הארכיטקטורה כשעשועון נושא פרסים

פיטר אייזנמן ודייוויד צ'יפרפילד, אדריכלים טובים ובעלי מוניטין, זכו בעוד כיבוד אחד מני רבים בעולם האדריכלות. המצוקות האמיתיות ייאלצו לחכות

אסתר זנדברג
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתר זנדברג

פיטר אייזנמן האמריקאי ודייוויד צ'יפרפילד הבריטי הם חתני פרס וולף לאדריכלות לשנה זו. אז מה. אז לא הרבה. עוד שני אדריכלים טובים ובעלי מוניטין זכו בעוד כיבוד אחד מיני רבים בעולם האדריכלות. עוד שורה נוספה לרזומה העשיר בזרי דפנה ממילא. אין עוררין על ההערכה שלה הם זוכים בחללה של האדריכלות. נדמה עם זאת שזכייתם בעוד פרס לא תחולל שינוי בסדר היום האדריכלי העולמי. בהאיטי לא יתחילו פתאום לתכנן ולבנות מבנים ראויים למגורי אדם שלא יתמוטטו על יושביהם ברעש אדמה. באזורי מצוקה אחרים בעולם לא תצמח מהם גם קורת גג אחת הולמת לחסרי בית.

משרדיהם של הזוכים האוטומטיים בפרסי יוקרה באדריכלות (גברים, לבנים, מצליחים ומבוססים) שייכים ברובם למועדון מתכנני האיקונות האדריכליות ושל מבנים עתירי השקעות שאינם עונים דווקא על צרכים דחופים, והשיח שהם משתתפים בו הוא אדריכלי פנימי, אדריכלי נטו, א-פוליטי במפגיע. עד כמה שנודע ברבים, לא ברור אם אי פעם רתמו את כישוריהם המקצועיים "למען האנושות". עניין של סדר יום.

הצידוק לפרסי אדריכלות - וספק אם ישנו כזה בקונסטלציה הקיימת - הוא שיקדמו סדרי יום שאינם מקודמים בדרך הטבע בעולם של כוכבי העל שכולו טוב. אם יש צידוק למענקים הכספים הנלווים לפרסים, הרי הוא לתמוך בפעילות אדריכלית למטרות שאינן מתוגמלות כראוי בתחום שהוא ברובו מסחרי, ולפעמים לא מצטלמות כל כך טוב. האייזנמנים והצ'יפרפילדים כבר הסתדרו על הצד הטוב ביותר בלי מענקים.

לפרסי אדריכלות יהיה צידוק אם יוענקו לאדריכלים כמו קמרון סינקלר, מייסד שותף של ארגון אדריכלים למען האנושות שהתגייס לאחרונה לשיקום בהאיטי וכבר הומלץ עליו כאן פעם כמועמד לפרס פריצקר; אם חתניהם יהיו עמותות וארגונים הפועלים למען זכויות אדם בתכנון; או אפילו דמויות ציבוריות עם איזו בשורה לאנושות כמו נשיא ארצות הברית ברק אובמה שבתוכנית ה"התאוששות" שלו הכריז על עידן חדש של השקעה ב"פיתוח חכם" לרווחת הכלל.

לא הכותל המערבי

בחזרה להווה: אייזנמן, יליד 1932, הוא הבכיר והוותיק מבין שני הזוכים בפרס וולף השנה (שיוענק במאי במשכן הכנסת). אמריקאי ממוצא יהודי, דמות מרתקת ושנויה במחלוקת, תיאורטיקן, אינטלקטואל המחמד בענף האדריכלות המקדש בדרך כלל את העשייה, ואדריכל פעיל שרוב עבודותיו נותרו על הנייר - אבל הוצגו בתערוכות בכל מוזיאון חשוב והתפרסמו על שערים של כל מגזין. הוא מהבולטים בזרם הדה-קונסטרוקטיביסטי באדריכלות בשנות ה-80, שימי זוהרו היו קצרים ורעים ולימים התגלגל לתופעה המגונה של "דבר שעושים רק רק כי אפשר לעשות אותו" באדריכלות המחשב העכשווית.

משסר חנו של הזרם הדה-קונסרוקטיביסטי, גם אייזנמן התנער משיוכו לשורותיו. מתחילת דרכו היה ילד רע. היו מי שטענו שהוא ציני או אף ניהיליסט. הוא פרובוקטור מיומן ומעניק למראייניו כותרות עסיסיות כמו "הזוועות האדריכליות הנוראות ביותר נעשות תחת החותם של אדריכלות ירוקה", או "אני מזדהה יותר עם הימין הפוליטי כי השקפות עולם ליברליות מעולם לא בנו משהו בעל ערך", ובראיונות הוא נהנה לנפץ דימוי שמאלני שאולי נדבק לאדריכלים וטורח להדגיש שרוב לקוחותיו רפובליקאים.

במשך שנים אייזנמן היה שקוע בעיקר בתיאוריה, בהוראה ובוויכוחים על רעיונותיו, שאותם קידם במכון ללימודים אורבניים שהקים בניו יורק. בשנות ה-80 עבר לעבודה מעשית, ואפילו כמעט תיכנן פרויקט בישראל ביוזמתם של יוסי הראל, המפקד האגדי של האניה אקסודוס, ואיש המוסד לשעבר רפי איתן. הוא ביקר בישראל כמה פעמים. מפגש חשאי למחצה שלו ב-1996 עם אדריכלים וסטודנטים נלהבים במרתפי דיזנגוף סנטר בתל אביב זכור לטוב כנוסטלגיה לימים שבהם אדריכלות ודיבורים עליה עדיין הלהיבו.

הוא בן טיפוחיו של ממליך המלכים האדריכל פיליפ ג'ונסון המנוח וחברו הטוב של האדריכל אלברט שפאר הבן. בעבודתו הושפע רבות ממשנתו של ידידו, הפילוסוף הצרפתי-יהודי ז'אק דרידה, אבי הדקונסטרוקציה. בעקבותיו הגדיר את בנייניו כ"טקסט" הנתון לאין-ספור תהליכים ופרשנויות.

המעבר של אייזנמן מפילוסופיה של פירוק לארכיטקטורה של פירוק הניב מבנים ש"טישטשו את הדיכוטומיה בין הדמות לבין הרקע", היו "מקופלים לתוך עצמם", והוגדרו כ"פוסט פונקציונליים" או "פוסט הומניסטיים". פרשנויות ביקורתיות יותר ראו בהם מבנים חסרי פשר ומסובכים שלא לצורך. הגותו של דרידה הניחה יסוד למחשבה חדשה ולביקורת על מבני כוח חברתיים, פוליטיים וכלכליים שליטים. עבודתו של אייזנמן לעומתה שיחקה לידי בעלי ממון שרצו בו רק משום שהיה מפורסם, מותג. לקוחותיו ותומכיו, כפי שסיפר לא אחת, הם רפובליקאים בעלי נטיות ימניות בולטות. מבקריו הגדולים הם דווקא שמאלנים. גם בנייניו הפרועים ביותר, שנועדו להרגיז את הבורגנות ועוררו סערות בכוסות התה של המקצוע, לא קיעקעו את השיטה. וזהו מלכוד שטני מוכר המלווה את המקצוע.

פרויקט חייו של אייזנמן הוא בלי ספק אנדרטת השואה בברלין, שכבר נכתב עליה הכל ועוד יותר מכך. כפי שאפשר ללמוד מראיונות אתו מאז חנוכת האנדרטה ב-2005, הוא רואה באנדרטה תשובה חילונית הולמת לכל מפעל הנצחה מוכר אחר עלי אדמות. בבנליות שלה (לכאורה), בכך ש"אינה מקום קדוש", "לא מגן דוד על הקרקע" ו"לא הכותל המערבי", "היא מרוקנת מכל משמעות והקשר", "היא מנתקת את השואה מהקשרה", "היא מתגברת על רגשות האשמה", "אל תנסו למקם אותה", "אל תנסו לפענח אותה", "זהו מקום ללא אינפורמציה בעולם רווי באינפורמציה", "אין לאנדרטה פונקציה, אין לה תכלית, אין לה מטרה, אין לה מסר, ובכל זאת מבקרים בה 3 מיליון איש בשנה".

נדמה, עם זאת, שגם האנדרטה הזאת לא הלכה עד הסוף המר ולא ניצחה את השיטה. בהשוואה להצעה שהגיש לאותה תחרות האמן הגרמני הורסט הוהיזל, זו של אייזנמן היא עוד אנדרטה בין אנדרטות. האנטי-אנדרטה של הוהיזל היא הצעה להרוס את שער ברנדבורג, סמלה של גרמניה, ולזרות את שרידיו הכתושים בשטח. ההצעה לא זכתה כמובן בתחרות, אבל נחרתה לעד בדפי בהיסטוריה. אייזנמן נשאל באחד הראיונות איזו אנדרטת הנצחה בעולם הוא מעדיף. האמת, הוא ענה, "אין לי יחס לאנדרטאות, אני חושב יותר על ספורט". בכנס אדריכלות בברצלונה בשנות ה-90 הרצה כשהוא לבוש במדי הקבוצה המקומית המהוללת. הייתי ובמו עיני ראיתי.

ריפוי פצעי העבר

שותפו של אייזנמן לפרס וולף, האדריכל הבריטי דייוויד צ'יפרפילד, יליד 1953, הוא בן דור אחר וטמפרמנט אדריכלי שונה. עם זאת, מעניין שהפרויקטים של שניהם, שאותם ציינו השופטים בפרס, נבנו בברלין - אנדרטת השואה של אייזנמן ועבודת השיקום והבנייה של צ'יפרפילד ב"מוזיאון החדש" באי המוזיאונים בעיר. המבנה המקורי מהמאה ה-19, מסמלי האדריכלות הניאו-קלאסית הפרוסית בברלין, נפגע במלחמת העולם השנייה ונחנך מחדש באוקטובר אשתקד. צ'יפרפילד, פרפקציוניסט ללא פשרות, מוקיר את איכות הבנייה בגרמניה ואת הנכונות להשקיע באדריכלות טובה. בפרויקט המוזיאון הושקעו לא פחות מאשר 295 מיליון יורו. גרמניה מחזירה לו הערכה על "ריפוי פצעי העבר" ועל "השתלבות אמיצה" במורשת האדריכלות ההיסטורית. מוזיאון נוסף ששיקם ונחנך מחדש השבוע בעיר אסן בגרמניה, הוא מחווה "הרמונית מושלמת" למודרניזם העילאי של האדריכל הגרמני מיס ון דר רוהה (אם כי היא מושכת אותה קצת מעל המידה אחורה בזמן).

המוזיאון החדש של צ'יפרפילד (תצלום: אי-פי)

צ'יפרפילד הוא כוכב עולה באדריכלות בבריטניה, שאותה הוא מבקר על אדריכלות בינונית והתמקחות קטנונית על המחיר. מעניין כיצד היה מתמודד עם תמחור אכזרי של פרויקטי רווחה שאין להם גם אלפית התקציב של מוזיאון גרמני אחד. ב-2007 זכה בפרס סטרלינג לאדריכלות, הפריצקר הבריטי, ולאחרונה הוכתר בתואר האצולה "סר". בנוסף לעבודתו המעשית הוא מרצה לאדריכלות והקים גלריה פרטית לאדריכלות ששמה H9, על שם העופרת הקשה ביותר בעיפרון שרטוט. קו דק כזה לא מסתיר דבר ב"עובי העיפרון". בשנות ה-80 הוענק לו בגרמניה פרס טסנאו לאדריכלות. הפרס הוא על שמו של האדריכל הגרמני היינריך טסנאו, מורה של האדריכל אלברט שפאר האב. טסנאו העסיק את שפאר במשרדו כאסיסטנט בשנות ה-20. לימים גמל לו שפאר, אז כבר שר החימוש בממשלתו של היטלר, כשסייע לו לשמור על משרת ההוראה שלו באוניברסיטה. אכן העולם כולו הוא סגירת מעגל אחת גדולה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ