שלמה גרוניך בהופעה: תנופה, חשמל, גיוון והפתעה

מה עושים ילדים בני 12 בהופעה של שלמה גרוניך? מה זאת אומרת, קופצים ושרים כמובן

בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

הגרוניכאים הצעירים הצליחו להתאפק במשך ארבעה שירים תמימים. בשיר החמישי, "שומקום" המופלא, הם כבר עמדו על הרגליים וקיפצו מאחורי הפסנתר של שלמה גרוניך כמו שרק ילדים בני 12 יודעים לקפץ. כשהסתיים השיר גרוניך הצביע על הכנופייה הצעירה, שמנתה תשעה נערים ונערה אחת, ואמר לקהל: "הם באים לכל הופעה, ובכל הופעה הם מתרבים". מישהו בקהל צעק: "הם לא הנכדים שלך, שלמה?", וגרוניך השיב: "הם לא הנכדים שלי, אבל הם התקווה שלנו".

לפני ההופעה, על הדשא שלפני מועדון זאפה, הם סיפרו בהתלהבות עצומה, נכנסים זה לדבריו של זה, כיצד נדבקו בחיידק. הם תלמידי כיתה ז' מרחובות (רק אחד מהם בכיתה ט') ועד לפני כשנה רובם לא הכירו את המוסיקה של גרוניך. "אתה לא מאמין איזה מוסיקה גרועה היינו שומעים", סיפרו במבוכה (עברי לידר ואייל גולן, למשל. ממש בושה וחרפה). ואז המורה ("המגניב!") שלהם למוסיקה השמיע להם שיר של גרוניך, ולא סתם שיר: "לונה פארק", הימנון הפרוגרסיב-נונסנס המורכב עד אבסורד של הגאון מחדרה.

הפיוזים של הגרוניכאים הצעירים נשרפו מרוב התלהבות כשהם שמעו את "לונה פארק". הם התחילו לחקור, להקשיב, להכיר עוד ועוד שירים, והסתערו על האוסף המשולש שגרוניך הוציא לפני כחצי שנה, ובו כמה אוצרות שלא ראו אור מעולם (למשל הקטע האינסטרומנטלי היפהפה "רימון", שפתח את ההופעה שלשום). הם גם התחילו לבוא להופעות של גרוניך, מגיעים תמיד מוקדם ותופסים את השולחן שליד הבמה. ומאז הם שם בכל הופעה, צועקים לגרוניך, שרים אתו, רוקדים אתו, מדברים אתו, נוגעים בו, מבקשים שירים נדירים (וכשגרוניך אומר שהוא לא זוכר את המלים, מגישים לו דף עם הטקסט).

האינסטינקט הראשוני הוא להגיב בהפתעה: הם הרי כל כך צעירים. אבל במחשבה שנייה זה בכלל לא מוזר. לגרוניך יש נפש של ילד, ובמוסיקה שלו יש יסוד ילדי חזק מאוד. מדוע שבני 12 לא ילכו שבי אחריה? במחשבה שלישית, זה בכל זאת מפתיע. העולם התרבותי של בני 12 בימינו לא כולל ככל הידוע את "קצת אחרת" ו"מאחורי הצלילים". אז מה חושבים על הגרוניכאים הצעירים בבית ספר? מתברר שהם לומדים בבית ספר פתוח, שהוא מעין שמורת טבע נטולת פופ לבני הנעורים. יש בבית הספר הזה כיתה ז' אחת, ובכיתה הזאת ליידי גאגא וריהאנה מפסידות ליהודי בן 62 עם קוקו, שלא פילל שדבר כזה יכול לקרות לו.

                גרוניך. "הם לא הנכדים שלי, אבל הם התקווה שלנו"

אולי זה לא מקרה שהמעריצים הצעירים של גרוניך גילו אותו דווקא עכשיו. אחרי שבשנים האחרונות הוא פנה לקהל יותר מבוגר, בעיקר באלבום האולפן האחרון שלו "מסע אל המקורות", בשנה האחרונה גרוניך חוזר אל החומרים המבריקים והאנרגיות הסוערות של שנות ה-70 וה-80. בסוף השנה שעברה הוא חרך את מועדון הבארבי כשהתארח בהופעה של להקת "אטליז", ובחודשים האחרונים הוא חגג את יציאת האוסף המשולש בסדרת הופעות שבה אירח בין השאר את שלומי שבן ומארינה מקסימיליאן בלומין. ההופעה שלשום חתמה את סדרת ההופעות הזאת, וגרוניך אירח בה עוד מוסיקאית צעירה יחסית וסוערת מאוד: אורית שחף מ"היהודים".

אחת ההברקות של סדרת הופעות ההשקה היא ההרכב שמנגן עם גרוניך: הבסיסט אייל מזיג, הגיטריסט עומרי אגמון והמתופף דורון אלמוג. זה לא נדיר לראות מוסיקאי ותיק משתף פעולה עם נגנים צעירים, אבל ברוב המקרים הרוח הרעננה שהצעירים מביאים אינה מורגשת. אצל גרוניך היא מורגשת ועוד איך, מה גם שהוא בעצמו צעיר לנצח. התוצאה היא הופעה טעונה באנרגיה ואפילו באווירת רוקנרול. זה לא היה מושלם, ולפעמים זה היה ממש בעייתי. ההחלטה לקחת את המוסיקה של גרוניך אל הקצה הרוקיסטי גבתה מחיר, בעיקר בסעיפי הדיוק והפיוט. אבל היה שווה לשלם את המחיר הזה בעבור התנופה, החשמל, הגיוון וההפתעה.

שחף עלתה באמצע ההופעה, באותו מיני שערורייתי מההופעות של "היהודים", ואיכות הביצועים שלה היתה קיצונית, לכאן או לכאן. חלקם היו מעולים, חלקם גרועים. לא היה אמצע. שחף לא יכולה לשיר את השירים המורכבים והמעודנים של גרוניך. זה לא המגרש שלה. למעשה, זה ההיפך מהמגרש שלה. הביצוע שלה ל"שיר אהבה טרי" היה נורא, בעיקר בגלל העיבוד הרוקיסטי הנפסד (תופים: בום-בום-צ'ק!) שנכפה על השיר הזך והעדין הזה. גם "נואיבה" ו"ואותך" לא התאימו לשאגת הנמרה של שחף, אבל ב"בוחר בחיים", שיר פשוט ודרמטי של גרוניך, היא היתה במיטבה, וכשהיא שרה יחד עם גרוניך את "קח אותי" של "היהודים" היא היתה אדירה.

החלק האחרון של ההופעה, אחרי ששחף ירדה, היה תענוג צרוף: הוא התחיל ב"Go!", קטע אינסטרומנטלי סוחף בהשתתפות הקהל, המשיך בביצוע משולהב ומדויק כאחד של "לונה פארק", והסתיים ב"יש לי סימפטיה", "שירים פשוטים" וקוקטייל מתוק של מקהלת שבא והביטלס. השעה היתה אחרי חצות, ומבט חטוף בגרוניכאי הצעיר והמאושר שקיפץ מאחורי הפסנתר עם חולצה של הסימפסונים חוצים את אבי רוד, הבהיר שיום הלימודים בכיתה ז' מסוימת ברחובות לא התנהל אתמול כסדרו מהטעם הפשוט ששלמה גרוניך שולתתת!!11

שלמה גרוניך. זאפה תל אביב, 26.6

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ