הקו הדק של פולנסקי בין פילמוגרפיה לביוגרפיה

גם את "סופר הצללים", סרטו ה-18 של רומן פולנסקי, כמו את סרטיו הקודמים, מפתה לפענח בעזרת הביוגרפיה הסבוכה ורווית האלימות של הבמאי

דניס לים | ניו יורק טיימס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דניס לים | ניו יורק טיימס

"סופר הצללים", סרטו ה-18 של רומן פולנסקי, עולה השבוע לאקרנים בארצות הברית, ולא בפעם הראשונה בקריירה של פולנסקי, יש להניח שסיפורו של היוצר יאפיל על יצירתו. מבקרים וצופים התפתו כבר מזמן לקשר בין עבודתו של פולנסקי לחייו, לא מעט מפני שחייו היו פומביים ומלאי אירועים באופן כה חריג. "אין שום דבר בטבע האנושי שיכול להפתיע אותו", אמר לאחרונה הסופר רוברט האריס, שכתב במשותף עם פולנסקי את התסריט של "סופר הצללים". "הוא סוג של מיקרוקוסמוס של ההיסטוריה".

הביוגרפיה של פולנסקי יכולה לשמש תקציר של המאה ה-20. הוא נולד ב-1933 וחלק מילדותו עברה עליו במאמץ להישאר בחיים בגטו של קרקוב. לאחר המלחמה התאחד עם אביו, אך אמו מתה באושוויץ. כאמן רחוב ושחקן שהבשיל מוקדם, הוא התחיל לתכנן את בריחתו מפולין הקומוניסטית בגיל צעיר. סרטיו המוקדמים עטורי הפרסים היו כרטיס היציאה שלו, והוא הגיע ללונדון בפתחן של שנות ה-60 המתירניות. לארצות הברית הגיע פולנסקי היישר לקיץ של האהבה, רק כדי להיהפך לסמל טרגי של התקופה, לאחר שאשתו שהיתה אז בהריון, השחקנית שרון טייט, נרצחה יחד עם עוד ארבעה אנשים על ידי חסידיו של צ'רלס מנסון. ההתפכחות מתרבות הנגד נמשכה; ויש שיאמרו שהיא מעולם לא חדלה.

ב-1977 פולנסקי הודה באשמה של "מגע מיני בניגוד לחוק" עם ילדה בת 13. בספטמבר האחרון, יותר מ-31 שנים אחרי שנמלט מלוס אנג'לס כדי לחמוק ממאסר, הוא נעצר בציריך על ידי השלטונות השווייציים ועמד בפני הסגרה לארצות הברית.

בעוד שבאופן כללי סרטיו של פולנסקי אינם נוטים לחשיפה עצמית ישירה, הוא מזמין ביקורת פסיכו-ביוגרפית משום שלאורך כמעט כל הקריירה שלו הוא היה ישות נדירה למדי: במאי סלבריטי. הפרסונה שלו מוטמעת כל כך בדמיון הציבורי עד שהיא חולשת אפילו על סרט נטול הדים אוטוביוגרפיים כמו "סופר הצללים", שהוצג לראשונה ביום שישי שעבר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ברלין ויעלה מחר בניו יורק ולוס אנג'לס.

הפילמוגרפיה שלו הותירה חותם בחצי מאה של אופנות קולנועיות. הוא קנה את שמו כחלק מהקולנוע האירופי האמנותי של שנות ה-60: "סכין במים" (1962), סרטו המגובש הראשון על משולש של זוג נשוי וטרמפיסט צעיר, היה מועמד לאוסקר כסרט הזר הטוב ביותר. באמריקה הוא ביים את "צ'יינטאון", אחד השיאים המוערכים של תור הזהב האחרון של הוליווד. הוא נמשך לרקיחה של סרטי אימה מפלצתיים ("השער התשיעי") אך זכה באוסקר על סרטו המאופק ביותר, דרמת השואה "הפסנתרן" (2002). כאאוטסיידר נצחי - "פליט במשך כל חיי", כפי שהעיד על עצמו פעם - הוא ניתב את דרכו בשבילים המפותלים של קו-פרודוקציות בינלאומיות, בעיקר מאז הגלייתו מהוליווד, ועשה סרטים שלעתים קרובות מאופיינים בחוויה של עקירה והעדר שורשים ("פרנטיק", "ירח מר").

עיתונאים וכותבי ביוגרפיות מפשפשים ללא לאות בפרטי חייו של פולנסקי בתקווה לדלות רמזים שיסייעו בפענוח האמנות שלו, ולהיפך. בספרה "Polanski: The Filmmaker as Voyeur" (1981) טוענת ברברה לימינג כי "החיים של פולנסקי והתקופות האלימות שעבר הם הסאבטקסט של הקולנוע שלו"; הבחנה פרשנית שפולנסקי מקבל בזלזול, בלשון המעטה. שאלה אחת יותר מדי שהפנה אליו בשנת 2003 עיתונאי המגזין "פרמייר" הובילה אותו להפסיק ראיון באמצע: "כל מה שקורה לך משנה את התוצאה של העבודה שלך. אפילו דברים טריוויאליים. עכשיו אני מוכרח לעצור. הספיק לי".

אני נגד העולם

עם סרט חדש - ונסיבות חיים חדשות - המשחק של חיבור הנקודות נמשך. "סופר הצללים" (שנרכש להפצה בארץ, אך עדיין לא נקבע תאריך להפצתו) מבוסס על רומן של האריס מ-2007. הוא מביא את נקודת מבטו של סופר צללים (יואן מקגרגור) שנשכר לכתוב את זיכרונותיו של ראש ממשלה בריטי לשעבר (פירס ברוסנן), בעל ברית של האמריקאים ובן דמותו של טוני בלייר, הנמצא תחת חקירה בחשד לפשעי מלחמה.

פירס ברוסנן מתוך "סופר הצללים" (תצלום: Summint Entertainment)

בצפייה במותחן הנפתל הזה - שבו נראית במשך פרקי זמן ארוכים דמותו של מקגרגור כשהיא מבודדת בבית חוף באי מרתה'ס ויניארד בשיא החורף; עוד אחד בסדרת הגיבורים המבודדים שלו, בעוד אחד מהלוקיישנים החסומים בפניו - קשה שלא להבחין שהסרט הושלם על ידי הבמאי בעודו מקורקע לביתו שבשווייץ, שם הוא נמצא במעצר בית מאז דצמבר. מפתה גם לשים לב לכך שפולנסקי השתמש בעצמו בסופר צללים (העיתונאי אדוארד בהר) באוטוביוגרפיה שלו משנת 1984, "רומן על פולנסקי".

"סופר הצללים" הוא סרטו הראשון של פולנסקי לאחר הגלות אשר מתרחש ברובו, ובמכוון, בארצות הברית. מכיוון שרגלו לא דרכה על אדמה אמריקאית זה יותר משלושה עשורים, חופי הדיונות שבסרט אינם, כפי שאנו אמורים להאמין, במסצ'וסטס. צילומי החוץ צולמו בחופי גרמניה; בית החופש המפואר נבנה בהאנגר בברלין.

אך יש עוד דרך לראות את פולנסקי בסרטיו והיא נוכחותו כמספר. יותר ממחצית סרטיו הם עיבוד של טקסטים קיימים, אך חלק נכבד מעבודתו משמר אחידות בולטת בנושאים ובאווירה. "האישיות שלו חדרה פנימה באופן בלתי נמנע", אומר האריס על התסריט של "סופר הצללים", שאותו כתב יחד עם פולנסקי.

הסרט מעביר את המהות המזוקקת של פולנסקי - מערך של "אני נגד שאר העולם", גיבור הנכנע לפרנויה הולכת וגוברת. בסרטיו פרנויה יכולה להופיע כסימפטום לשיגעון ("רתיעה"), או בתור ההוכחה היחידה לשפיות בעולם מטורף ("תינוקה של רוזמרי"). לפעמים נדמה שהיא שניהם יחד, כמו ב"הדייר" (1976). בסרט הזה, שהוא בו בזמן קומדיה שחורה על שנאת זרים צרפתית ופסיכודרמה על זהות חצויה, פולנסקי מגלם את הדמות הראשית, של דייר השוכר דירה בפאריס ומתחיל לחשוד ששכניו זוממים לדחוף אותו לעבר גורל דומה לזה של הדייר הקודם בבית - אשה שהתאבדה בקפיצה מהחלון. דמותו חסרת השם של מקגרגור ב"סופר הצללים" רדופה גם היא בידי קודמו המת: הסופר שהוא מחליף טבע למוות בנסיבות מסתוריות.

נראה כי האובססיות של פולנסקי באות לידי ביטוי במלואן בסרטיו. סדרת הסרטים הקצרים שיצר בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 משרטטת מפה מוקדמת של היקום שלו. סרט הסטודנטים הראשון שלו, "רצח", מציג בפרק זמן של מעט יותר מדקה דקירה קטלנית באולר, רצח נטול מניע או הקשר, הנמסר באופן מפורט ומדוד להבהיל. סרטים כמו "חיוך מלא שיניים", "Break Up the Dance" ו"השמן והרזה" מרמזים על תעתועי התודעה ומשחקי הכוח שיבואו בהמשך.

המוני קורבנות ומענים

למן ההתחלה היה פולנסקי יוצר סרטים ייחודי עם משיכה למצבים קיצוניים. הילת האלימות והסטייה שאפפה את סרטיו הלמה היטב את הילד הרע שנהנה מהיותו ידוע לשמצה. אבל רציחתה של אשתו, מעבר לזעזוע שגרמה בחייו של פולנסקי, הפכה את נראטיב-העל הנוח הזה לבדיחה חולנית. בתארם את הטבח בבית השכור שבלוס אנג'לס, כשהערצת השטן ב"תינוקה של רוזמרי" עדיין טרייה בזיכרונם, לא יכלו העיתונאים להימנע מהשוואת המקרה לסרט - במיוחד סרט של רומן פולנסקי. "זו היתה סצינה מזוויעה, כמו משהו שיכול היה להתרחש בחקירותיו הקולנועיות של פולנסקי את הפינות האפלות והמלנכוליות של הטבע האנושי", נכתב בזמנו במגזין "טיים".

רוג'ר גנסון, התובע שמונה לתיק האונס שבו הואשם פולנסקי, התכונן למשפט שמעולם לא התקיים בעזרת רטרוספקטיבה של סרטיו. בסרטה התיעודי של מרינה זנוביץ' מ-2008, "רומן פולנסקי: מבוקש ורצוי", הוא אמר, "לכל סרט של רומן פולנסקי יש נושא מרכזי: ריקבון פוגש בתמימות, על רקע של מים", בציינו כי פולנסקי פיתה את הקטינה בג'קוזי.

קישורים כאלה, נמהרים ככל שהם עשויים להיראות, אינם תמיד בלתי מבוססים. בעיקר בזמנים של מצוקה פולנסקי נמשך לחומרים קשים באופן אישי. סרטו הראשון לאחר מותה של טייט היה עיבוד ל"מקבת" (1971), טרגדיה שטופת דם שגרמה לצופים רבים להתמקד בסצינה שבה מקדאף שומע לראשונה על הטבח מפי משפחתו. פולין קייל דיברה בשם מבקרים רבים כשכתבה, "אנשים רואים את חבורת מנסון ב'מקבת' פשוט מפני שהבמאי הציב אותם שם".

לאחר שעזב את ארצות הברית, פולנסקי פנה שוב אל קלאסיקה שהעלתה הקבלות לחיים האמיתיים. הגיבורה הצעירה של "טס", העיבוד של פולנסקי לספרו של הרדי "טס לבית דרברוויל", נאנסת ומסתכסכת עם החברה שסביבה; כוכבת הסרט היתה נסטסיה קינסקי המתבגרת, שלפי דיווחים התרועעה עם פולנסקי מאז היתה בת 15. למרות הליהוק הפרובוקטיבי, חלק מהמבקרים ראו בסרט התנצלות - בסופו של דבר טס נוקמת; והאלימות המינית מצולמת באיפוק בולט ובערפול, בניגוד לאונס המוחשי והבוטה שבמרכזו של "תינוקה של רוזמרי".

העמימות שב"טס" בתפישה המורכבת של קורבנות, שעוברת כחוט השני בקולנוע של פולנסקי ודרך פנים שונים בביוגרפיה שלו, מהיותו ניצול שואה, דרך זהותו כאלמן מוכה יגון ועד מעמדו כנאשם באונס. יש בסרטיו המוני קורבנות ומקרבנים, אך גם הרבה קורבנות שנהפכו למקרבנים: טס, דמותה של קתרין דנב ב"רתיעה" וכן דמותה של סיגורני ויבר ב"המוות והעלמה".

כותבי הביוגרפיה הפסיכולוגית של פולנסקי ייטיבו לעשות אם ישימו לב למסר חוזר בסרטיו: דברים הם לא תמיד כפי שהם נראים. רבים תיארו את החללים הסגורים בסרטיו - דירות, סירות, ארמונות ואיים שאין מהם אפשרות יציאה - כדימוי של איש שהעביר את ילדותו בגטו הסגור של קרקוב. לפולנסקי יש הסבר קל יותר. בראיון לבי-בי-סי שנערך ב-2001 הוא דיבר על אהבתו המוקדמת ל"המלט", סרטו הקלסטרופובי מ-1948 של לורנס אוליבייה, וקישר אותו לאינטימיות של ורמיר: "אהבתי סרטים שגורמים לך להרגיש שאתה נמצא בתוך חלל וממש מרגיש את הקיר הרביעי מאחוריך, כמו בציורים הולנדיים".

הפרק העצוב הנוכחי, שמגיע לאחר "הפסנתרן", ניצחון מפואר של סוף הקריירה שנחשב בעיני רבים לפסגת עבודתו של הבמאי, עולה בקנה אחד עם האופי הבלתי צפוי של חייו של פולנסקי. לפני יותר מרבע מאה הוא כתב ב"רומן על פולנסקי": "ידוע לי שאני נתפש בעיני רבים כשטן, גמד חסר מצפון". הקריקטורה הזו דהתה במשך השנים, יחד עם הסיפורים על פרפקציוניזם ברוטאלי שהוא מפגין על סט הצילומים, והוחלפה בתמונה של אחד מוותיקי התעשייה שנמצא קצת בשוליים אך עם זאת מוערך, ואשר תואר בפי עיתונאים ועמיתים כסגור ולא נוטה במיוחד לבחינה עצמית. הוא נשוי במשך יותר מ-20 לשחקנית הצרפתייה עמנואל סנייה ולהם שני ילדים. רונלד הארווד, שזכה באוסקר על התסריט שכתב ל"פסנתרן", שומר על קשר טלפוני קבוע עם פולנסקי בחודשים האחרונים. "אני שואל אותו איך הוא מרגיש, והוא אומר שהוא בסדר", מספר הארווד. "אבל אני לא יודע איך הוא באמת. אף אחד לא יודע".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ