רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מלכת אמבטיה" של חנוך לוין אקטואלי גם היום

40 שנה אחרי הורדתה מהבמה של "מלכת אמבטיה", הועלה מחדש הקברט הסאטירי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. המערכונים שכתב אז חנוך לוין הם התמונה הנכונה, האכזרית והעדכנית ביותר של ישראל היום

תגובות

מלכות אמבטיה היתה קיימת במשך כחודשיים, לפני 40 שנה. הקברט הסאטירי "מלכת אמבטיה" שכתב חנוך לוין, עם מוסיקה של זהר לוי, עלה בבימויו של דוד לוין באולם נחמני, ביתו של התיאטרון הקאמרי, ב-20 באפריל 1970. עוד לפני הבכורה התקיים מסע שיסוי והפחדה נגד ההצגה על ידי עיתונאים שקראו את הטקסטים בתוקף תפקידם כחברי המועצה לביקורת סרטים ומחזות (שאישרה את ההצגה).

כפי שאמר בזמנו בראיון נדיר מחברה השתקן של ההצגה, "... אנשים הרגישו שפה זה נכתב מתוך שנאה לאנשים (...) הקהל מרגיש בזה והוא מתקומם נגד זה ובצדק, מפני שכל ההצגה הזאת היתה התקוממות נגדו". ההצגות הראשונות לוו בשערוריות והפרעות אלימות. הביקורות היו קטלניות. המחבר והתיאטרון הואשמו בפגיעה ברגשות הורים שכולים, העלבת צה"ל והסבת נזק למורל הציבורי. מועצת שחקני הקאמרי כינסה אסיפה כדי להחליט על הורדת ההצגה, אך יום לפני כן, ב-19 במאי, החליט מנכ"ל התיאטרון ישעיהו וינברג על הורדתה. עוד כחודש התקיימו הצגות שכבר נמכרו להן הכרטיסים, ללא כל הפרעה. באמצע יוני חדלה מלכות אמבטיה להתקיים.

ארבעה עשורים אחר כך, העלה מרט פרחומובסקי עיבוד להצגה במסגרת תרגיל בימוי לתואר מאסטר בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. לוין התנגד לכל רעיון להעלות את הקברט מחדש. מכיוון שהחוג לתיאטרון לא קיבל מבעלי הזכויות רשות להציג, ההצגות המעטות במסגרת התרגיל התקיימו ללא כל פרסום, על פי הזמנות, באולם של תיאטרון האוניברסיטה.

הייתי שם, והייתי באולם נחמני ב-1970, ואני יכול להעיד שאחרי 40 שנה, המערכונים הסאטיריים של חנוך לוין שנכתבו בתגובה למציאות של אז - כשלעצמם וכפי שהוצגו עכשיו - הם התמונה הנכונה, האכזרית, העדכנית ביותר עלינו היום. הדברים שלוין איבחן אז, בחמישה נושאים מהותיים של הווייתנו כחברה, ובגללם נחשב לעוכר ישראל ובוגד, עדיין נכונים, וביתר שאת. היום רובנו כבר מבינים את זה. וכל אותו הזמן לא עשינו דבר, וגם היום אנחנו לא עושים דבר.

עומד על שתיים, ממש כמונו

מסיבות מעשיות ויתר פרחומובסקי על חלק מהחומרים, בין היתר על מערכון "הזבוב" שרק רמז נמצא לו ועל השיר "הגטו שלי". אבל בעריכה שלו הוא יצר למעשה מהמערכונים מחזה אחד בעל עלילת-על חוץ-תיאטרונית שלמה ורציפה, היוצרת אמירה רלוונטית לקהל של היום, וגם התייחסות לעובדה שזאת הצגה על אז ועל היום כאחד.

בהצגה שולבו שני קטעי וידיאו בהשתתפות ארבעה מחמשת משתתפי ההפקה המקורית (ז'רמן אוניקובסקי, תיקי דיין, ישראל גוריון ונחום שליט; נעדר יוסי גרבר) וזו מחווה ראויה, אבל לא חלק הכרחי להצגה. עם זאת, יש בה כדי להעיר משהו על אז ועכשיו.

"מלכת אמבטיה", 2010. על אז ועל עכשיו (תצלום: איליה דומנוב)

למשל: הגרסה המחודשת נפתחת בשיר "אנשי בסדר" (במוסיקה חדשה של שמרית מלול שגם יצרה את התנועה), שבפזמון שלו אומר לוין את דעתו על הקהל שבקרבו הוא חי: "אנחנו אנשי בסדר,/ אנשי בסדר גמור,/ דור הולך ודור בא/ ואנו עומדים לעולם.// אנחנו אנשי בסדר,/ אנשי בסדר גמור,/ אצבע בתחת ושיר בגרון/ כי טוב מסריח וחם". ב-1970 המלה "בסדר" נאמרה והושרה כשלוש הברות, כשהשווא בב נשמעה כסגול. ב-2010 שרים הצעירים על "אנשי בסדר" כאילו הב' נבלעת בתוך הס' שאחריה. מאמר פרשני שלם אפשר היה לכתוב על זה.

לא פחות מעניין מה שקורה במערכון "ישיבת הממשלה", שמצחיק הרבה יותר אם זוכרים מי היו השרים אז. שר החוץ (אז אבא אבן) קם לשאת נאום לאומות העולם. כל פעם שהנאום שלו מאיים להישמע קרוב לרמז פשרני, כתוב בהוראת הבמה: ראש הממשלה משרבבת ידה בין רגליו ותופסת לו בביצים, הוא נאלם דום, היא מרפה והוא ממשיך. בגרסת 2010 זה נעשה לא לעיני הקהל. אנחנו רואים רק את התוצאה. ב-1970 ראה הקהל את ידה של תיקי דיין נשלחת אל בין רגליו של יוסי גרבר ומבצעת בדיוק את הוראת הבמה. מה השינוי הזה אומר עלינו אז ועלינו היום?

המערכון הראשון הוא מפגש חיזור בין חולדה דבר (רינה קוורטין), שמספרת על עצמה "גדלתי והתפתחתי כמו נגינת חליל", ובין הממ"ז סגן בועז, שנמשח בגיל 15 לכהן הגדול של הגדנ"ע (מגלם אותו תומר יעקובצ'ק הדומה להפליא בחזותו והתנהגותו לגידי גוב הצעיר, וזה די מהותי להצגה, בהיותו של גוב הישראלי הטוב האולטימטיבי). זאת נקודת המוצא של ההוויה הישראלית המרוכזת בעצמה: החיזור שלהם מתבטא בכך שזה לצד זה כל אחד מהם מאוהב בעצמו ומחזר אחרי עצמו.

כאן מדלג פרחומובסקי על הרבה חומר, כדי להגיע למערכון "צ'מבלולו": זאב (אבישי מינג'רסקי) וצ'מבלולו (רותם בלאו) שירתו יחד במילואים. פעם בעשר שנים, כשיש מלחמה, הם כמו אחים, או כמו שמפרטת אשתו של זאב, חולדה (קוורטין): "אח אחד קצין ואח אחד טבח". באזרחי יש ביניהם אהבה גדולה כשהם נפגשים במקרה, כי "זאב מהנדס ואבי קבלן" כמו שמסבירה חולדה, ואילו צ'מבלולו הוא "לפעמים מלצר, לפעמים סנדלר ולפעמים שום דבר". וכשהם נפרדים, וחולדה מציעה "ואם אתה מרגיש פעם רע, אז תקפוץ, באמת, למה שלא תקפוץ פעם?" וכשצ'מבלולו שואל "איפה אתם גרים?" היא עונה במתק שפתיים "התכוונתי מהגג". מישהו אמר פערים חברתיים בין העשירונים ולא קיבל?

ומכאן ליחסנו לערבים, הם ערביי ישראל והפלסטינים, שב-1970 רובנו עוד לא היינו מודעים למשמעות המורכבת והמרחיקת לכת של כל זה לכיבוש ולטרור ולאופיינו כיחידים וחברה.

ארבעה קשישים ישראלים נאורים, טובל'ה, יופיל'ה, מנוחה ושלווה, מסתכלים על "הערבי שלנו", סמטוכה, שהוא "חכם וצייתן ולא מזיק ליהודים. הוא יודע לעמוד על שתיים, ממש כמונו". מבחינת משחק כולם נופלים פה למלכודת של צעירים המשחקים קשישים, אבל לא זה מה שחשוב. סמטוכה שותק. שלווה יוצא מגדרו, כי סמטוכה לא מפגין כלפיו שום הכרת טובה על זה שלא מרסקים לו את הראש, למרות הפצצה במשרדי הקאמרי, אף על פי שברור שלסמטוכה אין לזה שום קשר: "לא אכפת לי שיהיו לו עיניים, לו לפחות היה יודע להעריך את זה, אבל הוא חושב שזה טבעי... זה שאנחנו עם תרבותי והומני שלא מנקר לו את העיניים אחרי פיצוץ במשרדי הקאמרי זה בכלל לא עולה על דעתו".

תיקי דיין ב"מלכת אמבטיה", 1970. זעם קדוש (תצלום: סטודיו הרמתי, באדיבות ארכיון התיאטרון הקאמרי)

לפני שמנוחה ושלווה צריכים להחזיק זה את זה כדי שלא יתנפלו על סמטוכה במכות, קובעת יופיל'ה (ואגב, זה כמעט האזכור היחיד של השואה בכתיבה של לוין): "כאם לשלושה ילדים שאחד מהם חייל קרבי וכבת לניצולי שואה אני מוסמכת להגיד: אל תפגעו בערבי, יש הרבה ספלים מלוכלכים במטבח".

מערכון "העקדה" והשיר "אבי היקר" שבא אחריו היו מוקד הזעם הציבורי על "מלכת אמבטיה" ב-1970. קל להבין מדוע: לוין נוגח כאן במערכון אחד במיתוס, ברגשי שכול ברמת הפרט (הדיאלוג הוא בין אברהם העוקד ליצחק הנעקד, ומוקד הוויכוח הוא "מי כאן הקורבן") וברמת הקולקטיב שבעבורו השכול הוא אופציה איומה יום-יומית.

כאן גם מבצע פרחומובסקי את המהלך התיאטרוני המעניין ביותר: שמרית מלול, בדמות סמטוכה, הולכת לעומק הבמה ובמשך כל המערכון עובדת עם סכין מטבח על קרש חיתוך. אבישי מינג'רסקי הוא אברהם, ותומר יעקובצ'ק, גידי גוב הצעיר, הוא יצחק, שלא רק שאינו מקשה על אביו את המטלה האלוהית, אלא גם מעודד אותו במליצות מנופחות ומרות. ככל שהמערכון מתקדם, ברגע שהוא מתקרב למקום שבו יופיע האייל במקום יצחק, רינה קוורטין מחליפה את יעקובצ'ק בתפקיד יצחק על המזבח, והוא הולך להתעלל באלימות גוברת והולכת בסמטוכה. כשבסוף המערכון משכנע יצחק את אברהם שבכל זאת נשמע קול "אל תשלח ידך אל הנער", והאב והבן מרגיעים עצמם שהם מבחינתם היו בסדר, ותוהים "מה יהיה אם אבות אחרים יצטרכו לשחוט את הבנים שלהם, מי יציל אותם?" - שמרית מלול כסמטוכה כבר ברחה מהבמה בעוד יעקובצ'ק עורך מצוד אחריה מסביב לקהל. יצחק שניצל מהעקדה מתעלל בסמטוכה.

השיר "אבי היקר" ("ואל תאמר שהקרבת קורבן, כי מי שהקריב הייתי אני"), ששר במקור ישראל גוריון, עבר כבר מהפך, כשעמרי ניצן כלל אותו, באישורו של לוין, בהצגה "רצח" כשירו של בן ערבי, ונורמן עיסא ביצע אותו. כאן מהלך העיבוד מרחיק עוד יותר. לקראת המערכון שהעניק לקברט את שמו, והוא עיקרו, מלול מוחזרת לבמה, בתפקיד הנסיכה היהודייה-ישראלית פליישר, אבל כל תפקודה בו הוא כזומבי נטול רצון עצמי, מוכה וחבול הפועל כאוטומט.

במערכון זה הפשיט לוין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מן ההיסטוריה, הדת, האידיאולוגיה והציג אותו כסכסוך דיירים על השימוש באמבטיה. בליהוק שלו עושה פרחומובסקי שימוש מכוון בדרך שבה ליהק את שחקניו במערכונים הקודמים. יעקובצ'ק (שהיה בועז ויצחק שהתעלל בסמטוכה) הוא כאן אבי המשפחה, פרופ' דובשני, הליברל הנאור, אינטליגנט יפה נפש ובעל הנתון בשליטת אשתו. הוא גם המספר. דייר המשנה יקותיאלי (מינג'רסקי, שהיה זאב הקצין ואברהם העוקד) הוא הבן-דוד שלו, שהאשה לא סובלת אותו. הוא גם לא נחמד, ובהחלט מאיים בגלוי לבצע מעשה מגונה בבת פליישר.

רותם בלאו, שהיתה צ'מבלולו וראש הממשלה, היא יבטושבע, אם המשפחה, האשה הגדולה מהחלומות המסויטים של הציונות. במסגרת פעולת תגמול נגד יקותיאלי, שלא מנגב את הרצפה בסמרטוט אחרי המקלחת, היא מובילה את המשפחה להשתלטות על האמבטיה. ניסיונות המחאה של הבעל ("אני מתבייש") מודברים. כשיקותיאלי מקים חומת כיסאות בהול במטרה לחסום את דרכה של המשפחה החוצה, המשפחה פורצת כסופה, ומגנצא הבן מכריז "בית השימוש בידינו". יבטושבע מביטה אל דמותה הנשקפת במים שבתחתית האסלה ולוחשת "חזרנו". היא מכריזה על האמבטיה כמלכות, ועל עצמה כמלכת אמבטיה. יקותיאלי נאלץ לעשות צרכיו במכנסיים.

והבעל מסכם: "ואם אשתי לא מתה בינתיים הרי היא חיה באושר עד היום הזה כשהיא יושבת על האסלה, תוקעת בומים על קוליים ומפריחה את נאומיה". והמשך הנאום היה יכול להילקח מדברי הכנסת של ימים אלה ממש: "השלום הוא כל שאיפתנו. הביאו לנו את השלום. אנו רוצים בשלום. כל מעיינינו בשלום. תנו לנו שלום. אנו מבקשים שלום. הבו לנו שלום".

פרחומובסקי מסיים בשיר "יש עוד אפוא רגעים יפים, יש עוד תקווה ויש אמונה, כי האל הטוב המוקף טייסים במרום, הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום".

הוא לא כלל בעבודת החידוש שלו את שני השירים האחרונים, שהיו ב-1970 התקפה ישירה ובוטה על הקהל: "לקקו אחים לקקו" ו"המלכות היא שלמה", שביתו השני שואל "מה נאמר לבנינו ביום ההוא,/ כשכל הסיבות שהיו לנו/ ייהפכו לאבק פורח?// שרצינו בטוב, בלב תמים,/ ועכשיו בעצמנו איננו יודעים/ איך נשאר רק הריח". אבל הוא לא משאיר את השאלה בלי תשובה: בסוף ההצגה נשארת שמרית מלול, סמטוכה-פליישר-ישראל של היום, המומה, מוכה וחבולה, על כיסא, ובמשך שניות ארוכות מאוד נוערת-זועקת בגרון ניחר איזו שוועה של חוסר אונים מוחלט לנוכח העובדה שלפני 40 שנה יכולנו לדעת, ועד היום איננו יודעים.

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(story) : true