אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור בסטודיו של יוסל ברגנר: פומפיות זה כמו יהודי

כבר 35 שנה מצייר יוסל ברגנר, בן ה-90, בסטודיו הצמוד לדירתו בתל אביב. אם הוא מתעייף קצת, הוא מיד קם ו"עושה שריר"

תגובות

בשביל כל אחד אני יוסל אחר

בבית ברחוב ביל"ו השקט שבמרכז תל אביב ניצבות זו לצד זו שתי דלתות: האחת מובילה אל הדירה שבה גרים זה 50 שנה הצייר יוסל ברגנר ואשתו, הציירת והסופרת אודרי ברגנר, והשנייה אל הסטודיו של ברגנר, שם הוא עובד כבר 35 שנה. הסטודיו תוסס כשהיה תמיד, ברגנר לא חדל מלצייר ועל כן הסטודיו עמוס בציורים חדשים כמו בישנים. אלה שעונים על הקירות המעוטרים בתצלומים שמעידים בתורם על סיפוריו הרבים של הצייר.

ברגנר הוא צייר מלידה; ציוריו הראשונים ומושאיהם מלווים אותו גם כיום. הוא גם אוהב ציור מושבע והשפעתם של ציירים רבים ובראשם גויה ניכרת ביצירותיו. "אני בן 90, את יודעת?" הוא אומר בחיוך רחב. "אני לא מרגיש או חושב על זה, אך כשאני שומע את זה מהצד אני נבהל מיד", הוא צוחק. ראשו ודיבורו צלולים; רק שנים ושמות הוא נוטה לשכוח. כמו כן הוא מספר שכבר לא קל לו לעמוד ולצייר ("כואבות הרגליים"), אך הוא לא יכול בלי לצייר.

חברו שמשון, בעלים של חנות אוכל ברחוב מרמורק הסמוך, בא אליו ומביא לו אוכל כבר 15 שנים. "יש משהו שהוא אומר לי ותמיד עוזר לי להתחיל לעבוד: ‘יוסל, לפני שאתה הולך הביתה תן שמיר (מריחה). אז יהיה לך משהו לשוב אליו בבוקר'. זו חוכמה. וכך אם הוא מגיע ורואה אותי יושב הוא מרים אותי ומצווה עלי לעמוד (כי כשאני יושב אני נרדם), אז מיד אני קם ועושה שמיר".

במרכז הסטודיו ניצבים ארבעה כני ציור שעליהם ציורים חדשים וכמה נוספים מתייבשים תחתם. בכולם מופיעה פומפייה, מוטיב חוזר בעבודותיו. כמו כלים אחרים, היא עברה האנשה כבר לפני שנים ומצטיירת בחברת פומפיות אחרות, אם כקבוצה במעגל ואם בערימה הנערמת מעלה כמגדל בבל. היא כמעט לא תופיע בגפה. בפינות שונות של הציור נראית דמות, ספק מלחייה ספק איש קטן, המביטה בפומפיות. "זה אני, יוסל - צוחק על הציורים שלי", הוא מסביר. סדרה זו מפתיעה בצבעוניותה, עשירה ובהירה לעומת הקדרות והעצב שאיפיינו את עבודותיו המוקדמות.

אביו של ברגנר היה המשורר והסופר מלך ראוויטש, אמו פניה היתה זמרת. הם התגוררו בעליית גג בווינה. "כשהייתי ילד לא היה לי צעצועים כי לא היינו עשירים. אני תמיד שיחקתי במטבח. זה תמיד יצא בצורות שונות בציורים. אבל עכשיו אני זקן ומשהזדקנתי התחלתי להשתמש ביותר צבע. ובכלל אני אוהב פומפיות כי זה כמו יהודי; כואב לו - הוא נותן כאב".

יוסל ברגנר. מודע לשינויים בצבעוניות של יצירותיו

הילדות בבית ספוג התרבות (גם דודו היה צייר וכותב) הותירה חותם ביצירתו. "אני מקפקף כבר שנים. מאז שאני בן עשר (אביו תירגם את קפקא ליידיש ב-1924, אע"א). מעולם לא ציירתי פורטרט שלו אלא רק את הסיפורים. חיברתי משפט; ‘הדרכים העדינות של אי-צדק' זה משפט שלי. כל האנשים אצל קפקא מאוד עדינים אבל מאוד רעים. אבל מה, יש אצלו הרבה הומור". גם אצל ברגנר יש הומור, הומור שחור לפעמים כמו זה של קפקא. הוא לא יודע אם שחור הוא הצבע הנכון לתאר זאת; "אולי אפור". הצלחנו להסכים על גוני אפור.

ברגנר מודע לשינוי בצבעוניות. "במשך שנים שנאתי כחול והנה הוא מופיע, אחר כך שנאתי צהוב, פרט לצהוב נאפולי. זה בא מנאפולי - לא היה להם מספיק כסף לזהב אז הם השתמשו בסוג של צהוב וזה נהפך לשם הגוון. והיום אשתי יורדת ואומרת לי ‘יותר מדי צהוב'".

שינוי נוסף שחל בציורים, אך אינו תלוי במזגו של ברגנר, הוא ההבדל שבין בדי הציור, שמשפיע על איכותו: "היום אני לא מוצא בד עם טקסטורה. הבדים של פעם היו תופסים את הצבע. אם אני ציירתי על בד גס והייתי שם שכבה, מיד יכולתי לשים עוד שכבה, על בד רך השכבה השנייה לוקחת את הקודמת לה. משה (אביר, בעלי גלריה דן המייצגת אותו כבר שנים, אע"א) מחפש בשבילי. כשהייתי צעיר, הייתי הולך לשווקים וקונה ציורים ישנים ומצייר עליהם. גם סוטין בפאריס היה עושה כך. אך אני אף פעם לא קניתי ציור טוב בשביל זה, אלא רק את אלה שיכולתי להעריך כי אינם טובים".

ברגנר מוצף בזיכרונות וסיפורים שהוא מעוניין לחלוק, אך לא פעם קצה סיפור אחד מוביל אותו לאחר מבלי שסיים את הראשון. התוצאה היא מקטעי סיפורים רוויי הומור, שהוא מספר באנגלית מעורבת בעברית ומתובלת ביידיש.

משנזכר בציורים שקנה בשוק ובניסיונו לעמוד על טיבם המקצועי הוא חורץ: "ציור הוא מקצוע. אני לא משתמש בטעם, כשאני מסתכל על ציור אני רואה אם צויר כהלכה או לא". לעומת זאת הוא טוען כי באמנות אינו מבין. "פעם אמנות נראתה כמו תמונה והיום אם תמונה נראית כמו תמונה זו לא אמנות. היום זה בכלל מעורבב עם צילום. הצילום משתלט על האמנות".

"חגיגת כלים", 1974

ואם בטעם עסקינן, הוא מספר כי בעבר הוזמן לתערוכה בגלריה מסוימת שהקונצפט שלה היה הצגת אוסף הציור של אמנים שונים והוא ביניהם. "הייתי קונה ציורים שאני מעריך והבאתי את האוסף, שכלל עבודות מאת דה וינצ'י וסוטין כמו גם חברים כמו הצייר ויתקין ועוד שאני כבר לא זוכר. האיש מהגלריה הסתכל, הסתכל ואמר ‘יוסל יש לך הרבה חברים אבל אין לך טעם' והלך. הוא הלך עם הטעם ואני נשארתי עם החברים".

את עניינו ב"חוסר טעם" הבין עוד באירופה. "כשהייתי נער היתה חנות של מי סודה, יהודים אוהבים לשתות סודה. אפשר היה לשתות סודה בחמישה גרושים כאוות נפשך בחורף ובקיץ. הסיפור הוא שלמעלה היה שלט ביידיש: ‘אם יש לך טעם זה לא מקום בשבילך, אך אם אתה רוצה כוס סודה קרה כמה שאתה רוצה זה המקום בשבילך'. מהסימבול הזה נכנס לי לראש שטעם זה סתם".

מיקום: רחוב ביל"ו בתל אביב זמן: 35 שנים גודל: כדירת מגורים סטנדרטית

יוסל ברגנר: "אני אקלקטי בציור - אני גונב מכולם. כל פעם אני מצייר קצת אחרת. פעם ניגש אלי אדם בתערוכה ואמר שהוא אוהב את הציורים, אשתו התקרבה ואמרה ‘זה לא יוסל שלי'. אני יוסל אחר בשביל כל אחד".

*#