פעם הייתי: סימפטי יותר מסרטיו הקודמים של נשר

בסרטו החדש, פעם הייתי, אבי נשר מפליג אל חיפה של פעם ומציג יצירה עדינה וסימפטית יותר

אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

עלילת פעם הייתי, סרטו החדש של במאי הקולנוע אבי נשר, מתרחשת ב-1968, אותה השנה שבה התרחש "סוף העולם שמאלה", סרטו מ-2004 שהיה הסרט הראשון שביים בישראל לאחר היעדרות של כ-20 שנה. 1968 היא אכן שנה בעלת משמעות סמלית, גם בהקשר המקומי - זו השנה שאחרי מלחמת ששת הימים, וגם בהקשר הבינלאומי - זו השנה שבה הגיעה לשיאה המחאה נגד מלחמת וייטנאם בארצות הברית ובה פרצה בצרפת כמעט-מהפכה. אחת ממעלותיו של "פעם הייתי" היא שנשר אינו עושה עניין גדול מדי ממשמעותו הסימבולית של הרגע ההיסטורי שבו הסרט מתרחש. פעם הייתי - מועדי הקרנההאם חיפה של אבי נשר היא עיר אמיתית?מא' ועד ת' עם שחקני "פעם הייתי"אבי נשר פותח את הלבשני סרטיו הקודמים של נשר, "סוף העולם שמאלה" מ-2004 ו"הסודות" מ-2007, סבלו לטעמי מגסות יתרה. "פעם הייתי", למרות מגבלותיו, הוא יצירה עדינה הרבה יותר, המעוררת תחושה שהיא נובעת ממקום הרבה יותר פרטי ואינטימי מקודמותיה. אולי הסיבה לכך היא שהפעם נשר כתב את התסריט בעצמו (אמנם, כפי שמצוין בכותרות הסרט, בהשראת ספרו של אמיר גוטפרוינד "בשבילה גיבורים עפים"), והדבר איפשר לו להתקרב יותר אל החומר ולהתרחק מאותן מניפולציות תסריטאיות ובדיחות מביכות שאיפיינו את שני סרטיו הקודמים ורמסו אותם.

מה שמסייע לסרט בראש וראשונה הוא שהעלילה שלו ממוקמת במסגרת של פלאשבק. המסגרת הזאת משווה לו מהות של זיכרון, ובתחומי הזיכרון מותר לעשות יותר מכפי שנכון לעשות בסרט המבקש לשחזר את העבר באופן ישיר יותר. לולא הוצב הסרט במסגרת של פלאשבק אפשר היה להתלונן על ההתרפקות המאומצת שלו על השחזור התקופתי, המעניק לכמה מאתרי הצילום אופי תיאטרלי ומלאכותי; אך מכיוון שמדובר בזיכרון של הגיבור, התוצאה נדמית קבילה יותר.

בלש צעיר

בתחילת הסרט נודע לגיבורו, אריק בורשטיין (שאייל שכטר מגלם בבגרותו), על מותו של יענקל'ה ברייד, שהיה מעבידו בחופשת הקיץ של 1968. להפתעתו של אריק, אף על פי שהשניים לא היו בקשר מאז, ברייד הוריש לו את כל הונו. ההפתעה מניעה את זיכרונו של אריק ואת העלילה המרכזית של הסרט.

לעומת "סוף העולם שמאלה", שהתרחש בעיירת פיתוח בדרום ישראל, ששמה לא צוין בסרט והיא היתה אמורה לייצג את כל עיירות הפיתוח הדרומיות, "פעם הייתי" מתרחש כולו בחיפה, והמיקום הספציפי יותר מעניק אף הוא לסרטו החדש של נשר מהות ישירה ונכונה יותר.

אריק (רוב הסרט בגילומו של תובל שפיר) הוא בנו של אב ניצול שואה (דב נבון) ואם שנולדה בישראל (ירדן בר כוכבא). פגישה מקרית בין אביו של אריק ליענקל'ה ברייד (אדיר מילר), חבר ילדות שאביו של אריק לא ידע כלל שהוא שרד בשואה וגר אף הוא בחיפה, מובילה להצעת העבודה.

אריק מסכים להצעה, גם מפני שמשרדו של ברייד שוכן בעיר התחתית של חיפה, אזור שנחשב לפרוץ ומסוכן יותר משאר חלקיה של העיר, וגם בשל אופיה של העבודה המוצעת לו. ברייד הוא שדכן, ותפקידו של אריק יהיה גם לפתות רווקים ורווקות לבוא למשרדו וגם לעקוב אחר כמה מועמדים פוטנציאליים למעשה השדכנות של ברייד, שמוצג בסרט כרומנטיקן המאמין שלכל סיר יש מכסה. זהו החלק של העבודה שמושך במיוחד את אריק: הוא קורא נלהב של ספרי מתח אמריקאיים ועבודתו עם ברייד מאפשרת לו להיות מעין בלש פרטי (החלק הזה של העלילה מזכיר לרגעים את "נשיקות גנובות", סרטו של פרנסואה טריפו, שגיבורו, אנטואן דואנל, עבד אף הוא במשך תקופה קצרה כבלש פרטי בהקשר רומנטי; במקרה, או לא, סרטו של טריפו יצא לאקרנים באותה שנה שבה מתרחש סרטו של נשר).

מימין: תובל שפיר, מיה דגן ואדיר מילר ב"פעם הייתי". מרכיב של מציצנות

ברייד הוא הדמות המורכבת והמעניינת ביותר שנשר ברא עד כה באחד מסרטיו הישראליים (היו גם כמה דמויות מעניינות בכמה מהסרטים שביים באמריקה, בעיקר בסרטו הלא-ישראלי הטוב ביותר, "חוקר המס" מ-1999). המורכבות של דמותו של ברייד, שמעורב בכמה פעילויות נוספות מלבד שדכנות, חלקן לא חוקיות, נובעת מכך שהיא פועלת על הגבול שבין האפל למואר, בין הדוחה לנוגע ללב, ונשר נמנע מלפתור את התעלומה שלה באופן ישיר ובוטה מדי.

בעלילת הסרט מעורבות שתי דמויות מרכזיות נוספות: קלרה (מיה דגן), אף היא ניצולת שואה, שברייד מעסיק כמורה לריקודים וגינונים חברתיים לכמה מהלקוחות המאותגרים שלו; ומאיר (דרור קרן), הספרן שאצלו אריק שואל ספרי מתח. אריק משכנע את מאיר הרווק להיות ללקוח של ברייד, מאיר מתאהב בקלרה, ומהאהבה הזאת, שמתפתחת לאובססיה (גם זאת אולי תזכורת לטריפו, שברבים מסרטיו עסק בצדה האובססיבי של האהבה), נובע חלקה השני של העלילה. שתי הדמויות האלה סטריאוטיפיות יותר מזו של ברייד, אך גם הן כתובות טוב יותר ממרבית הדמויות שהופיעו עד כה בסרטיו הישראליים של נשר.

אהבה לא מעניינת

לעומת זאת, טיפולו של "פעם הייתי" בנושא השואה הוא מנקודות התורפה של הסרט. הטיפול בזיכרון השואה וגם בסוגיית המפגש בישראל בין מהגרים, ניצולי שואה, לבין ישראלים ותיקים, סובל מראשוניות, שמזכירה ספרים על השואה שמיועדים לבני נוער. ההצדקה היחידה לכך היא שהסרט כולו מתעד את חוויותיו של נער בן 15, וכך אותו נער חווה את הדברים. למרות זאת, מעט יותר עומק בהקשר של הנושא הזה היה מיטיב עם הסרט.

אחד מסיפורי המשנה של הסרט (וזהו סיפור אמיתי) עוסק במשפחה שמרבית ילדיה היו גמדים, והם שרדו בשואה בגלל התעניינות של מנגלה. המשפחה ניהלה את בית הקולנוע כרמל גנים, ששכן בעיר התחתית בחיפה, ובפסאז' שלצדו מיקם נשר את משרדו של ברייד. מבין בני המשפחה מבליט נשר דמות אחת בלבד, סילביה (בת-אל פאפורה), שמנהלת את בית הקולנוע ואף היא מחפשת שידוך. נשר אינו מפתח את הסיפור הזה בצורה מספקת; אך לזכותו ייאמר שהוא לפחות אינו מנצל את דמותה של סילביה למטרה של ראווה גרוטסקית, אלא הופך אותה, בעזרתה של פאפורה, לדמות שמעוררת חיבה מרובה.

סיפור משנה נוסף מתאר את התאהבותו של אריק בתמרה (נטע פורת), שהיא קרובת משפחה של בני (תום גל), חברו הטוב ביותר, בן למשפחה ממוצא עיראקי, שמגיעה לישראל לחופשה מארצות הברית. זהו צדו החלש ביותר של הסרט. אף שהוא מעוצב ביתר עדינות מכפי שהוצגו סיפורי אהבה צעירים ב"סוף העולם שמאלה" ו"הסודות", הוא מתאפיין בכמה מהחולשות שהביסו את שני סרטיו הקודמים של נשר.

יותר מכל יש הרגשה שהחלק הזה של העלילה לא ממש עניין את נשר ולכן גם הבימוי של הסצינות שבהן מעורבים אריק, בני ותמרה חלש יותר מזה שמאפיין את שאר הסרט. שילוב הסיפור הזה בסרט נדמה מכני, הפיתוח שלו נדמה קטוע, ואין אפילו רגע אחד שבו אנחנו מרגישים את הגדולה והמורא של האהבה הראשונה שאריק אמור היה לחוות באותו קיץ פאטאלי. כמו ב"סוף העולם שמאלה", נשר מכניס לסרט מרכיב של מציצנות, הפעם כדימוי לחוויית הצפייה הקולנועית. כאשר מגיע הרגע של סצינת הסקס הבלתי נמנעת, היא מבוימת באופן כה מרושל ונעדר תשוקה, שנדמה שנשר כלל אותה בסרט בכפייה.

כמו בסרטיו הקודמים, הבימוי של נשר פונקציונלי, אך חסר סגנון של ממש. זו היתה תמיד חולשתו העיקרית כיוצר קולנוע. בבימוי של "פעם הייתי" יש משהו כבד, מסורבל ולעתים אפילו מיושן. עם זאת, התוצאה סימפטית יותר מאשר שני סרטיו הקודמים. לכך תורמות גם הופעתם של תובל שפיר, שעושה עבודה מיומנת ומדויקת, ובעיקר של אדיר מילר. האיפוק המאפיין את הופעתו מצליח להבליט את הצדדים השונים, הנוגדים והמשלימים, המאפיינים את דמותו של ברייד. שאר שחקני הסרט נתונים יותר בסד הסטריאוטיפים שמגביל את דמויותיהם, ולפיכך הופעתם מרשימה פחות.

את הסרט כולו עוטפת המוסיקה שחיבר המלחין הצרפתי הוותיק פיליפ סארד, שעבד בין השאר עם רובר ברסון, קלוד סוטה, רומן פולנסקי, מוריס פיאלה ומשה מזרחי (הוא חיבר את המוסיקה לסרטיו של מזרחי "כל החיים לפניו" ו"שלחתי מכתב לאהובתי"). כצפוי הוא עושה עבודה מקצועית וערבה לאוזן.

פעם הייתי. תסריט ובימוי: אבי נשר; צילום: מישל אברמוביץ; מוסיקה: פיליפ סארד; עריכה: יצחק צחייק; שחקנים: אדיר מילר, תובל שפיר, מיה דגן, נטע פורת, דרור קרן, בת-אל פאפורה, דב נבון, ירדן בר כוכבא, אייל שכטר, תום גל, אלי יצפאן

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ