אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון עם כריסטיאן בולטנסקי על שואה ומוות

ב"מונומנטה" בפאריס הוא העמיד ערימה עצומה של בגדים שזרוע מכנית מרימה וזורקת אותם. אבל האמן הצרפתי היהודי כריסטיאן בולטנסקי מסביר שלא ביקש לאזכר את השואה, אלא רצה לעסוק בגורל ובאצבע אלוהים. שיחה על אמונה, פעימות לב וספרי טלפונים עם האמן, שמציג כעת בחיפה ומבטיח לבוא לישראל "אם אהיה בחיים"

תגובות

השיחה עם כריסטיאן בולטנסקי מתקיימת במשרד של הגראן פאלה בפאריס, שבו מוצג מיצב הענק שלו "Personnes" במסגרת "מונומנטה" - אירוע אמנות עצום שמתקיים זו השנה השלישית בפאריס והסתיים ביום ראשון. פירוש השם "פרסון" בצרפתית הוא גם "אנשים" וגם "אף אחד". בהתאם, למבקר הנכנס ל"פרסון" - על הרחש המתמיד, התנועה החוזרת של מכונה במרכז החלל ונחילי האדם במקום - נדמה שהוא נמצא במפעל מוזר ומנוכר, שלא ברור מי מפעיל אותו ולשם הוא פועל.

הגראן פאלה, שבו מוצגת המונומנטה, הוא מבנה מתכת וזכוכית עצום בממדיו, שנבנה לרגל התערוכה הבינלאומית ב-1900. החלל בגודל 13,500 מ"ר הוענק בשני אירועי המונומנטה הקודמים לאנסלם קיפר הגרמני (המתגורר בצרפת) ב-2008 ולריצ'רד סרה האמריקאי אשתקד. בתערוכה של בולטנסקי השנה, שהוצגה במשך פחות משישה שבועות, ביקרו יותר מ-700 אלף צופים.

ההזמנה להציג במונומנטה מצטרפת לשורה ארוכה של כיבודים שהוענקו לבולטנסקי מאז החל את הקריירה האמנותית שלו בסוף שנות ה-60 וכוללים את פרס דה גול-אדנאואר ב-2009, הפרס הקיסרי ביפאן ב-2006, פרס אאכן בגרמניה ב-1994 ורבים אחרים. תערוכת יחיד ראשונה הוא הציג בפאריס כשהיה בן 24, ב-1968 - השנה בה התרחשו בה מהומות הסטודנטים שקראו לשינוי חברתי. בתערוכה הציג לצד רישומים גם סרט שכותרתו היתה "החיים הבלתי אפשריים של כ"ב".

במשך שנות ה-70 המשיך בולטנסקי לפתח את עניינו בביוגרפיות בדויות כשהוא משתמש בחפצים שהיו, או לא היו, שלו בילדותו ובתצלומים אמיתיים או מבוימים. העיסוק בביוגרפיה פיקטיבית עמד במרכז העבודה שלו שהוצגה ב"דוקומנטה" בקאסל ב-1972, התערוכה הבינלאומית המרכזית הראשונה שבה השתתף. החל במחצית השנייה של שנות ה-70, ובמיוחד אחרי 1984, הוא יצר סדרה שנקראה "אנדרטאות" והורכבה מתצלומים. בעבודות אלו נעשה העיסוק בשואה למוצהר. מאז יצר בעיקר מיצבים, פעמים רבות בחללים המשמשים לטקסים דתיים, ובלט כאמן שאינו תופש אמנות כבידור אלא, כפי שהצהיר, כתחליף לתפילה או לכל הפחות מקום לחשיבה.

האמנות של בולטנסקי מסרבת להיכנס למגירה כלשהי. הוא אינו חושש מדרמטיות וישירות, או ממתיחת טווח הרגש של הצופה עד למקום שבו האחרון מרגיש שכל תצלום, כל צללית וכל בגד ריק היה יכול להיות שלו והיה יכול להיות חלק מזיכרונו האישי. את התחושה הספציפית הזאת של חרדה בולטנסקי מצליח לעורר ולהנכיח היטב עד שהיא נהפכת לאוניברסלית.

כריסטיאן בולטנסקי: "יש לי רעיון לעשות פרויקט גדול בים המלח, ים המוות" (תצלום: AFP)

בולטנסקי נשוי זה שנים רבות לאנט מסאז'ה - אמנית צרפתייה מצליחה מאוד, שייצגה את צרפת בביאנלה לאמנות בוונציה ב-2005. בולטנסקי נבחר לייצג את צרפת בביאנלה ב-2011, ויהיה זה כנראה מקרה ראשון של זוג אמנים ששניהם מייצגים את ארצם באירוע היוקרתי.

אבא מתחת לרצפה

בכניסה למונומנטה הקים בולטנסקי קיר עצום מקופסאות ביסקוויטים חלודות שוות בגודלן, שכל אחת ממוספרת. בתוך מערך משבצות מסודר פרושים על הרצפה בגדי חורף, ובין משבצות הבגדים שבילים רחבים המאפשרים את הליכת המבקרים. במרכז מערך המשבצות מוצגת ערימה עצומה של בגדים בגובה של כשלוש קומות וזרוע אלקטרונית מרימה וזורקת בגדים שוב ושוב. ברקע מושמע פסקול שנדמה כהמיית מכונות, אך זוהי מניפולציה על הלמות לב של אנשים שונים מתוך ארכיב סאונד של פעימות לב שבולטנסקי אוסף בשנים האחרונות, גם בתצוגה זו. לבקשתו, מועד המונומנטה הועבר מיוני לחודשי החורף ובמקום אין חימום. הקור - הטמפרטורה היא בסביבות אפס מעלות צלזיוס - הוא חלק מהמיצב.

באולם הסתובבו צעירות וצעירים הלבושים בסווטשרטים שחורים עבים שעליהם נכתב בצבע לבן שהם מדריכים רשמיים בתערוכה. הם הדריכו קבוצות ויחידים בצרפתית, אנגלית וספרדית והטקסט שהם דיקלמו בחביבות רבה עסק במושגים כמו זיכרון קולקטיבי, יד המקרה ואצבע אלוהים, צבעוניות ומחיקת האינדיבידואל. בסוף ההדרכה שניתנה לקבוצה שעמה נמניתי לא נותר לי אלא להתפעל מהלוליינות שבה נמנעה המדריכה מהשימוש במלה "שואה". כששאלתי אותה על כך היא הגיבה במבוכה מסוימת. היא סיפרה שכמעט כל מי שביקר במיצב בהדרכתה קישר אותו לשואה ולערימות בגדי הנרצחים במחנות ההשמדה, ואולם לדבריה, בהכנה להדרכה, שארכה שבועיים, נאמר למדריכים שהם צריכים לשמור את חופש האסוציאציות של המבקרים.

בולטנסקי, יקיר הממסד הצרפתי, נולד בפאריס בראשית ספטמבר 1944, פחות משבועיים אחרי שחרור העיר מהכיבוש הנאצי. הוא גדל בבית שבו הסתתר בזמן מלחמת העולם השנייה אביו, רופא יהודי ממוצא רוסי. הוא התחבא מתחת לרצפה כשאמו של בולטנסקי, קתולית ממוצא קורסיקאי, דואגת לכל מחסורו.

לעבוד שטוח

כשנשאל על ההימנעות המכוונת מאזכור השואה הגיב בולטנסקי במידה של אמביוולנטיות: "העבודה היא על הגורל ועל אצבע אלוהים. זה פתוח ואם מישהו חושב שהיא על השואה, זה בסדר. השואה חזקה במיוחד בזיכרון שלי. אבל למישהו מאפריקה זה נראה כמחנה פליטים... מובן שכאשר רואים כל כך הרבה בגדים, זה נראה שואה".

המבנה האדריכלי המסודר כל כך של המיצב נוצר, לדברי בולטנסקי, דווקא בהשראת מסגדים. "במסגד יש שטיחים ויש תאורה נמוכה והרעיון שלי היה, בניגוד לאמנים הקודמים לי במונומנטה שעבדו עם הגובה של החלל, לעבוד עם הרצפה, להדגיש את השטיחות. הדגש על הרצפה היה ההיבט הראשון בחשיבה שלי על הפרויקט כולו, ואחריו חשבתי על השם ‘פרסון' - ‘אנשים' ו'אף אחד'. בכל מרובע בגדים שיצרתי אפשר לראות אנשים דרך הייצוג שלהם, ושומעים ממערכת סאונד דפיקות לב של אנשים חיים, בעוצמה מעט נמוכה מהממוצע. בהר הבגדים אין יותר אינדיבידואל וזה ודאי שקשור לשואה - להריסת זהות, לדה-הומניזציה".

המיצב "Personnes" (תצלום: דידייה פלואי)

גודלו של המיצב, שבגללו היה משימה מאתגרת לכל הדעות, עיניין את בולטנסקי בעיקר בגלל ההיקף הגדול של נוכחות אנושית שהוא איפשר לו להציג, בהמשך לעבודות קודמות שלו. במוזיאון לאמנות מודרנית של העיר פאריס מוצגים דרך קבע שלושה חדרים לא גדולים שיצר בולטנסקי: בראשון מוצגים בגדים דחוסים במדפים לאורך הקירות, בשני תצלומי דיוקן בשחור-לבן ובשלישי ספרייה של ספרי טלפונים ממדינות שונות (לרבות ישראל).

"יצרתי את החדרים במשך עשר שנים", הוא מספר. "בעיקר חשובים ספרי הטלפונים. בעבודות שלי יש תמיד המון אנשים. במונומנטה יש 30 טונות של בגדים. בספריית ספרי הטלפונים יש שמות של מיליוני אנשים. הקבוצה מול היחיד - זה נושא שתמיד העסיק אותי. כשאומרים שנהרגים במלחמה בכל יום 300 אנשים, הרי זה לא ‘300'; זה אחד שחובב כדורגל ואחר שחובב בישול ועוד ועוד. העבודה שלי עוסקת במספרים הגדולים ובאינדיבידואל, בשאלה למה אני חי וחברי מתים; שאלות מהסוג הזה".

את "פרסון" אתה מגדיר כעבודה שמדברת על האל, מי שבדרך כלל שאלות כאלו מופנות אליו.

בולטנסקי: "אני לא אדם מאמין, אני חושב שאין מערכת יחסים בינינו לבין אלוהים. אין לנו הסבר למה נשרוד או לא. הרעיון של הר הבגדים היה עניין הבחירה האקראית של הזרוע המכנית שמרימה בגדים. היא לא רעה, היא פשוט עיוורת ולא אכפת לה כלל מה היא תעלה. כך אנחנו הורגים חרק שאיננו רואים. ההסבר שאין הסבר הוא החשוב בעבורי".

השאלה בדבר גורל או מקריות ליוותה את בולטנסקי כבר מילדותו: "כילד, כל החברים של הורי היו ניצולים והם תמיד עסקו בשאלה למה שרדו. שמעתי רק סיפורים על השואה".

להיות מינימליסט סנטימנטלי

הביוגרפיה האמנותית של בולטנסקי החלה לאחר שהפסיק ללכת לבית הספר בגיל 13 (ומאז לא למד במסגרת כלשהי). "גדלתי בבית מפוחד: לא הלכנו ברחוב לבד, ואף על פי שהבית היה גדול, כל המשפחה ישנה בחדר אחד וכל הזמן חששנו שמשהו יקרה וחיינו במחשבה מתמדת שהכל יכול להתערער. אני הלכתי לבד ברחוב רק בגיל 18. כנער הביאו אותי לבית הספר ולקחו אותי ממנו. אולי משום כך לא רציתי ללכת לבית הספר".

האמנות הצילה אותו, לדבריו. "יום אחד אחי אמר על ציור שלי שהוא טוב והחלטתי שזה יהיה הכיוון שלי". בולטנסקי סלל את דרכו האמנותית לחלוטין בעצמו ובקריירה שלו הספיק להשתמש בסוגי מדיה רבים - מציור, צילום, וידיאו, צלליות ובעיקר מיצב. היום מעסיקה אותו השאלה כיצד להיות "מינימליסט סנטימנטלי".

הפרויקטים שלך בשנות ה-80 וה-90 שכללו תצלומים, במיוחד "Altar to Chases High School" מ-1987 (הגדלות של צילום סוף שנה של בית ספר יהודי מווינה ב-1931, שכמעט כל המצולמים בו נרצחו בשואה), תרמו לעיצוב הזיכרון ההיסטורי.

"מצאתי את התצלום בתוך ספר", מספר בולטנסקי, "זה היה תצלום קטן מאוד שכאשר הגדלתי אותו, כל הפנים נראו כמו גולגולות. מבחינתי, הבגדים והתצלומים זהים. אני לא משתמש יותר בתצלומים, זה סנטימנטלי מדי".

המוות נהפך לא רק לנושא שמעסיק את בולטנסקי כיוצר אלא גם לרכיב בחשיבה שלו על הישארות יצירותיו. אולי זהו הגורם לפעלתנות הקדחתנית שבה הוא נתון בשנים האחרונות. אם בראיונות בעבר אהב בולטנסקי לספר על עצמו שהוא עצל ולהצביע על חולשותיו, פריבילגיה השמורה בעיקר למי שזוכה להצלחה גדולה, בימים אלה התדמית האהובה עליו נסדקת. זאת מפני שהוא עומד בפני יצירת שתי גרסאות חדשות של "פרסון" שיוצגו במאי בניו יורק (במסגרת יריד ארמורי) וביוני במילאנו. בולטנסקי, שהודיע מראש שהבגדים המוצגים במונומנטה ימוחזרו, מדמה את שתי התחנות הבאות של המיצב ל"יצירה מוסיקלית המבוצעת מחדש. בכל פעם זה משהו חדש, הצורה תשתנה אבל זה יהיה אותו רעיון".

האם הקמת הארכיב ביפאן היא מבחינתך אמירה על יחסי התרבות בין המערב ליפאן?

"היה לי חשוב שזה יהיה מקום מרוחק".

השאלה היא תמיד מרוחק ממה; התפישה שיפאן "מרוחקת" היא אירופוצנטריות במיטבה.

"כן, זה נכון, מרוחק בעבורי. היה לי חשוב שזה יהיה מקום מרוחק מאירופה. זה חלק מהניסיון שלי ליצור פרויקטים קבועים, נוכחים אך לא חומריים".

"רציתי להימלט משוק הדימויים שבו הרבה אמנים יוצרים כדי למכור. אני הורס כ-80% ממה שאני יוצר. למזלי, איני צריך למכור כי המימון שלי הוא מקרנות. אין לי אסיסטנטים, אין מזכירה. ככל שמתבגרים, רוצים עבודה שאינה בת חלוף. אני לא יכול היום ליצור עבודה בשביל אספן שישים אותה על קיר בביתו. עשיתי זאת בעבר, אבל זה פחות מעניין אותי".

הכי יהודי במשפחה

בולטנסקי החל לעסוק בנושאים יהודיים מובהקים רק אחרי מות אביו ב-1984 ומאז הציג - לצד תערוכות במוזיאונים החשובים בעולם לאמנות (מהמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ועד הטייט מודרן בלונדון) - גם בשורה של מוזיאונים יהודיים ומוזיאוני שואה, וביניהם המוזיאון היהודי בפאריס, המוזיאון היהודי בסן פרנסיסקו, יד ושם בירושלים וכן בפרויקט שואה ואמנות בוואשינגטון. ב-1998 הוא יצר את "קדיש" - ספר צילום בשחור-לבן הכולל יותר מ-1,000 עמודים.

פרט מהמיצב "Apres" (תצלום: ז'אק פוז'ור)

"גדלתי כנוצרי-קתולי ולפעמים אני יוצר עבודות שאומרים לי שהן קרובות למסורת היהודית", הוא אומר. "אני היהודי ביותר במשפחתי (לבולטנסקי יש שני אחים, ס"ש). יש לי זיכרון פנימי של אבותי היהודים בעיקר במובן שהעבודה שלי עוסקת בשאלה ולא מציעה תשובה".

לאורך השנים הצליחה האמנות של בולטנסקי להיות הרבה יותר מאשר איור הזוועה, או זיכרון או הנצחה. הוא דיבר על הרגע שבו הריק וההעדר נהפכים להיות תמצית קיום, על האופן שבו רוחות הרפאים של ההיסטוריה מרחפות בעולם ובעיקר על האבסורד הנורא בכך שהן חיות לא פחות מהחיים.

בהרהור היפותטי הוא אומר: "היה לי קל אילו הורי היו עוברים לארץ ישראל ב-1946. תמיד הפליא אותי שהם נשארו. אני חושב שאבי חשש להתחיל מחדש. הוא גם כל כך רצה להיות צרפתי".

בולטנסקי ביקר בארץ פעמיים, לביקורים חטופים, והוא מציין שמעולם לא היה בתל אביב. באוסף מוזיאון ישראל מצויה עבודה שלו החשובה לו - "מזבח לבית הספר התיכון חיות" מ-1987 - ותוצג במסגרת תערוכות הפתיחה של המוזיאון בקיץ. "אם אהיה בחיים, אבוא לישראל בעוד שנתיים או שלוש. עכשיו אני עסוק מדי אבל יש לי רעיון לעשות פרויקט גדול בים המלח, ים המוות".

בולטנסקי לימד במשך שנים בבוזאר בפאריס. "לסטודנטים אמרתי שאין מה ללמד או ללמוד באמנות", הוא מספר. "מה שעשיתי היה לדבר אתם על הנושאים שלהם. האמנות היא המקום שבו אפשר לדבר על הכל, הנושא הראשון שמעסיק אותך כאמן חשוב".

"רצח. הציורים הראשונים שלי עסקו ברצח המוני. דיברתי על השואה הארמנית, לא היהודית".

לחיצה חזקה על כפתור האימה

"Personnes", שהוצג בגראן פאלה בפאריס ונסגר בתחילת השבוע, ו"Apres" (אחרי), תערוכה המוצגת ב-MAC/VAL במוזיאון לאמנות צרפתית של אחרי מחצית המאה ה-20 בפרבר הפריסאי ואל-דה-מארן (עד סוף מארס), הם מיצבי ענק שאפתניים של כריסטיאן בולטנסקי. עצם קיומם מעיד על מקומו באמנות הצרפתית והבינלאומית העכשווית. הם ממשיכים את הקריירה היוצאת דופן של שלו שמשגשגת מאז תחילת שנות ה-70, אך למרות היקפם, הם רחוקים להיות מפסגות יצירתו. צפייה בשניהם מעוררת תחושה שבולטנסקי לוחץ בחוזקה על כפתור האימה והחרדה הקולקטיביות באופן שהעבודות מאבדות כל עידון. אך יש הבדל מהותי בין שני המיצבים: בעוד "פרסון" (מיצב שיוצג בגרסאות שונות גם בניו יורק ובמילאנו) מרשים למרות הבעייתיות, הרי "אפרה" מביך בפשטנותו.

"פרסון" סוגר על הצופה, מקיף אותו בכל מובן וניכר היטב שהכוונה לא היתה לערסל אותו בנוחות. בניין הגראן פאלה נשאר לבקשתו של בולטנסקי לא מחומם כך שהצפייה במיצב הענקי התרחשה בטמפרטורה שנעה סביב אפס מעלות צלזיוס. רחש-רעש בלתי פוסק ליווה את הצופים והפך למעין עינוי. בכניסה לאולם, מיד אחרי הבדיקה הביטחונית, חסמה את שדה הראייה של הצופה חומה גבוהה העשויה קופסאות ביסקוויטים חלודות, ממוספרות וחתומות כמו כדי אפר בבית קברות, כמו אבנים המיועדות לשימור באתרים היסטוריים וכמובן - הקונוטציה הבלתי נמנעת לסימון המספרים של הקורבנות בשואה.

את האולם הענקי חילק בולטנסקי בגריד עצום, כשנתיב ההליכה נע בין ריבועים מדויקים שבהם הניח בגדים, בעיקר מעילים. מעל כל ריבוע נתלו בגובה נמוך מנורות ניאון ורמקולים שהשמיעו פעימות לב. הסאונד, הלמות לב, התערבב בהליכה בשבילים יחד עם צליל מכונת הענק - זרוע מכנית שפעלה כל העת מעל לערימת בגדים עצומת ממדים, שעמדה במרכז החלל. הזרוע הרימה בכל פעם בגדים אחדים ושמטה אותם חזרה על הערימה. לצופים ניתנה אפשרות לעלות לגלריה הפתוחה של הגראן פאלה ולהביט כמעט בגובה הזרוע על פעולתה.

תחושה של בית חרושת פעלה יחד עם הקונוטציה המיידית למחנות ההשמדה הנאציים, ואת האמירה המפורשת על מחיקת זהות יצרו תחושות אלה יחד עם הקור והדימוי החזותי של ערימות הבגדים הבלתי נתפשות בגודלן. ההשוואות שנעשו בעשורים האחרונים בין מבני בתי חרושת מודרניים לאדריכלות מחנות הריכוז, בעיקר אושוויץ, הידהדו היטב במיצב.

מבנה הגראן פאלה, שנחנך ב-1900 לרגל יריד עולמי, עשוי כולו עבודות מתכת מרהיבות בסגנון האר-נובו וביחד עם המיצב של בולטנסקי, אלה נהפכות לא רק לנוסטלגיות אלא גם לנוכחות של רוחות רפאים מהתקופה שבה אירופה התהדרה בתרבותה שלה וחשה שקיומה מעוגן ביציבות.

המיצב מכניס את הצופים לעולם שבו חוסר היציבות הוא חלק אינהרנטי מהקיום. בולטנסקי מגרד את פצעי הזיכרון המשוקע בתודעה האירופית. הוא יצר היגד בארוקי בהיקפו ובתנופתו, שמהלך על קו הגבול בין ישירות לדידקטיות אך אינו קורס.

זה אינו המצב ב"אפרה", שבו אין די בדרמטיות של בולטנסקי ובמיומנות שלו ביצירת חלל כדי להציל את המיצב מהתחושה של תפאורה חלשה במיוחד. המיצב אמור להראות, לא פחות ולא יותר, את המצב של אחרי המוות. הצופים נכנסים אליו דרך וילונות שעליהם מוקרן צילום של המון וכשהם נכנסים לחלל השחור העצום והמואר באור מלאכותי בלבד, הם נפגשים בחליפות ריקות שמתוכן מציצות מנורות ניאון וקולות מלחששים "ואיך את/ה חווית מוות? האם כאב?"

החלל מעוצב כהקבץ של קוביות שחורות שמאזכרות דימוי של הכעבה במכה (ובראיון עמו התייחס בולטנסקי לעובדה שמסגדים היו מקור השראה לחלל במונומנטה). הצופים מהלכים בשבילים העקלקלים בין הקוביות האלו ומגיעים לקיר שעליו נכתב "אפרה" באותיות ניאון גדולות.

» הביאנלה הים תיכונית בחיפה - לכל הפרטים

כתבות שאולי פספסתם

*#