צורפים ישראלים בתערוכה בניו ג'רזי

"עניינים" היא קבוצה של תשעה צורפים ישראלים, שצירפו כוחות בניסיון להציג גם עשייה אמנותית לצד העשייה העיצובית-המסחרית. בתערוכה חדשה שלהם בניו ג'רזי מתברר שלא לכל תכשיט יש תכלית

יובל סער
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יובל סער

אחת הבעיות שניצבות בפני מעצבים היא העדר מסגרת ליצירה שלא למען לקוחות ומבלי להתחשב בכוחות השוק. ההשתלבות בתעשייה, אם כעצמאי ואם כשכיר, מנתבת בדרך כלל את הכוחות היצירתיים לכיוון אחד ואינה מאפשרת ביטוי אישי רחב יותר; או אם להשתמש בכינוי שמעצבים לא אוהבים בדרך כלל להשתמש בו: ביטוי "אמנותי".

"עניינים", קבוצה של תשעה צורפים שהוקמה לפני כשנה, מבקשת לעסוק בסוגיה זו ומציעה מודל שיאפשר לחבריה לשלב עשייה עיצובית-מסחרית לצד עשייה אמנותית. הקבוצה, שהקימה פרופ' דגנית שטרן שוקן, כוללת מלבדה שמונה צורפים נוספים: ארבעה בוגרי המחלקה לצורפות בבצלאל - מיכל אורן, שירלי בר אמוץ, רורי הופר ואדה ורדימון-גודנסן, וארבעה בוגרי המחלקה לצורפות בשנקר - גרגורי לרין, תהילה לוי, דנה סיצ'וגה ואביב קינל. המספר השווה של בוגרים משני בתי הספר המרכזיים בישראל לעיצוב ואמנות אינו מקרי; מטרתו לנסות להבטיח את קיומם של הלכי רוח ותפישות שונות, ולעתים מנוגדות, בנוגע לתעשייה ואמנות בתחומי העיצוב בכלל ובנוגע לעיצוב תכשיטים בפרט.

פרופ' שטרן שוקן מתארת את בחירת שמונה חברי הקבוצה כתהליך שהיה דומה לאוצרות של תערוכה. "אני לא אובייקטיבית ולא ניסיתי להיות ממלכתית", היא מבהירה. "זה משהו שנבע מתוך האמונה שיש לאנשים פוטנציאל שהם לא מממשים אותו. זה אולי נאיבי או אידיאליסטי אבל ככה אני רואה את זה. הקבוצה היא מעבדה, וגם אני לומדת בה. כשאני מלמדת תלמידי שנה א', אני תמיד אומרת להם שבאתי ללמוד מהם. יש לי אמנם ניסיון אבל לא יותר מזה. מרגע שאתה מבין את זה, אתה נמצא במקום יותר יצירתי".

מחויבות ליעד הסופי

כששטרן שוקן מזכירה את פעילותה החינוכית, היא אינה עושה זאת במקרה. מבחינתה, הפעילות בקבוצה היא המשך ישיר, ואף מתבקש, לפעילות זו: היא לימדה בבצלאל ובוויצו חיפה, הקימה את המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר לפני 11 שנה ועמדה בראשה במשך תשע שנים. "סיימתי את תפקידי כראש מחלקה והסתכלתי על הסצינה. אני מכירה את התחום, עוקבת אחרי אנשים, וחשבתי שיהיה מעניין ליצור קשר משותף שלא מתבסס על תחרות בין בוגרי בתי ספר", היא אומרת. "אני רואה בקבוצה הזאת מודל לאורך שנים, שאולי יגדל, שיעודד אנשים לעבוד וליצור.

"צורפות היא שפה שמאפשרת ביטוי אישי בדיוק כמו כל תחום אחר באמנות", היא מוסיפה. "הקמת הקבוצה באה להגיד שמדובר בתחום שיש לו לגיטימציה וצורך לבטא עמדה פוליטית, חברתית, ולאו דווקא קישוטית. זו עוד שפה ליצירה, וזה לא מובן מאליו".

בכוונת הקבוצה להציג תערוכות במקומות שונים בישראל ובחו"ל, ובשבת תיפתח התערוכה הקבוצתית הראשונה של הקבוצה, "נו פרובלם?", בגלריה לופה בניו ג'רזי, גלריה שמתמקדת בעיצוב תכשיטים.

מיכל אורן, שטיפלה עם שטרן שוקן בכל הקשור לתערוכה הנוכחית - הפקת הקטלוג והקשר הלוגיסטי עם הגלריה - מספרת שמהרגע הראשון ששטרן שוקן פנתה אליה להצטרף לקבוצה, היא מיד הביעה את התלהבותה מהרעיון, לנוכח "ההזדמנות להציג, לעבוד ביחד". שטרן שוקן מוסיפה: "אנחנו משתדלים להיפגש מדי שבועיים, להראות עבודות ולדבר עליהן. נותנים עצות ומקשיבים, רואים איך מתקדמים. לפעמים יש תקופות יותר מתות ולפעמים יש פריצות דרך, כמו בכל מקום. יש משהו בעבודה בקבוצה שיוצר מחויבות; מחויבות לעבודה, מחויבות ליעד הסופי - להציג את העבודות. יש הרגשה שאחרי פגישות יודעים איך להתקדם".

עבודות של חברי הקבוצה המוצגות בתערוכה (למעלה, בכיוון השעון): אדה ורדימון-גודנסן, שירלי בר אמוץ, דנה סיצ'וגה, אביב קינל, דגנית שטרן שוקן, גרגורי לרין ותהילה לוי

אורן אינה בהכרח מסכימה: "לפעמים זה גם הפוך, יש קושי, כמו לקבל ביקורת. לפעמים אתה לא מראה שום דבר כי אתה לא מרגיש שאתה במצב שמתאים לך להראות משהו. זה גם לא כמו לשאול חברים, כי לא כולנו חברים. אנחנו קולגות. לא הכרתי את כל חברי הקבוצה לפני שהתחלנו לעבוד ביחד, אבל זה מעניין לשמוע אנשים שאתה מאמין בהם".

לגעת בגבולות

הדינמיקה של הקבוצה לא דומה קצת לביקורת עבודות בבית ספר?

שטרן שוקן: "זו לא ביקורת עבודות של בית ספר, יש הבדל משמעותי. כשהולכים הביתה הקשר נשאר, המחויבות נשארת. בבית ספר לכל אחד יש הפינה שלו מתרגיל לתרגיל, עושה עבודות, בא ומראה. כאן זה סוג של חתונה, של התחייבות. זה שונה מלשלם שכר לימוד לבית ספר".

אורן: "לפעמים זה דומה לביקורת עבודות, וזה אפילו מעצבן. באמת, בשביל מה אנחנו צריכים את זה, אנחנו כבר לא בבית ספר. אבל זה מפרה, לפרוש תשעה אובייקטים של תשעה אנשים שונים".

הקבוצה עונה על צורך? חסך?

אורן: "מאוד. גם למי שהדברים שלו כן יוצאים קצת החוצה לשוק, זו נישה מאוד מסוימת של דברים - מסחרית. המנעד הזה, כל החלק של המדיום שקשור לביטוי אמנותי, כמעט אינו בא לידי ביטוי בחוץ. אני תמיד יכולה להתייעץ עם קולגה על איזשהו פתרון טכני או מסחרי, אבל פה זה משהו אחר, יותר פתוח".

אם כך, מה ההבדל בין התכשיטים המסחריים לבין מה שיוצג בתערוכה?

שטרן שוקן: "זה נוגע בעיקר בצד הלא פונקציונלי, או הלאו דווקא פונקציונלי, של האובייקט. זה נוגע בגבולות. אין פונקציה - זו אחת ההגדרות לאמנות בשבילי. יש לזה פנים של צורפות ושל אמנות, זה מקום מאוד מעניין להיות בו - על הגבול בין משהו פונקציונלי לבין מה שאין לו תכלית. זה לא רק אמנות או רק עיצוב, זה דבר חדש ויש לו כוח עצום".

אורן: "אנחנו מעלים שאלות שתכשיטי אופנה לא מעלים - שאלות על אסתטיקה, על עיצוב, על תרבות".

שטרן שוקן: "כל העבודות מתייחסות לגוף מעצם גודלן ומתייחסות לסוגיות פנים מקצועיות. ברגע שאתה עוסק באופן מוצהר במקום של הגוף, אתה עוסק בתכשיט".

איך קוראים למה שאתם עושים - צורפות? עיצוב? אמנות?

אורן: "זו צורפות, וזה לחזור ולשאול מה זו צורפות. מושג האמנות השתנה מסוף המאה ה-19, הלך ונהפך לרפלקסיבי, והקהל התרגל לראות אמנות לא כחלון למציאות אלא כייצוג. הצורפות התחילה את התהליך הזה הרבה יותר מאוחר, משנות ה-60 של המאה הקודמת, כשתכשיט נהפך להיות הרבה מעבר לקישוט. אנחנו פועלים בשדה של הצורפות אבל שואלים אותן השאלות ששואל פיסול, כמו מרחב, זמן, משקל".

"אז למה לא לקרוא לזה אמנות?" שואלת לבסוף שטרן שוקן, ועל כך אורן משיבה מיד: "כי זו צורפות. זה כמו לשאול אם צילום זה אמנות. זו שאלה שלא שואלים אותה היום. זה ברור".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ