כנות מפתיעה בספר החדש של שרה סילברמן

הקומיקאית הפרועה שרה סילברמן מוכיחה בספרה החדש כי בין שלל הבדיחות היא יודעת גם לרגש

רותה קופפר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רותה קופפר

"אני לא כותבת את הספר הזה כדי לחלוק דברי בינה או לנטוע השראה באנשים", כותבת הקומיקאית האמריקאית שרה סילברמן בספרה האוטוביוגרפי החדש, "המרטיבה במיטה: סיפור על אומץ, גאולה ופיפי", שראה אור בימים אלה בארצות הברית (בהוצאת הארפר קולינס). "אני כותבת את הספר הזה כי אני קומיקאית מפורסמת, וככה זה עובד. אם נהיים מפורסמים, נותנים לכם לכתוב ספר, ולא להיפך". ברור. איש מעולם לא חשד בסילברמן שהיא אינה מודעת לעצמה או לאופן שבו מסתדרים העניינים בעולם הבידור.

ההומור של סילברמן, שלא יודע גבולות, בודק כל מוסכמה והופך אותה על פיה. בתוכניתה "התוכנית של שרה סילברמן", שביטלו בחודש שעבר את הפקתה אחרי שלוש עונות, היא עושה את זה באופן שיטתי, לפעמים מתיש. בפרק הראשון היה לה סטוץ עם אלוהים, שהופיע כגבר שחור שלמחרת היה צריך להתמודד עם דחייה גסה מצדה. בעונה האחרונה של הסדרה שודר פרק ששמו "ואוושוויץ" (Wowshvitz), שבו היא ואחותה מתחרות זו בזו על תוכנית זיכרון לשואה.

לפעמים ההומור של סילברמן גם גולש לבדיחות קקה-פיפי ופלוצים. היא הראשונה שתודה בזה. באמצע הספר מופיעה התכתבות אי-מייל בינה לבין העורך שלה, דייוויד הירשי, על כותרת המשנה של הספר שכוללת את המלה "פיפי". באנגלית אפשר לכתוב אותה Pee ואפשר גם "Pee Pee" - לכל אחת משמעות קצת אחרת. סילברמן רצתה באפשרות הראשונה כי היא ישירה, העורך בשנייה כי היא קצת פחות. סילברמן כמובן ניצחה.

הספר של סילברמן, שלמרות פתיחותה הקומית נוטה לשמור על פרטיותה, מפתיע בכנות שלו. לא כל דבר שהקומיקאית מספרת מטושטש מיד בהומור. אף שלא חסרות בדיחות, הספר מצליח גם לרגש.

אחד האירועים הראשונים שמוזכרים בספר התרחש במאי 1964, שש שנים לפני שסילברמן נולדה, כשאמה, בת'-אן, השתתפה בשעשועון ששמו "ריכוז" וזכתה. היא קיבלה מכונית ספורט, תריסר תיקי עור, מעיל פרווה, סירת מרוץ ועוד (את כולם המיר הזוג סילברמן בכסף וקנה לו בית). אחד הפרסים שלא הומרו היתה הפלגה לברמודה. כאשר חזרו מהטיול צילצלו לסבים שטיפלו בנכדים, ומהם שמעו כי בהיעדרותם קרה אסון - תינוקם ג'פרי מת. הוא הסתבך בין כלי המיטה שלו בלילה ונחנק למוות. בהמשך הפרק הזה מספרת סילברמן כי כילדה בדרך כלל זכתה רק לעידוד מצד הוריה וסבתה על עקיצותיה החצופות, שנתפשו בעיניהם כחדות לשון ומחוכמות, אבל כאשר אמרה בלעג משהו על כך שהסבתא הרגה את התינוק, פרצה הסבתא בבכי.

סילברמן גם מספרת בספר כי עד גיל מאוחר מאוד לא שלטה בשלפוחית השתן שלה בלילות. היא עושה את זה בישירות וברגישות מכמירת לב. קשה שלא להידבק בשנאתה לאם של החברה שצרחה עליה לעיני שאר הילדות אחרי שהשתינה במיטה במסיבת פיג'מות. "איזה בן אדם מגיב בזעם במקום בחמלה למראה פיג'מה רטובה של ילדה?", היא תוהה.

יש עוד אנשים שהיא זוכרת לרעה בספר. אחת היא מדריכה ושמה רייצ'ל שהתאכזרה אליה במחנה קיץ בשל אותו עניין. "אני לא בן אדם ציני, ואני לא מאמינה שאנשים הם רשעים מטבעם", היא כותבת בהקשר למדריכה, שלדעתה הגועליות שלה נבעה מכך ששנה קודם לכן אחותה מתה מסרטן. "יש כאלה שטרגדיה כזאת היתה גורמת להם להיות עוד יותר רגישים לכאבם של אחרים. במקרה שלה - זה גרם לה או לא מנע ממנה מלהיות - בת זונה".

קשה שלא לחשוב בזמן קריאת השורות האלה (וכן בקריאת תת הפרק "מתברר שיש חסרונות בחיים ביגון ובושה בלתי נסבלים"), כי הקשיים האמיתיים של סילברמן והטרגדיה שקדמה להולדתה (אובדן התינוק), הפכו גם אותה למישהי כזאת, אבל במובן הטוב של המלה.

ההרטבה שהיא מדברת עליה בגילוי לב אמיץ, ונמשכה עד הלימודים בתיכון, לוותה בדיכאון קליני, שבגיל 13 טופל בעזרת תרופות נוגדות דיכאון במינון מרתיע של 16 כדורים ביום (שהתברר לא במפתיע כמסוכן). אם לא די בזה הרי שפסיכולוג שטיפל בה התאבד בתלייה. בסגנונה הסרקסטי היא מתארת את האופן שהדבר נודע לה: "צריך להיות איזשהו נוהל, כללים ברורים, בנוגע לאופן שמגלים לנערות השרויות בדיכאון כי הפסיכולוג שלהן התאבד. אני לא מומחית לפסיכולוגיה, אבל נדמה לי שלצרוח את הבשורות האלה מולן, בצירוף הפרטים של האופן שבו בחר לשים קץ לחייו, זו לא הדרך הרצויה".

מי זו וינונה הורוביץ?

אבל התגובה הכועסת הזאת לא מאפיינת את התייחסותה של סילברמן לאנשים בעברה. מה שעולה מהספר הוא הרגש שלא מצאה אצל האם האכזרית ממסיבת הפיג'מות - חמלה. סילברמן אינה גולשת לסנטימנטליות. להיפך, היא נותרת נאמנה לעצמה, ואין בספר רגע אחד מתקתק. ההומור החתרני והנועז, מנתץ הטאבו שלה נמצא בכל מקום. בהקשר של ההרטבות היא מספרת על החלטה גרועה של הוריה לשלוח אותה למחנה קיץ בן שישה שבועות תחת הכותרת "מחנה קיץ: המחנה השני הכי גרוע מסוגו ליהודים".

סילברמן מתייחסת ליהדותה לאורך כל הספר. היא באה ממשפחה יהודית יחידה באזור שלה במדינת ניו המפשיר. היא מדברת הרבה על שערה השחור וידיה השעירות, על היותה מיעוט ועל כך שהוריה סבלו מהיותם מיעוט וכן על הומור יהודי. בסוף הספר יש פרק ושמו "יהודי(יה)" (באנגלית פשוט Jew), ובו היא תוהה מה היה קורה אילו היתה מחליפה את שמה שמסגיר את מוצאה. האם וינונה ריידר היתה מקבלת את תפקידה ב"עידן התמימות" אילו היתה נשארת עם שמה המקורי - וינונה הורוביץ? האם ג'ון ליבוביץ היה נהיה לפרשן הקומי החשוב בארצות הברית לולא החליף את שמו לג'ון סטיוארט? חבריה (לא מעט יהודים) קובעים חד וחלק שלא.

הוריה של סילברמן התגרשו כאשר היתה בת שבע. מצער אותה שאביה חשב בנערותה כי הגירושים הם הסיבה לדיכאון שפקד אותה. לדעתה הוא לא אחראי לו (אבל הוא בהחלט הסיבה לכך שהיא נהייתה צמחונית). היום הוריה הגרושים ובני זוגם הם חברים קרובים. "לפעמים נדמה לי שההורים הכי גרועים נהיים לסבים טובים במיוחד", היא מספקת תובנה מעניינת ומנומקת. יש לא מעט כאלה בספר (כמו גם פילוסופיית חיים המתומצתת בראשי התיבות MIAT (,(Make it a treat שעיקרם "כל דבר במידה").

האחיות סילברמן. מימין: ג'ודין, סוזן, שרה ולורה. "כולם מצחיקים במשפחה שלי"(תצלום: בת אן אוהרה)

לסילברמן יש שלוש אחיות (אחותה לורה השתתפה ב"תוכנית של שרה סילברמן" ברשת קומדי סנטרל), והיא מתארת את הדינמיקה ביניהן בילדותן. הגדולה, סוזי, נהגה לאיים על שרה באמירות כמו "מוזר, אני יכולה לרצוח אותך ממש עכשיו. כאילו, אני לא אעשה את זה, אבל אם הייתי רוצה הייתי יכולה". סילברמן תוהה אם משהו במערכת היחסים הזו הוביל את האחות להיהפך ברבות הימים לרבה.

במיטה עם אובמה

לא רק את משפחתה הביולוגית היא מתעדת באהבה ובהומור, אלא גם את משפחת הקומיקאים שהצטרפה אליהם בניו יורק, "העיר שכמעט כולם חושבים שבאתי ממנה". הקשר המקצועי הזה בא לידי ביטוי בסרט התיעודי המעולה של פול פרובנזה "האריסטוקרטים" (שאינו מוזכר בספר). עשרות קומיקאים מפורסמים מספרים בסרט בדיחה אחת גסה במיוחד, שנחשבה למין לחיצת יד סודית בקרב הקהילה המקצועית (הגרסה של סילברמן היתה מרשימה במיוחד).

האחווה הזאת קיימת - מחוספסת פחות או יותר - גם בספרה של סילברמן. אבל לא עם כולם. למשל, בין הכותבים של "סטרדיי נייט לייב", היא לא מצאה את עצמה. היא מספרת על התקופה הקצרה שעבדה בתוכנית שם הבינה לראשונה את החיסרון בכך שהיא אינה בוגרת של אוניברסיטת עילית אמריקאית (בעיקר הרווארד), כמו רוב הכותבים בתוכנית. אחרי 25 שבועות שבהם עמלה על תסריטים בכל שבוע, ובכל שבוע אלה נדחו על ידי המפיק האגדי לורן מייקלס (מי שטינה פיי מודה לו בכל טקס וטקס של חלוקת פרסים), התפטרה ופוטרה - זה קרה פחות או יותר במקביל.

                             סילברמן. "אני לא בן אדם ציני"

לעומת זאת היא מודה מקרב לב למורה רוחני שלה - הקומיקאי גארי שנדלינג. סילברמן השתתפה בתוכנית המבריקה שלו "המופע של לארי סאנדרס", ואף הותירה רושם. "הוא לימד אותי שאף שיש דברים שפוקדים אותנו מוקדם מדי, שום דבר לא מגיע מאוחר מדי. אני מודה לאלוהים שלא קיבלתי את התפקיד בסדרה ‘סוף סוף סוזן' שעשיתי לו מבחן בד... אני אסירת תודה שהיתה לי ההזדמנות להשתתף ב'סטרדיי נייט לייב' ואני אסירת תודה שהתקופה שלי שם היתה קצרה... גארי לימד אותי ש-15 שנה הן לא זמן ממושך מדי לחכות כדי לקבל תוכנית משלך". את הנאום הזה, המסכם את הקריירה שלה (היא לבסוף קיבלה תוכנית משלה אחרי 14 שנה), היא מעלה על הכתב, "כי בינינו", היא כותבת לגארי בספר, "רוב הסיכויים שלא יזדמן לי להגיד לך את כל זה מעל במת טקס פרסים".

יש בספר דברים שנדמים קטנוניים או סתם שוליים. למשל כשהיא מסבירה את הבדיחה שסיבכה אותה עם הקהילה האסיאתית בארצות הברית; או כשהיא מדברת על חוש האופנה הגרוע שלה ועל טקס האמי בתת הפרק "הפעם היחידה שהייתי צריכה להסכים כשחבורה של גברים אמרו לי להוריד את שמלתי" (הכוונה למעצבים שייעצו לה שלא ללבוש שמלה מסוימת לאירוע החשוב). לקראת סוף הספר היא מקדישה חלק חשוב "לאופן שהצילה את העולם". כוונתה בתשדיר בחירות שהכינה ויועד ליהודים זקנים בפלורידה, שחששו לבחור בברק אובמה לנשיא ארצות הברית. אובמה, כך עולה מספרה, הוא גבר שחור שאמנם אינו אלוהים, אבל גם לא מישהו שהיתה דוחה בגסות ממיטתה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ