ג'ורג' קלוני וג'ף ברידג'ס: ראש בראש באוסקר 2010

שני כוכבים ותיקים, מוערכים ורבי קסם יהיו השנה המתחרים העיקריים על פרס השחקן הטוב ביותר בטקס האוסקר. בצד אחד של הזירה יעמוד ג'ורג' קלוני, שחקן במשקל קל הניחן באלגנטיות חלקלקה, ובצד השני ג'ף ברידג'ס, שחקן מגוון ומחוספס. כמה מלים על שניהם לפני שיישמע הגונג

אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

האם יש סיכוי שג'ורג' קלוני יצליח אי פעם להפתיע, או שעצם העובדה שהוא שרד 16 שנים של הופעות בסדרות טלוויזיה גרועות וסרטים זניחים ואז נהיה לכוכב היא הפתעה מספקת, וכעת הוא יכול להסתפק בלהיות ג'ורג' קלוני?

כך או כך, להיות ג'ורג' קלוני זה לא מעט. הוא נראה טוב (ורבים יגידו שזה בלשון המעטה), יש לו חן, ורשימת הסרטים שהופיע בהם מאז נעשה לכוכב ב-1994, בעקבות הופעתו בסדרה הטלוויזיונית "אי-אר", כמו גם הסרטים שהפיק וביים באותה תקופה, אינה קונבנציונלית ברובה; כמו כן, הוא שחקן קולנוע מיומן שהתנהגותו מול המצלמה נראית טבעית ואותנטית.

עם זאת, כאשר חושבים על מצבור הופעותיו הקולנועיות ב-14 השנים האחרונות, הן מתמוססות בזיכרון לתוך איזושהי אפרוריות די מונוטונית. הן די דומות זו לזו, ומוגבלות מבחינת אמצעי ההבעה שלהן, עד שנדמה כמעט שהדרך היחידה להפריד ביניהן היא לחלק אותן לאלה שבהן פניו היו חלקות ואלה שבהן פניו עוטרו בזקן או שפם.

בימים האלה אפשר לראות את קלוני בשני סרטים שמוקרנים בישראל: עם שפם ולעתים גם זיפי זקן ב"גברים שבוהים בעזים" (שביים גרנט הסלוב, שכתב את התסריט של "לילה טוב ובהצלחה", שקלוני ביים ב-2005) ובפנים חלקות ב"תלוי באוויר", סרטו של ג'ייסון רייטמן ("תודה שעישנתם", "ג'ונו").

בסאטירה הצבאית "גברים שבוהים בעזים" מגלם קלוני את לי קאסדי, חייל שהשתייך ליחידה סודית של הצבא האמריקאי. שמה של היחידה הוא "צבא כדור הארץ החדש", וחבריה אומנו להילחם באויביה של אמריקה באמצעים פארא-פסיכולוגיים. הסרט מנסה לפגוע ביעדים סאטיריים רבים מדי ולכן מחמיץ את מרביתם.

ב"תלוי באוויר" מגלם קלוני את ריאן בינגהם, מחסל מקצועי, אבל לא מהסוג הפנטסטי נוסח ארנולד שוורצנגר, אלא מהסוג הקפיטליסטי. הוא עובד בשביל חברה שתפקידה לפטר עובדים של חברות אחרות. הוא אוהב את עבודתו, לא משום שהוא נהנה להרוס את חייהם של אחרים, אלא בגלל סגנון החיים שהיא מאפשרת לו: הוא מבלה את מרבית חייו בשדות תעופה ובמטוסים, שוהה בכל מקום לזמן קצר, אינו מוכרח לתקוע עוגן בשום מקום ואינו צריך להתחייב לשום אדם. הוא תלוש שאוהב את תלישותו.

וירה פארמיגה וג'ורג' קלוני ב"תלוי באוויר"

בגלל המשבר הכלכלי עבודתו נמצאת בשיאה ("זה הרגע שלנו!", אומר לו הבוס שלו, בגילומו של ג'ייסון רייטמן); אבל כפי שזה מוכרח לקרות בכל סרט אמריקאי שמכבד את עצמו, חייו של בינגהם נקלעים למשבר, וזהו משבר כפול: ראשית, אל החברה מגיעה עובדת שאפתנית בת 23 (אנה קנדריק), שמציעה להתחיל לפטר אנשים לא פנים מול פנים אלא דרך המחשב. אם הצעתה תתקבל, בינגהם יקורקע וסגנון החיים האהוב עליו יגיע לסופו; ושנית, באחת מנסיעותיו הוא פוגש אשה (וירה פארמיגה), שהיא המקבילה הנשית שלו בכל מה שקשור למקצועיות ולתלישות, ולראשונה בחייו הוא חושב שאולי פגש את הנפש התאומה שלו.

יש דמיון רב בין גיבור סרטו השלישי של רייטמן לבין ניק ניילור, גיבור סרטו הראשון, "תודה שעישנתם". טיילור היה לוביסט של חברות הטבק הגדולות של אמריקה, והיה אמן ה"ספין" שמטרתו לטשטש, לבלבל ולערפל את טיעוניהם של אלה הנאבקים בחברות האלה בשם בריאות הציבור. אפילו הבחירה בשחקנים בשני הסרטים דומה: קלוני בתפקיד המחסל התאגידי מפגין את האלגנטיות החלקלקה שלו, שנהפכה לסימן ההיכר שלו גם מחוץ לסרטיו, ולארון אקהרט, שגילם את ניק ניילור יש חזות אטרקטיבית לא פחות, ופניו מעלות על הדעת גיבור-על שיצא מחוברת קומיקס.

שני הסרטים ביקשו ליצור ניגוד בין משימתם הקטלנית של הגיבורים לבין החזות המפתה של השחקנים שמגלמים אותם. סרטיו של רייטמן כתובים היטב, ומהנה לצפות בהם, אבל יש להם בעיה: הם נוגעים בביקורתי ובסאטירי, אבל אז נסוגים אל הסנטימנטלי והרכרוכי. הבעיה הזאת חמורה במיוחד בסרטו הנוכחי מאחר שהמציאות האנושית והכלכלית שהסרט נוגע בה היא חריפה במיוחד, וגם מפני שקלוני אינו מצליח לבטא בצורה עשירה או מפתיעה את השינוי שהדמות עוברת. קלוני נותר לכל אורך הסרט אותה מהות חלקלקה, שאין תחושה כי משהו באמת קורה מאחורי החזות האטרקטיבית שלה, בוודאי לא משהו כואב, מיוסר ואפל.

איפה היצ'קוק כשצריך אותו

הבעיה עם ג'ורג' קלוני איננה שהוא תמיד ג'ורג' קלוני. תולדות הקולנוע האמריקאי רצופים בשחקנים שלכאורה היו "תמיד אותו הדבר". הדוגמה המזוככת והמפוארת ביותר היא קרי גרנט, שלעתים נוהגים להשוות את קלוני אליו, בגלל חנו וקסמו הרומנטיים; אבל להשוואה הזאת אין תוקף, לא רק מפני שגרנט היה שחקן קולנוע טוב בהרבה מקלוני, אלא משום שמאחורי החזות הקוסמת כל כך של גרנט הסתתרו הרבה סתירות, ניגודים ותעלומות לא פתורות.

להגנתו של קלוני אפשר לטעון שבחירות התפקידים שלו נועזות מאלה של גרנט, שהיה ידוע בחששו להופיע בתפקידים שחרגו מהדימוי שלו כ"קרי גרנט"; ואף על פי כן, הדיוקן המצטבר של קלוני שטוח וחדגוני הרבה יותר מזה של גרנט; אולי הבעיה היא שאין בקריירה של קלוני עד כה תואם אלפרד היצ'קוק, שיצליח להוציא ממנו - כפי שהיצ'קוק עשה לגרנט - את מה שאפילו קלוני עצמו אולי לא יודע שקיים בו. ואולי ג'ורג' קלוני בן ה-49 כבר אינו רוצה להשתנות מאחר שעבר די שינויים בקריירה שלו.

ג'ורג' קלוני, טים בלייק נלסון וג'ון טורטורו ב"אחי, איפה אתה?"

קלוני, שנולד במדינת קנטאקי, הוא בנו של שדר הטלוויזיה ניק קלוני (ואחיינה של הזמרת רוזמרי קלוני). אמו היתה מלכת יופי לשעבר. עד שדרך כוכבו, כאשר נבחר ב-1994 לגלם את דמותו של ד"ר דאג רוס בסדרה "אי-אר", הוא הופיע בסדרות כגון "אי-אר" (לא הסדרה שבה כיכב מאוחר יותר, אלא סיטקום כושל בכיכובו של אליוט גולד), "עובדות החיים", "רצח במשיכת קולמוס", "נערות הזהב", "רוזאן" ו"אחיות"; בכמה מהסדרות האלה הוא הופיע רק בכמה פרקים, אבל אף אחת מהן לא הזניקה אותו למעמד של כוכב, והוא האמין כבר שהכוכבות חמקה ממנו.

באותן שנים הוא הופיע גם בכמה סרטי קולנוע, ואין ספק שנקודת השפל בקריירה שלו היתה הופעתו ב-1988, בסרט "שובן של העגבניות הקטלניות", המשך לסרט "מתקפת העגבניות הקטלניות". כאשר צופים בקלוני בסדרות ובסרטים האלה, מרתק לראות כיצד הצעיר הנאה אבל המעט שמנוני, מעין "פרח" אמריקאי, נהפך כעבור עשור לסמל של אלגנטיות ותחכום גבריים; זו אחת הטרנסופרמציות הגבריות הקיצוניות ביותר שנראו בתולדות הקולנוע.

מלבד מראהו המצודד, שני מרכיבים מרכזיים מאפיינים את הדימוי הציבורי של קלוני: האחד הוא רווקותו (בין השנים 1989 ל-1993 היה קלוני נשוי לשחקנית טליה בלזם, בתם של השחקנים מרטין בלזם וג'ויס ואן פאטן, אבל מאז הוא רווק, שהרומנים הסדרתיים שלו מעסיקים את התקשורת באינטנסיביות), והשני הוא פעילותו הפוליטית וההומניטרית (בין השאר הוא עורר את תשומת הלב העולמית לרצח העם המתרחש בחבל דארפור שבסודאן ובאחרונה יזם את מופע ההתרמה הטלוויזיוני למען נפגעי רעידת האדמה בהאיטי).

רבות מהופעותיו הקולנועיות של קלוני ייצגו אחד משני המרכיבים האלה או אפילו את שניהם; מלבד "יום בהיר אחד", הקומדיה הרומנטית הצעקנית, שהיתה אחד הסרטים הראשונים שכיכב בהם (לצדה של מישל פייפר), אף אחד מסרטיו האחרים לא נגמר במחויבות רומנטית מסורתית, ורבים מהם לא התעסקו ברומנטיקה זוגית מסורתית בכלל; בוודאי לא "באטמן ורובין", שהתמקד בעיקר בקשר בין באטמן לרובין, לא "רומן לא חוקי", שבו יחסיו עם ג'ניפר לופז נותרים פתוחים, לא "אחי איפה אתה?", שבו גילם דמות מעט פארודית שחזותה התייחסה לזו של כוכב הקולנוע קלארק גייבל, לא סדרת סרטי "אושן" שבה היה חלק מאנסמבל גברי בעיקרו, לא "וידויו של מוח מסוכן", הסרט הראשון שביים, לא "הגרמני הטוב", לא "מייקל קלייטון" ולא "לקרוא ולשרוף".

ברבים מהסרטים האלה הדמות שהוא מגלם פועלת בעולם משלה, אם עולם ממשי ואם מדומה, והממד הזה משתלב בהיבט המסתורי בדמותו הציבורית של קלוני, שמתאפיינת לעתים קרובות בהתחכמויות יתר בראיונות, שמשמשות לעתים קרובות כמנגנון הסתרה יעיל.

מגי ג'ילנהול וג'ף ברידג'ס ב"Crazy Heart"

גם את העובדה שכמה מסרטיו של קלוני עוסקים בסוגיות פוליטיות היסטוריות או עכשוויות אפשר לראות כחלק מהדיוקן האישי שלו. כאלה היו שני הסרטים הראשונים שביים, "וידויים של מוח מסוכן", שעסק בפרנויה נוסח אמריקה, ו"לילה טוב ובהצלחה", שתיאר את מלחמתו של שדר הטלוויזיה אד מורו בסנאטור ג'וזף מקארתי, וכאלה הם גם שלושה מסרטיו שעלילותיהם התרחשו במציאות המסובכת של המזרח התיכון: "שלושה מלכים", אחד הסרטים היחידים שהתרחשו במלחמת המפרץ, "סוריאנה" וכעת "גברים שבוהים בעזים".

מלבד שלושת סרטי "אושן", שבהם קלוני היה חלק מאנסמבל שכלל גם את בראד פיט ומאט דיימון, אין לקלוני להיטים של ממש (הסרט השלישי שביים, "משחק מלוכלך", היה כישלון קופתי מוחץ, ולא הופץ בישראל); עם זאת, הוא גרף כבר ארבע מועמדויות לאוסקר וכעת הוא מועמד שוב בקטגוריית השחקן הטוב ביותר על "תלוי באוויר". ב-2005 הוא היה מועמד לאוסקר על בימוי "לילה טוב ובהצלחה" וכתיבת התסריט שלו (עם גרנט הסלוב) וזכה באוסקר משנה על תפקידו ב"סוריאנה"; ב-2007 הוא היה מועמד שוב, הפעם בקטגוריית השחקן הראשי, על תפקידו ב"מייקל קלייטון".

התחרות העיקרית בטקס חלוקת פרסי האוסקר ב-7 במארס תהיה בין קלוני לבין ג'ף ברידג'ס, שמבוגר ממנו ב-12 שנים (הוא נולד בלוס אנג'לס ב-1949). ברידג'ס מככב בסרטים מאז 1971. גם הוא היה מועמד לאוסקר ארבע פעמים לפני מועמדותו הנוכחית על הסרט "Crazy Heart", שעדיין לא הוקרן בישראל, אבל לעומת קלוני, הוא עדיין לא זכה. יש כמה קווי דמיון בין ברידג'ס לקלוני: שניהם בנים לאבות שהיו מוכרים בתעשייה (קלוני, כאמור, הוא בנו של שדר טלוויזיה ידוע, וברידג'ס בנו של שחקן הקולנוע לויד ברידג'ס), שניהם אהודים מאוד ושניהם, למרות ההילה האופפת אותם, מוכנים ומסוגלים לגלם גם תפקידים ראשיים וגם תפקידי משנה מהסוג המכונה תפקיד אופי.

ג'ף ברידג'ס וג'ון גודמן ב"ביג לבובסקי"

ברידג'ס הופיע אמנם בכמה סדרות טלוויזיה לפני שנהפך לכוכב קולנוע (בין השאר הוא הופיע בכמה פרקים של הסדרות שאביו כיכב בהן), אך היה זה תפקידו הקולנועי הראשון ב"הצגת הקולנוע האחרונה" של פיטר בוגדנוביץ' שהפך אותו לכוכב (וזיכה אותו ב-1971 במועמדות ראשונה לאוסקר משנה). מאז הוא עובד ללא הפסקה, הוא שיחק ביותר מ-60 סרטים, בהם היו גם כמה לא חשובים, אבל גם מספר מעורר הערכה של סרטים מעניינים כגון "עיר שמנה" של ג'ון יוסטון, "באד קומפני" של רוברט בנטון, "חזיז ורעם" של מייקל צ'ימינו (שהופעתו בו, לצדו של קלינט איסטווד, זיכתה אותו במועמדות שנייה לאוסקר משנה), "שערי החופש" של צ'ימינו, "קאטר ובון" של איוון פאסר, "איש הכוכבים" של ג'ון קרפנטר (שעליו היה מועמד לראשונה לאוסקר בקטגוריית השחקן הראשי), "טאקר, האיש והחלום" של פרנסיס פורד קופולה, "נערי בייקר המופלאים" של סטיב קלובס (שבו כיכב לצד אחיו המבוגר ממנו, בו ברידג'ס), "פישר קינג" של טרי גיליאם, "ללא פחד" של פיטר ויר, "ביג לבובסקי" של איתן וג'ואל כהן, "המועמדת" של רוד לוריא (שבו גילם את נשיא ארצות הברית והתפקיד זיכה אותו שוב במועמדות לאוסקר משנה) - ו"גברים שבוהים בעזים", שבו הוא מככב לצד קלוני.

סגנון משחקם של ברידג'ס וקלוני דומה במידה רבה. שניהם שחקנים מאופקים, מופנמים, שאת סגנון משחקם אפשר לתאר כהתנהגות מול מצלמה; אבל בגלל הוותק שלו (ברידג'ס התבגר לנגד עינינו) ורשימת סרטיו ומגוון התפקידים שהוא מילא בהם, הדמות המצטברת של ברידג'ס מגוונת, מורכבת ומעניינת הרבה יותר מזו של קלוני. ואף יותר מזה, אף שהופעותיו של ברידג'ס סובלות לעתים ממונוטוניות מסוימת (בעיקר כאשר הסרט לא תובע ממנו מעורבות יתר), נדמה שמיומנותו כשחקן גדולה מזו של יריבו העיקרי במרוץ האוסקרים הנוכחי (אם הגיע לו אוסקר זה היה על "ביג לבובסקי", אבל הוא אפילו לא היה מועמד).

האם יש לג'ורג' קלוני סיכוי להיהפך יום אחד, אם לא לקרי גרנט (וזה נראה בלתי אפשרי), הרי לפחות לג'ף ברידג'ס? ספק רב. כי יש בג'ורג' קלוני משהו שאנן, משהו סגור ומרוחק, שמונע ממנו להסתתר אבל גם להיחשף בעת ובעונה אחת, להפגין מידה של פגיעות כפי שברידג'ס מסוגל לעשות בתפקידיו הטובים ביותר. ואם כבר מדברים על הבדלים בין קלוני לברידג'ס צריך לציין עוד עובדה אחת: ברידג'ס נשוי לאותה אשה זה 33 שנים. נדמה כי זו השנה שלו, ושהוא יודה לה מעל הבמה ב-7 במארס, כשהוא אוחז סוף סוף בפסלון הזהב בידו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ