ממה פוחד רועי צ'יקי ארד

מצד אחד הוא משתדל להיות קליל ומצחיק, מצד שני הוא פעיל פוליטי. הוא לא אוהב לכתוב, אבל אוהב לחתום על ספרים. עם צאת קובץ הסיפורים שלו, "החלום הישראלי", מסביר רועי צ'יקי ארד למה הדבר שהכי מפחיד אותו הוא להיות מכובד

מיה סלע | תצלום: דניאל צ'צ'יק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה סלע | תצלום: דניאל צ'צ'יק

"כליצן חצר יש לי יתרון, המרחב שלי יותר גדול משל סופר רציני. מה עדיף להיות, מלך או נווד? הנווד יכול לעשות כל מיני דברים, המלך חייב להיות בארמון. העמדה של הליצן מרשה לי המון". כך מסביר רועי צ'יקי ארד את העמדה שבחר לעצמו, אף שהוא יודע היטב שהוא משלם על כך מחיר ואנשים לא תמיד מתייחסים ברצינות לדברים שהוא עושה.

"אם לא אכפת לך, אז יש לך מרחב יותר גדול. אם בשלב מסוים משהו מהדברים שעשיתי היה מצליח, והרי כולם לא הצליחו, יכול להיות שהייתי נתקע ואז לא הייתי עושה את הדברים האחרים. אם הלהקה שהיתה לי, ‘קנאק פופ', היתה נורא מצליחה הייתי חייב לחזור על השירים האלה שנים והייתי נתקע עם הבריט-פופ הזה. מהבחינה הזאת כישלון זה הצלחה. זה כמו להיות חסר רכוש, אם יש לך בתים אז אתה לא יכול לעשות כל מיני דברים, אתה צריך לדאוג לרכוש שלך. אני רואה ביצירה משחק, ובמשחק אתה גם יכול להפסיד, זה הכיף".

מפחיד אותך להיות מכובד?

"כן, כי מכובד זה גם מלשון כבד. זה באמת סוג התנהלות בעולם. עדיף להיות קליל, אתה יכול לעוף. אולי יש יתרונות בלהיות מכובד, אבל במזרח התיכון עם מזג האוויר שלו, עדיף להיות קלושר מלהיות מיליונר. מיליונר כל הזמן יושב בעבודה וסובל, משגעים אותו, מבקשים ממנו לתרום. קלושר עושה מה שהוא רוצה, הוא פוגש אנשים והולך לים".

בימים אלה רואה אור קובץ סיפורים של ארד ושמו "החלום הישראלי" (הוצאת חרגול/עם עובד). גיבורי הסיפורים הם עיתונאי מקומונים, פועלים ומשוררים מזדקנים. מככבים שם גם כתבי עת עלובים לשירה, הבחירות המקומיות בבאר שבע, שתי תאומות בנות עשירים, והרבה גברים קרחים. ארד מתאר את ישראל כזירה קומית טראגית, זוועתית לעתים אבל מצחיקה. הסקרנות ואהבת האדם הבסיסית שלו, כמו גם הנטייה שלו לראות את הדברים בדרך לא שגרתית, תמיד יצרו חומרים מקוריים ומשעשעים. הוא מצליח לתאר אנשים עלובים אבל גם לחבב אותם על הקורא, לתאר את המצב החברתי והפוליטי מבלי להפוך למניפסט שאינו מבחין באנושי.

ארד נולד בשנת 1976 בבאר שבע. הוא עובד זה שנים בעיתונות, וכיום הוא סגן עורך מוסף "7 לילות" ב"ידיעות אחרונות". קודם לכן ערך את המגזין "פירמה" ב"גלובס". הוא משורר, מוסיקאי, אמן, עורך כתב העת לשירה "מעין", ואף ייצג את ישראל באירוויזיון בשנת 2000 עם להקת "פינג פונג".

מלבד "מעין", ארד וכנופייתו מוציאים גם עיתון אמנות "החדש והרע" ועיתון קולנוע "מערבון". הוא פעיל ב"גרילה תרבות", קבוצת יוצרים שמקדמת מאבקים חברתיים ופוליטיים ומעורבת במאבקי עובדים באמצעות שירה ומוסיקה. בין השאר הפגינו מול מפעל פולגת בקרית גת, מול בית נשיאת האוניברסיטה הפתוחה כהזדהות עם שביתת העובדים, ובירוחם, כהזדהות עם עובדי מפעל אקרשטיין שרצו להתאגד. הם הוציאו את "אדומה", אסופת שירה שעוסקת בזכויות עובדים, ואת "לצאת", אסופת שירה נגד המלחמה בעזה.

טוענים נגדך ש"מעין" נטול היררכיות ועריכה.

"זה לא נכון. אלה שירים שאנחנו חושבים שהם טובים, ואני כן עורך את זה. זה יוצר אנטגוניזם ואנשים מאוד כועסים כי זה לא מכובד. הדבר היחיד שנשאר לאנשים לא מוכשרים זה המכובדות. כמו המלכים האלה ממדינות שנעלמו, שמספרים לכולם שהם מלכי אלבניה שיושבים עם הרוזן של ממלכת מקדוניה".

אבל לארד יש מזג נוח והוא גם מבין את הכועסים. "אפשר למצוא בזה בעייתיות, כי יש היסטוריה ומישהו בא ומגדיר את עצמו פתאום כלא-היסטורי. יש אנשים כאן שעשו עבודה ואנחנו מנסים ליצור יש מאין. אבל יש דוגמאות היסטוריות שאנחנו כן מתייחסים אליהן. הדאדא, הפאנק, הביטניקים. יש לנו מסורת של חוסר מסורת".

אולי לאנשים מפריע שהכל לכאורה קל לך.

"על הספר הזה עבדתי איזה עשר שנים, זה גם קל וגם קשה אבל אני משתדל ליהנות. כשאנשים לומדים ספרות לא בטוח שאומרים להם שחשוב ליהנות. הנאה זה דבר לא מדיד אז מוזר לדבר עליו. חשוב לי שהספר שלי יגרום לאנשים אושר, כיף וחרמנות. הרבה אנשים מנסים להיות עצובים ולהתבודד, לכאורה זה יותר עמוק להיות עצוב ולהיות ביתי. אני אוהב את הרחוב ואוהב אנשים".

מטגנים את המחבת

ארד מדבר בעד הקונקרטיות וההתעסקות בהווה. "אני אולי נחשב שמאל קיצוני, אבל אני רואה את עצמי די מתון ודי פרגמטי. המצב הישראלי הוא כזה שבו הורגים אנשים בעזה וכשאתה יוצא נגד זה, אומרים לך שאתה מגזים ואתה נוטה להשתכנע. אני מעדיף להשתכנע, להיות פוזיטיבי, אני אדם נהנתן ושמח, אני מעדיף לחשוב שאנחנו בסדר אבל אתה יודע שאתה לא בסדר. בסיפור ‘איש עקרונות' יש סיטואציה שבה חותכים למישהו את הרגל והוא אומר ‘חותכים לי את הרגל תצילו אותי', והתאומות בסיפור אומרות ‘לא חותכים את הרגל'. זאת מין סיטואציה ישראלית כזאת, שלאדם גם חותכים את הרגל וגם לא חותכים את הרגל בו בזמן. מצד אחד היינו עם ‘גרילה תרבות' בחומת ההפרדה, מצד שני תמכנו בעובדי אקרשטיין שבעצמם בונים את חומת ההפרדה. זאת סיטואציה ישראלית, אנחנו מטגנים את המחבת שאנחנו יושבים עליה".

המעורבות החברתית והפוליטית שלך היא עניין חדש יחסית.

"זה לכאורה נכון, אבל כל העניין באירוויזיון היה למעשה על זה, גם אם לא הבנתי את זה אז. היינו די ילדים אבל הרעיון היה שילוב של פוליטיקה ואמנות. בדור שלנו יש שני מצבים, או שעשית את המכה או שאתה פשוט עבד, כמו העכברים האלה שרצים כדי לקבל את הגבינה בסוף".

אבל מבחינת ארד בכל מקרה עדיף לצחוק. "הספר באמת מתחיל מתיזות חברתיות מהותיות, אבל בסך הכל הייתי מוכן לוותר על דברים בשביל בדיחה טובה, שיהיה מצחיק. אני גם חסיד של ספרות עלילתית, שיהיה מעניין לקורא. אולי בכתיבת פרוזה אני יותר סטנדרטי. בשירה אני מאוד לא פואטי ובאמנות אני לא אמנותי ובמוסיקה אני לא מוסיקלי. אני עושה אנטי שירה ואנטי מוסיקה ואנטי אמנות, זה הז'אנר שלי, ובפרוזה אני אולי יותר ספרותי".

רועי צ'יקי ארד. "ספרות זה לפעמים דבר משעמם וקטן"

לטענתו, השירה והפרוזה העברית, שהיו מגויסות בשנות המדינה הראשונות וניסו לאפיין את ישראל, נהפכו בשנים האחרונות לספרות מופרטת, אישית ופסיכולוגית. "יכול להיות שהספר שלי וכל הדברים שאנחנו עושים בשנים האחרונות מנסים ליצור מגמה של חזרה לכתיבה על הארץ ועל האנשים, לכתיבה חברתית. כי אתה כן נמצא במדינה, וכן יש בעיות חברתיות, וזה לא כל אחד לעצמו. יש באמת אנשים שמרוויחים ואנשים שמפסידים, ולסופר יש אחריות לטפל בזה. כמעט אין משפחות בספר הזה. מעניינת אותי המדינה ולא מעניינת אותי משפחה לא מתפקדת כמו דרמה בערוץ 10. העיסוק הזה במשפחות וגירושים זה מה שנקרא הפוליטיקה של הפצע, וזה קשור להפרטה שהמדינה עוברת. תמיד פחות עיניין אותי שירה שאנשים כותבים על המסכנות האישית שלהם. זה כמו שישראל תמיד רואה את עצמה כמסכנה אף שיש לה פצצת אטום, ככה זה בדרך כלל גם קורה אצל ילדי עשירים שאוהבים לרחם על עצמם".

על אף התדמית התל-אביבית וקלישאת הבועה המרחפת מעליה, ארד דווקא נודד בארץ לא מעט. בהתראה קצרה הוא נוסע פתאום ברכבת, כותב הודעה בפייסבוק שהוא מחפש מקום ללון בו באזור הצפון. "אנשים אוהבים לפעול במנעד צר, אבל אני חושב שהכל מעניין. אני מתעניין בכימיה, מתעניין בבחירות באפריקה. ספרות זה לפעמים דבר משעמם וקטן".

הוא אוהב את הדברים שסופרים בדרך כלל מצהירים כי הם סולדים מהם. אוהב לחתום על ספריו, אוהב השקות ספרים. "לחתום על ספרים נשמע לי כיף. אני אוהב את המסביב ולא את הכתיבה. אני דל מכר, אצלי תמיד דברים מסתיימים במפח גדול. אני אופטימי פרגמטי ופוזיטיבי, אבל התגובות של הסביבה מאוד קיצוניות. אף שהדברים שלי קומוניקטיביים וכיפיים, הם מתקבלים באנטי גדול. למדתי להיות מבסוט מזה ולדעת שכשאתה עושה דבר חדש זה גורם לחרדה".

אולי אנשים חושבים שאתה לועג להם עם הכיף הזה שלך.

"אני באמת ביקורתי כלפיהם, כנראה הם צודקים, כנראה אני מסכן אותם. לא שאני מתכוון לסכן אותם, הרי עולם שיש בו רק את ‘מעין' ואת הספרות של החבורה שלי הוא עולם רע, ממש כמו עולם שאין בו את ‘מעין'. המצב הזה שיש ספרות פומפוזית ומולה חבורה של בנדיטים, הוא המצב הנורמלי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ