבדה עדיין מקשיבים ל"בלק סאבאת". "אני לא יודע לגבי מטאליסטים ממש צעירים, אבל בני הגיל שלי שומעים ‘סאבאת', ברור", אומר מתן כהן מלהקת ‘בצפר'. ודודו מנחם מספר שכשהוא ראה לאחרונה את הסרט "Iron Man", כשמו של אחד השירים הגדולים של "בלק סאבאת", "תהיתי אם יגיע בסוף השיר של ‘סאבאת'. והוא הגיע. מה שאומר שהם רלוונטיים לא רק בשביל הקהל של המטאל אלא גם בשביל שובר קופות הוליוודי. הם עדיין מה שנקרא Metal Gods".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ