ברנהארד שלינק ממשיך לחטט בעבר הגרמני

הסופר הגרמני ברנהארד שלינק ממשיך לחטט באפילת העבר הגרמני: אחרי "נער הקריאה" שעסק בנאציזם יוצא עתה בעברית ספרו "סוף שבוע אחד", שבודק מה הניע את הטרוריסטים של חבורת באדר-מיינהוף משנות ה-70 ומה עלה בגורלם. בראיון הוא אומר כי גרמניה עדיין לא הבינה מה בעצם קרה לה

מיה סלע
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה סלע

הגלות, לפי הסופר הגרמני ברנהארד שלינק, היא חלק מהמצב האנושי. בספרו החדש, "סוף שבוע אחד", מציג שלינק את חוסר היכולת לקבל את המצב האנושי הזה כאחד הגורמים לטרור. הוא נוגע ולא בפעם הראשונה בנקודות כואבות בהיסטוריה הגרמנית, ונקודת המבט שהוא בוחר בה היא לא רק זאת של הקורבנות אלא גם של מעניהם.

בספרו המפורסם ביותר, "נער קריאה", עסק שלינק במלחמת העולם השנייה מזווית ראייתם של הגרמנים. ספריו הם חלק משיח שמתקיים היום בגרמניה ובו צאצאיהם של בני התקופה ההיא מנסים לבחון את העבר, לא מנקודת מוצא של אשמה אלא כדי להבין איך קרה מה שקרה, מה היו המנגנונים שהובילו לכך.

שלינק, סופר ומשפטן שמחלק את זמנו בין ברלין וניו יורק, נולד בגרמניה בשנת 1944 לאב גרמני ולאם שווייצית וגדל בהיידלברג. בשנת 1988 התמנה לשופט בבית המשפט החוקתי. משנת 2006 הוא משמש פרופסור למשפט ציבורי ופילוסופיה של המשפט באוניברסיטת היידלברג ובאוניברסיטה החופשית של ברלין.

את דרכו כסופר התחיל בשנת 1987, כאשר פירסם סדרה של רומנים בלשיים שגיבורם הוא המפקח זלב, אבל לתודעה הבינלאומית פרץ בשנת 1995 עם פרסומו של "נער קריאה". הספר עובד ב-2008 לסרט הוליוודי בכיכובה של קייט וינסלט, שזכתה בפרס האוסקר על משחקה בו, תורגם ל-41 שפות והיה לרב מכר עולמי. בישראל הוא נמכר ב-36 אלף עותקים (הוצאת כנרת זמורה ביתן). ספרים אחרים של שלינק שראו אור בעברית הם "וולטר פופ, זלב חוק(ר) פרטי" (הקיבוץ המאוחד), "אהבות מוברחות" ו"הדרך הביתה" (שניהם בכנרת זמורה ביתן).

אם ב"נער קריאה" עסק שלינק ברומן בין צעיר לבין אשת אס-אס לשעבר, הרי ב"סוף שבוע אחד" (הוצאת מחברות לספרות, מגרמנית: חנה לבנת) הוא מתמודד עם שנות ה-70 הסוערות ועם הטרור של השמאל הרדיקלי הגרמני ובראשו חבורת באדר מיינהוף. ירג, טרוריסט מחוגי השמאל הקיצוני, זוכה לחנינה לאחר 20 שנה בכלא. בסוף השבוע שבו הוא משתחרר מזמינה אותו אחותו כריסטיאנה לביתה בכפר, עם קבוצת חברי עבר של השניים. כולם היו פעם פעילים בחוגים הרדיקליים או אוהדים של רעיונות המהפכה. עכשיו רובם בורגנים למהדרין. בסוף השבוע הם מתעמתים עם העבר, החלומות, האידיאולוגיה, העולם שהשתנה ותוצאותיה של מהפכה אלימה.

ההיסטוריה לא חוזרת

חבורת באדר מיינהוף, הארגון המארקסיסטי הרדיקלי שהוקם בסוף שנות ה-60 במערב גרמניה, ראתה בעצמה קבוצת גרילה אורבנית. אנשיה ביקשו לפגוע במטרות שייצגו בעיניהם את הממשל הגרמני הרקוב וביצעו סדרה של פיגועים נגד אנשי עסקים ופוליטיקאים. בפעילות הטרור הזאת רצח הארגון 34 בני אדם ואיבד 26 מאנשיו. עם הקורבנות נמנו התעשיין האנס מרטין שלייר, ראש "בנק דרזדנר" יורגן פונטו והתובע הפדרלי זיגפריד בובאק.

מה הניע את הטרוריסטים האלה? על פי שלינק, היתה זו בין השאר הוויה של גלות נפשית. בספרו אומרת אחת הדמויות, באחת השיחות בסוף השבוע: "אנחנו חיים בגלות. את מה שהיינו ורצינו להמשיך להיות, ואולי גם את מה שנועדנו להיות, אנחנו מאבדים... אולי זה מה שמעצב את הטרוריסט. הוא לא יכול לשאת את העובדה שהוא חי בגלות. הוא רוצה לנפץ את החלום שלו על המולדת".

בראיון בדואר האלקטרוני מסביר שלינק כי טרוריסטים ושאר קנאים אידיאולוגיים או דתיים אינם מקבלים את הגלות כחלק מהמצב האנושי; "הם מנסים ליצור את העולם המושלם שלהם, שבו הם יוכלו להיות בביתם ואילו לאחר לא יהיה שום מקום. אם צריך, אז באמצעות הפצצות והרג. מובן שאנחנו צריכים לעבוד כדי שהעולם ייהפך להיות אחר, טוב יותר. לפעמים אנחנו אפילו צריכים להילחם בשביל זה. ההבנה שאנחנו חיים בגלות אין פירושה שאנחנו צריכים לקבל את העולם כפי שהוא. פירושה לכבד את האחר כאח או אחות לגלות".

שלינק אומר כי אינו חושב שאומות המדחיקות את העבר שלהן נידונות לחזור עליו, משום שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, "אבל תמיד יש דברים ללמוד מהעבר שאומות מחמיצות כשהן מדחיקות אותו. זה גם גוזל המון אנרגיה להדחיק את העבר, אנרגיה שבאה על חשבון שליטה בהווה ובעתיד".

לדבריו, גרמניה עדיין לא הבינה לגמרי את הטרוריזם של באדר מיינהוף ואת המעריצים של החבורה הזאת. בדיון הפנימי הזה, הוא אומר, נשאלות שאלות כמו "עד כמה זה היה גרמני? מה בדיוק היתה הסיבה לכך שהדור הזה נמשך לטרור? האם הטרור של באדר מיינהוף היה דבר קטן או דבר גדול? עד כמה זה איים על המערכת הפוליטית הגרמנית? האם תגובת הממשל היתה הולמת או מוגזמת?"

ארבעה מחברי באדר-מיינהוף בפתיחת משפטם, פרנקפורט 1968. שני מימין: אנדראס באדר (תצלום: אי-פי)

ב"סוף שבוע אחד", בנו של הטרוריסט ירג בא גם הוא אל הבית בכפר ומטיח באביו דברים קשים. הוא כבר שייך לדור אחר ומאשים את אביו בכך שמעולם לא טרח לעשות חשבון נפש. אפשר לראות בכך האשמה כוללת כלפי הדור ההוא של שנות ה-70, שהמשיך הלאה אל חיק הקפיטליזם בלי לבדוק את המשיכה שהיתה לו אי-אז לטרור. לדברי שלינק, "גרמניה מתמודדת בעוצמה עם השנים 1933-1945 ולעתים קרובות גם עם השנים הקודמות לכך, שהובילו ל-12 השנים הללו. והגרמנים מתמודדים גם עם ההיסטוריה שבאה לאחר מכן, כתגובה לשנים הללו. בשביל הקוראים הגרמנים העבר הוא חלק בלתי נפרד מהסיפורת, הוא חלק מהשיח הפוליטי, האינטלקטואלי והאמנותי".

בשנים האחרונות אכן רואים אור בגרמניה לא מעט ספרים וסרטים שעוסקים בבאדר מיינהוף. האחרון שבהם, "כנופיית באדר-מיינהוף" בבימוי אולי אדל, יצא לאקרנים ב-2008 ועורר מחלוקת. ב"ברלינר צייטונג" נכתב אז שהסרט מעניק לאנדראס באדר, מנהיג הארגון, את המעמד שתמיד שאף אליו: "לאחר מותו הפך לגיבור של סרט פעולה אמיתי". ואילו בטינה רוהל, בתה של אולריקה מיינהוף, כתבה בבלוג שלה כי הסרט הוא התרחיש הכי גרוע וכי לא יהיה אפשר להתעלות על הסגידה שהוא רוחש לגיבוריו. את השיק הרדיקלי הטרוריסטי שקורץ כיום לצעירים רבים מבטל שלינק בקצרה: "אני בספק אם אנשים צעירים רואים בטרוריסטים גיבורים. הצעירים של היום די פרגמטים".

שלינק אינו רואה סתירה בעובדה שהוא גם סופר וגם משפטן. על הדימוי של אמן כאדם טוטאלי שחי בשולי החברה ומתבונן עליה מבחוץ הוא מתפלא: "מעולם לא עלה בדעתי שסופרים אמורים להיות מחוץ לחברה", הוא אומר. "כשאני מתבונן על הסופרים שאני מכבד ואוהב, אני רואה אנשים ממוקדים, לעתים קרובות ממושמעים וחרוצים. זה לא אומר שכתיבה היא לא דבר מהנה - לעתים רחוקות אני מאושר כמו שאני מאושר כשאני כותב".

החלום הגרמני

חנן אלשטיין, עורך ומתרגם מגרמנית, אומר כי "הגרמנים, תמיד באיחור מה, כמו מדינה נורמלית דווקא, מתעסקים בהיסטוריה שלהם מתוך מרחק מסוים ומנסים לעבד את העבר". קשה היום לשחזר את האווירה ששררה בגרמניה בסוף שנות ה-60, הוא מוסיף. "האווירה בגרמניה היתה אלימה מאוד במונחים של מה שאנחנו מייחסים למדינה דמוקרטית היום. היתה אווירה של פחד, של שלטון מבועת. גם אם לא היו שם אלפי הרוגים אלא כמה עשרות, מדובר במדינה לא מאוד יציבה בתפישתה העצמית הפוליטית והחברתית ובנוכחות עצומה של המאבק בין-גושי".

גרמניה היתה עסוקה אז בניסיון לעצב מדינה חדשה. "היתה עדיין נוכחות של המדינות הכובשות", מזכיר אלשטיין, "ופתאום נוחת על המדינה הדבר הזה, אלימות שהיא לא ידעה איך להתמודד אתה, כי זה עימת אותה עם הצורך לשאול שאלות על אלימות. אלה שאלות שהמדינה והאזרחים רצו להימלט מהן, משום שזיכרון האלימות מהתקופה הנאצית לא פג, להיפך, הוא כל הזמן התחבא שם מתחת לפני השטח. מי שהתייחס כל הזמן לנושאים האלה הם כמובן הסופרים".

גדולי הסופרים - גינתר גראס, היינריך בל וזיגפריד לנץ - הפכו להיות אז מטרות לשנאה יוקדת של הימין. בביתו של היינריך בל בוצעו בשנות ה-70 לא מעט חיפושים בסריקה אחר מבוקשים של באדר מיינהוף. "הוא חטף שם על ימין ועל שמאל, גם מאמרים איומים מהעיתונות הימנית. דברים קשים מאוד", אומר אלשטיין. "ההתבטאויות שהיו אז בבונדסטאג היו אלימות בצורה בלתי רגילה, אלימות מילולית אדירה כלפי השמאל, כלפי בל, גראס ולנץ, כלפי אנשי דת שדיברו על כך שהיחס אל טרוריסטים צריך להיות שונה. אלה שנים שבהן האמצעים הביטחוניים שהמדינה נקטה היו בחזקת הפרה חמורה של החוקה הגרמנית, שזו חוקה רדיקלית בשמירה על זכויות האדם שלה, והיתה פגיעה חמורה בזכויות אדם בכלל. הרבה אנשים חשו שהמדינה נהפכה למדינת משטרה".

שלינק נמנה עם מה שמכונה הדור של 68', שגדל במדינה הלומת מלחמה זו בתחושה של אי יציבות ותסיסה עצומה. אלא שמתוך השמאל הרדיקלי של אז צמחה הבורגנות השמרנית של היום, אומר אלשטיין. "אלה אנשים שעשו כסף, שחיים את החלום הגרמני, שהוא בדרך כלל חלום על מכונית נחמדה ובית נחמד וחיים שלווים ובלי הרבה בעיטות. זאת מדינה שהפכה להיות שקטה, מרכזית ודומיננטית גם מבחינה כלכלית. זו גרמניה. היא נשמעת כמו שירי העם הגרמניים". בעיניו, האמירות של שלינק הן "סופר מיינסטרימיות, סופר שמרניות. גם כשהוא מכה על חטא זו הכאה על חטא שמרנית, גם כשהוא מנקה את הגרמנים הוא עושה זאת בצורה שתסחף את ההמונים דרך המכנה המשותף הכי גדול".

מה סבא עשה במלחמה

הדרך שבה שלינק סוחף את ההמונים אינה מובנת מאליה: כשראה אור "נער קריאה" בגרמניה הוא לא היה הצלחה מסחררת; רק אחרי שהאמריקאים גילו אותו הוא נהפך לכזה. אלשטיין אומר שהספר הצליח בעקבות המלצה חמה של אופרה וינפרי. "גם זבאלד לא הצליח בגרמניה בהתחלה, עד שסוזן זונטאג הצביעה עליו. אז זה זכה להכשר אמריקאי. זה המשך של תוכנית מרשל (לשיקום אירופה, מ"ס), פחות או יותר". גם ב"ניו יורק טיימס" חשבו ש"נער קריאה" "מרתק, אלגנטי, מורכב מוסרית, מסופר בישירות ופשטות, חוצה גבולות לאומיים ומדבר ישר אל הלב". וב"לוס אנג'לס טיימס" נכתב שהוא "מטריד ומזעזע".

אלשטיין רואה בשלינק סייסמוגרף רגיש לזיהוי צרכים חברתיים, וזאת הסיבה, לדבריו, שספריו הצליחו כל כך. "המון שנים למדו בגרמניה על השואה בצורה דקדקנית ויסודית, הרבה יותר מאשר במקומות אחרים בעולם ולפעמים גם יותר מאשר בארץ", הוא אומר. "לימוד השואה אצלם היה שיטתי מבחינת כמות הזמן שיוחדה לנושא, אבל בלי היסוד הרגשי שכרוך בזה, כלומר בלי לדבר עם עדים, בלי לקרוא את חוויות היום-יום. רק לימוד שיטתי של המהלכים, של התהליכים, של התאריכים. זה היה ידע צרוף, לא ידע של מה שהתחולל בנפשות, לא של הרוצחים ולא של הקורבנות".

שלינק היה בין הראשונים שהביאו לתוך השיח הזה את הגורם הרגשי כגורם מכריע. "בעיני הוא לקח אותו למקום הכי נתעב שיש", אומר אלשטיין, "כגורם שבכלל משחרר מעול. כי הגיבור ב'נער קריאה' לא שואל את עצמו איך אני בכלל יכול לאהוב חולירע כזאת. מה זה משנה אם היא ידעה לכתוב או לא ידעה לכתוב. היא היתה שומרת במחנה. איזה דמיון מפותח צריך כדי להבין שהיא היתה שותפה לדברים? אלה דברים נתעבים בעיני".

ייתכן שהספר מילא אצל הגרמנים צורך עמוק לפרוק את המטען הרגשי שנשאו סביב השאלה "מה עשה סבא שלך במלחמה". בשנות ה-90, כשהספר ראה אור, גרמניה כבר לא היתה בסיטואציה של בניית חברה דמוקרטית, כמו שהיתה בשנות ה-60 וה-70, מציין אלשטיין. "שלינק נתן להם פתח להרגיש משהו שהם החביאו המון שנים, לגבי שאלת ‘מה אנחנו עושים עם המשפחה. איך אנחנו מעכלים את זה'. הוא נתן להם פתח להגיד כמה זה קשה לצאת חוצץ נגד המשפחה שלך, נגד רגשות האהבה האלה שמפעפעים בך כמשהו טבעי".

מעבר לכך, אלשטיין חושב ששלינק מספק צורך בסיסי של הציבור הגרמני "לעסוק כביכול בנושאים המסובכים בלי לחפור בהם. שההיסטוריונים יעשו את העבודה, שסופרים אחרים יעשו את העבודה. הם יחשפו פצעים, מורסות, הם ידברו על זה. הוא ירכך הכל בכמה אמירות קלישאיות כדרכו הטובה. הוא יודע לעשות את זה נהדר. הוא מתנסח מצוין. הספרות של שלינק היא ספרות מנחמת, ספרות זעיר בורגנית שהתכלית שלה היא לאלחש. המניפולציה שלו היא שאצלו זה תמיד נראה אחרת, כי הוא כאילו עוסק בדברים הכי בוערים והכי כואבים והכי דחופים - אבל בעצם הוא כל הזמן מלטף לך את הראש. לכן הוא מצליח".

את העובדה שהספר הצליח גם בישראל מסביר אלשטיין בכך שיש קשר גורדי בין מה שאנחנו קוראים על התקופה הזאת לבין מה שקוראים בגרמניה: "היחידה שהצליחה לנתק את הקשר הזה במידה מסוימת היא אילנה המרמן עם ‘יומני קלמפרר' (יומניו של בלשן יהודי מימי הרייך השלישי, שראו אור בהוצאת עם עובד, מ"ס), והתגובה לספר הזה היתה לא פשוטה מצד הרבה מאוד אנשים, כי קשה היה להם לראות את השבירה הזאת של קטגוריות שבאמצעותן אנחנו קוראים. כי מה זו ספרות שואה? אנחנו אומרים שספרות שואה צריכה להיכנס לנרטיבים שלנו. או ‘הלכו כצאן לטבח' או ש'אנחנו תמיד קורבנות'. שלינק הצליח פה כי יש צימאון להבין מה הצד האחר מרגיש, מה הצד של הרוצחים מרגיש, מה הצאצאים מרגישים. והספר הזה היה נורא קל לעיכול, הוא פשוט קיטש ספרותי טהור".

"נער קריאה", מוסיף אלשטיין, לא מעמת את הקורא עם שום דבר מורכב ונענה לצורך שלנו לקרוא משהו קצת מפתיע על השואה. "לדעתי הספר נותן לאנשים תחושה מאוד בריאה, תחושה טובה, משום שהנה חשפנו את עצמנו אל דבריו של הצד האחר, גילינו משהו ממה שהוא חושב וזה לא מחייב אותנו באמת לאיזושהי מורכבות מחשבתית, זה לא מחייב אותנו לשפוט אותו, כי הרי אנחנו לא יכולים לשפוט. ההזדהות עם המספר שם היא העיקרון הרגשי הכי מניפולטיבי, הכי סנטימנטלי שיש. לזה כולם יכולים להתחבר". שלינק, הוא מוסיף, יצר רומן למשרתות "עם החמימות האיטלקית שאנחנו כל כך אוהבים בספרות ויצק את זה לתוך ספר גרמני לא מעיק בעליל על התקופה, לא מורכב משום בחינה ונותן לנו הרגשה שלמדנו משהו ושאנחנו יודעים משהו. זה הסוד של הספר הזה ושל שלינק".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ